מעשה בשתי מדינות שגילו בהן גז

רגע, עוד לפני התמלוגים

הסיפור על הגז הוא סיפור לא פשוט המעלה שאלות מורכבות רבות - הוא כרוך בהשקעות עתק, ברווחי עתק, בדיון חשוב לגבי צדק חלוקתי (איזה תושבים ייהנו מאילו משאבים של המדינה), בדיון חשוב לגבי הזכות של קבוצת תושבים לשמור על איכות הסביבה שלהם לעומת הזכות של כולנו ליהנות מאוויר נקי וחשמל זול מאתמול ולא ממחרתיים.

זווית מעניינת נוספת של הסיפור הזה היא הכוח האל-כימי של השווקים הפיננסים או במילים אחרות איך המדינה יכולה לדאוג שכולם (מהדודה ברכה מחדרה ועד יצחק תשובה) ירוויחו יותר כסף וגם יותר אוויר נקי.

המרכיב העיקרי בכוח האל-כימי של המדינה הוא סדר וניהול מרכזי ואנסה להסביר את התהליך באמצעות השוואה בין מדינה א' למדינה ב'.

מדינה א'

במדינה א' יזמים פרטיים מצאו גז, הרבה גז. מיד התכנס הקבינט ודן בדרכים המהירות ביותר לפיתוח שדה הגז לרווחת התושבים (פיתוח השדה דורש השקעות עתק שכוללות את הבאת הגז מעומק הים לחופי המדינה, התאמתו לתקנים בהיבטים של לחץ וניקיון ופיתוח מערכי חלוקה). את המצגת לקבינט פתח משרד התשתיות שהציג מגוון חלופות גיאוגרפיות ולוגיסטיות להבאת הגז לחוף וחלוקתו.

המשרד להגנת הסביבה הציג תזכיר השפעה סביבתית של חלופות הפיתוח. למשרד המסחר והתעשייה יש מה לתרום לדיון בהקשר של מיקום המפעלים והמתקנים העשויים ליהנות ולממש הכי מהר את פוטנציאל החיסכון הגלום בגז. משרד הפנים והרשויות המקומיות צריכים להציג באילו תנאים הם מוכנים שהפיתוח יעשה בשטחם וכיצד הגז יכול לתרום לרווחת תושביהם.

היזמים הציגו את צרכיהם, בקשותיהם ומאווייהם וכמותם גם נציגי ציבור וארגונים סביבתיים. וכך אחרי סדרת דיונים סוערים הפיתוח יוצא לדרך וניתן לגייס את ההון הדרוש. לא כולם מרוצים, היו פשרות אבל מסלול הפיתוח ברור לכולם, קיימת שקיפות מלאה ויש סיכוי שכשבפני הממשלה והכנסת הובא המידע במלואו היא בחרה בחלופה הטובה ביותר. הוחלט איך והיכן יגיע הגז לחוף, הוחלט איזה פיצוי יקבלו התושבים, מה יהיו התמלוגים והמיסוי למדינה, מה התקנות הסביבתיות והבטיחותיות שהמיזם יצטרך לעמוד בהן, איך תתבצע החלוקה לאזורים השונים ואיזה אישורים יצטרכו מניחי הצנרת ומתקני האחסון לקבל.

יש יתרון גדול בהורדת חלק מהסיכון הגלום במחיר הגז על-ידי הבטחת מחיר רכישה עתידי לכמות מוגדרת מראש תסריט המשאיר למעשה את רמות הביקוש כגורם הסיכון העיקרי המלווה את הפרויקט.

להקטנת הסיכון הרגולטורי וחלק מהסיכון העסקי יש השפעה דרמטית הן על הערכת שווי והן על תשלומי הריבית. הביטו בחשבון שעשה גיל בשן, האנליסט המסקר, בבית ההשקעות שגם אני עובדת בו, את חברות הגז:

אם מהוונים את פרויקט תמר ב-8% במקום ב-10.25% (הערכות מרבית האנלסטים בשוק נעות סביב שיעור היוון בגובה 10%) השווי הנוכחי של הפרויקט עולה מ-6.8 מיליארד דולר ל-10.5 מיליארד דולר.

סך כל החברות הפעילות בפרויקט יצטרכו לגייס סדר גודל של 2.25 מיליארד דולר בחוב (לכלל הפרויקט) בהנחה של 25% הון עצמי והשאר בחוב.

ריבית בשיעור 6.5% על החוב משמעותה 150 מיליון דולר רק בהחזרי ריבית מידי שנה. במידה והמדינה נותנת ערבות לחוב עלות הגיוס יכולה לרדת ל 4%, והחיסכון בתשלומי ריבית יהיה כ - 60 מיליון דולר בשנה, בערך העלייה בשיעור התמלוגים מ 12.5% ל 18% לפי הצעת החוק של יחימוביץ'.

עד כאן המספרים שאסף בשן.

למעשה בתסריט התייעלות, בתסריט של הורדת חלק מגורמי הסיכון הרגולטוריים המלווים את הפרויקט, נוצרת תוספת של למעלה משלושה מיליארד דולר בשווי הפרויקט וחיסכון שנתי בסך 80 מיליון דולר בשנה רק על המרכיב בפיתוח הבאת הגז לחוף.

מדינה ב'

במדינה ב' יזמים פרטיים מצאו גז, הרבה גז. מיד הבורסה עלתה. סקטור האנרגיה שעד לרגע זה היה שולי הפך להיות אחד הסקטורים המובילים הן בהיבט של נתח שוק והן בהיבט של מחזורי המסחר. הדרג המקצועי של משרד התשתיות עשה את עבודתו והציע מספר חלופות לפיתוח. מיד התפתח ריב גדול שנמשך כשנתיים בין ארגונים סביבתיים מקומיים, היזמים ומשרד התשתיות.

בסוף נבחרה החלופה שעוררה הכי פחות התנגדות (זו בדרך כלל לא החלופה הכי טובה) - שימוש בתוואי שכבר אושר ובחלקים מהתשתית הקיימת וזאת על אף שחלופה זו יקרה יותר ועל אף שהיא מקטינה את הביטחון של זמינות הגז במקרה של תקלה. במקביל הוחלט להשקיע הרבה מאוד מכספי משלם המיסים לבחינת החלופה של אסדה בים למקרה שימצא גז נוסף. הוקמה ועדה לבחינת ההשלכות של העלאת המיסוי והתמלוגים בהיבט של השפעת מהלכים דומים במדינות אחרות.

לא הוצגו בדיון הציבורי חלופות מימון שבהן המדינה לוקחת חלק מסיכוני הפיתוח וכתוצאה מכך, כמו כל משקיע, זוכה לחלק משמעותי יותר של העוגה. אף אחד לא חישב ולא הציג מה העלות הציבורית של העיכוב בפיתוח בהיבט של בריאות, ייקור עלויות ההקמה והמימון כתוצאה מחוסר הוודאות הרגולטורי והעדר ניהול מרכזי מכוון.

איזו מדינה היא אנחנו?

מדינת ישראל היא מדינה ב'. חוסר היעילות שבו מתנהל הדיון השפיע עד כה לפחות על שלושה היבטים חשובים: כמה זמן ייקח להביא את הגז לחוף ולהפכו נגיש לשימוש חברת חשמל, תעשיה ואנשים פרטיים, כמה כסף זה יעלה לנו ואיך זה ישפיע על איכות הסביבה. עד כה בכל ההיבטים הללו העובדה שאין ניהול מרכזי מכוון ואין מידע מלא לכל מקבלי ההחלטות הביאה לכך שהתוצאה הייתה רחוקה מאוד מהתוצאה האופטימאלית.

די ברור שכולנו נרוויח מייעול התהליך בעקיפין אבל בהינתן העובדה שהציבור מחזיק בכ- 53% מהזכויות על מאגר תמר ודלית די ברור שיש לו עניין ישיר באל-כימיה הגלומה בהתייעלות הרגולציה.

בשנים הקרובות גם אם לא יימצא עוד גז, יידרשו השקעות בהיקף כ-20 מיליארד שקלים על מנת שנוכל להשתמש בגז שכבר נמצא. כפי שכל משקיע מתחיל יודע, ככל שהסיכון גדול יותר כך מחיר ההון גבוה יותר, ובסופו של דבר עלות הפרויקט גבוהה יותר.

אף אם נכשלנו במועד א' עדיין לא מאוחר להתעשת ולשפר את הרווח של כולנו בסיבוב הבא.