"לא מפריע לנו שדתיים גרים פה, אבל הם מביאים לכלוך"

מאז שהפסיקה למכור בשר חזיר, הפכה המכולת של דפנה ומשה חיו לאחד מסמלי המאבק בין החילונים לברסלבים במושב רמות השבים. "הברסלבים הפחידו אותם", מצהיר אחד התושבים. "הם אמרו לדפנה ולמשה שהמזוזות שלהם לא יפעלו, שתוטל עליהם קללה".

ניסיון לברר אצל דפנה חיו אם היה דבר כזה נתקל בשתיקה. החיוכים שבהם קיבלה את פניי נעלמו ברגע שנשאלה אם היא ובעלה הוזהרו שלא למכור חזיר. "לא נגיד מילה", היא אומרת ונועלת את פיה במנעול דמיוני, "זו הפרנסה שלנו. אנחנו לא מדברים".

טליה ואיתי בכר, זוג חוזרים בתשובה, הנחשבים למנהיגי הקבוצה הברסלבית המקומית, שמונה שבע משפחות. הם משוכנעים שחיו חוששת לדבר כי החילונים הם אלה שמטילים עליה אימה.

"אנחנו מעולם לא איימנו על דפנה ומשה", אומרת טליה. "מאז שהמכולת הזו הוקמה היא מוכרת מזון לא כשר וזה לא מעניינינו. אנחנו אפילו קונים בה מוצרים. באריזות סגורות, כמובן. דיברתי עם משה השבוע והוא סיפר לי כמה הוא כועס. חלק מהתושבים מחרימים אותו מאז שהוציא את החזיר ולא קונים אצלו בכלל. סימנו אותו כחרדי, אפילו שאין לו שום סממן כזה".

- איך אתם מסבירים את זה שמכולת המוכרת חזיר במשך שנים פתאום מפסיקה?

"משה הסביר לנו שאשתו רצתה להפסיק", איתי מנסה להעלות השערה. "אולי זה גם הפסיק להשתלם להם. אין לזה קשר אלינו, ואנחנו גם לא כוח קנייה גדול במיוחד בהשוואה ל-350 המשפחות שגרות פה".

למתבונן מבחוץ קשה להכריע בסיפור הזה, שהפך בחודשים האחרונים לנטול חמלה ולחסר פשרות. כל צד טוען שהצד השני משקר ומיתמם; ועל כל גרסה בשחור יש גרסה בלבן. החילונים רואים בהתנהגות הברסלבים איום אסטרטגי שמערער את אופיו ואת צביונו החילוניים של היישוב. הברסלבים רואים בחילונים איום קיומי, שיכול בכל רגע להותיר אותם חסרי קורת גג. תוסיפו לזה חרושת של שמועות, שלל חרדות לא מבוססות, אטימות וחוסר סובלנות בסיסי כלפי האחר, ותקבלו סכסוך שכנים שבמקום להגיע לכדי פתרון בדיאלוג פשוט, תופס תאוצה מטעמים אידיאולוגיים והורס לכולם את איכות החיים. ואם העניינים ימשיכו להידרדר, אז גם את ערך הקרקע.

 מושב רמות השבים / צלם: גלעד קוולרצ'יק

מן העבר האחד עומדים התושבים הוותיקים, המבוססים, אנשי היי-טק, מנכ"לים ועורכי דין שחיים בשלווה פסטורלית באחד היישובים היוקרתיים בשרון. מן העבר השני משפחת בכר, גם הם תושבים ותיקים שמשפחתם המורחבת מתגוררת ברמות השבים זה שלושה דורות. הוא מתקין פרגולות מקיבוץ העוגן, היא מורה לשעבר. הם הכירו לפני עשרים שנה, חזרו יחד בתשובה, ונמנים כיום עם הזרם הברסלבי. הדת מספקת להם פרנסה כמלמדים. יחד עם ילדיהם הנשואים ועם כמה משפחות נוספות הם מתגוררים בשכירות בבתים היותר מוזנחים ביישוב.

תוכניותיהם לבנות בתים בשדה השייך למשפחה נבלמו על-ידי ועדות התכנון, בטענה שמדובר בבנייה צפופה מדי שאינה עומדת בסטנדרטים של המקום. אז הם גרים בשכירות, מה שהופך אותם לקלים יותר לסילוק, כפי שהוכח לפני שבועיים, כשבעלי הבית של משפחת בכר ביקשו ממנה לפנות את הבית בתוך שלושים יום. הסיבה: תלונה שהוגשה למועצה האזורית דרום השרון על שימוש חורג במבנה, ששימש לא רק כבית מגורים אלא גם כמדרשה לבנות.

"לא התלבשנו עליהם סתם"

התושבים החילונים של רמות השבים לא משתפים פעולה עם התקשורת. למעשה, הם מצפים שהמועצה האזורית תפעל בדיסקרטיות לטובתם.

"נפגשנו עם ראש המועצה מוטי דלג'ו, שביקש שננמיך את גובה הלהבות", מעיד אחד התושבים. "כלפי חוץ הוא שומר על תדמית ממלכתית, אבל הבנו ממנו שהוא יעזור לנו לטפל בכל ענייני השימוש החורג של מבנים ביישוב".

דובר המועצה בתגובה: "המועצה רואה בחומרה התנהלות קיצונית מכל סוג שהוא, ותמשיך לחתור לפתרונות שיאפשרו חיים בצוותא".

הפגישה הזו נעשתה בשלב שבו דלג'ו כבר נדרש לספק הסברים לכנסת. משפחת בכר פנתה לחבר הכנסת משה גפני (דגל התורה) בטענה שהם נדרשים להתפנות מביתם רק מפני שאינם מתאימים לנוף. גפני פנה ליועץ המשפטי לממשלה והסב את תשומת לבה של התקשורת. באור הזרקורים, כבר קשה יותר לסגור עניינים בשקט.

הפרסום הפתיע את החילונים, שמצאו עצמם פתאום בעמדה מתגוננת. "הם ציירו אותנו כמי שמגרשים משפחה שפועלת בתום לב, וזה עיוות מוחלט של המצב", אומר מיכאל רוטשילד, איש היי-טק המתגורר ביישוב והיחיד שמוכן להזדהות בשמו. "אנחנו לא נגד המשפחה אלא נגד הפעילות המיסיונרית שלה. לא התלבשנו עליהם סתם".

טליה בכר, כמובן, חולקת עליו: "אנחנו גרים בבית הזה כבר שנה, ורק לפני חודש החוזה שלנו הוארך בשנה נוספת. פתאום, לפני שבועיים, מגיעים נסים וקטי משה, בעלי הבית שלנו, ומבקשים שנתפנה כי מאיימים עליהם בתביעות. הם אנשים טובים שקנו את הבית הזה לפני שנתיים, ולא רוצים בעיות".

בעלת הבית קטי משה מכחישה שהופעלו עליה לחצים מצד התושבים: "אנחנו מפנים אותם כי יש לנו בלגן במועצה. טליה מלמדת שם, וזה הופך את הבית לעסק. הם ידעו מראש שהשכירות היא לתקופה מוגבלת, עד שנתחיל לשפץ את הבית. אין לנו שום דבר נגדם, הם אנשים מאוד נחמדים. גם אני גרה ברמות השבים, ולי אישית הם לא מפריעים, אבל לאוכלוסייה הוותיקה כנראה כן".

בכר לא מבינה על מה המהומה: "הייתה פה מדרשה לבנות שנסגרה לפני חצי שנה, ואני לא מבינה למה נזכרו בה עכשיו, כשזה כבר לא רלבנטי".

- הקדמתי לפגישה שלנו וראיתי כמה בנות שיוצאות מהבית.

"אני מלמדת כמה בנות לפי שיטת ימימה. אין כאן שום דבר המוני, ואני לא מפריעה לאף אחד".

האמת, כמו שזה נראה, היא שהנשים הספורות שיצאו בשקט מבית בכר לא הפריעו לאיש. הן ודאי לא נראו כמו "נהירה של נשים שמשתלטות על הרחוב ומפריעות לדיירים", כפי שתיאר אותן אחד הפעילים נגד הברסלבים, תיאור שאולי היה נכון לימים עברו, אבל נראה עכשיו כמו הגזמה פרועה.

מה בכל זאת מוציא את תושבי היישוב השקט הזה מדעתם? כמו תמיד במוקדי חיכוך בין דתיים לחילוניים, עיקר הקונפליקט נסוב סביב השבת. בית הכנסת המאולתר שהקימו הברסלבים בקרוואן מוזנח מושך את עיקר האש. מאחוריו בתיה של משפחת בכר המורחבת, שסופגים את עיקר הרעש מהתפילות. שכן מרוחק יותר התלונן שהן מפריעות לו.

הברסלבים ידועים כמי שעושים שמח, אני אומרת לאיתי בכר, אולי באמת אתם מגזימים? "אנחנו לא מאלה שמזנקים מהאוטו ורוקדים בכבישים", הוא צוחק. "יכול להיות שמישהו מחוץ לקרוואן שחרר איזו זעקת שמחה, אבל קשה להאמין שהתפילות בפנים, כשהדלת סגורה, נשמעות לכאלה מרחקים".

- ומה לגבי הילולות עם רמקולים?

"זה קרה פעם אחת, ביום השנה לפטירת רבי נחמן, ושלחו לנו משטרה, למרות שזה הסתיים בעשר בלילה. יש פה מסיבות עם רעש יותר חזק. הרי אין סיכוי שזה יקרה בסתם שבת או חג, שאז לא משתמשים בחשמל. נראה שלא עצם הרעש מפריע אלא מי עושה אותו".

"התפילות? זה מה שמפריע?"

חלק מהמתפללים אינם בני היישוב. הם מגיעים ברכב מהוד השרון הסמוכה לפני כניסת השבת, ולוקחים אותו בצאתה. החילונים מתגאים כיצד הם תופסים להם את החניות הקרובות לקרוואן כדי להקשות עליהם. לתפילות במהלך השבת מגיעים המתפללים מהוד השרון ברגל, מה שמשווה לנוף המקומי מראה חרדי יותר. בפרט כאשר, לדברי התושבים החילונים, הברסלבים פוסעים לאיטם על הכביש וקוראים קריאות "שאבס" למכוניות חולפות.

טליה מנסה לשמור על איפוק נוכח התיאור הזה, אך לשווא: "הם נוסעים לאט כי הם מאיטים כדי להסתכל עלינו כמו סקרנים אחרי תאונה. נועצים בנו עיניים כאילו היינו חייזרים. אנחנו גם לא צועקים שאבס, אולי מישהו בירך אותם 'אה גיטה שאבס' והם לא הבינו".

- קשה לטעות בין ברכה לצעקות.

"אני מבטיחה לך שלא היו כאלה. ואם כבר מדברים על רעש של אנשים מבחוץ, בכל ערב שבת מגיעים לפה לשחק כדורגל גברים שאינם תושבי המקום. הם צועקים ומרעישים, אבל רק התפילות שלנו מפריעות. לפני שבועיים חלק מהתושבים עשו מנגל והשמיעו מוזיקת טראנס כדי להפריע לנו לתפילה. זה היה מספיק מוגזם כדי שמישהו יתקשר בסוף למשטרה".

איתי מנסה לפשר: "זה באמת לא בסדר מצדנו ללכת על הכביש, אבל המדרכות לפעמים צרות וקורה שיורדים לכביש. אנחנו לא חרדים של מאה שערים, ונזוז הצדה הרבה לפני שמישהו יצפור לנו.

"ברור שהמצב הזה דורש תיקון. הבעיה ברמות השבים היא שאנשים לא מדברים זה עם זה. אין שום תקשורת אנושית. התושבים מדברים איתנו דרך הרשויות במקום לדבר איתנו ישירות".

- למה שלא תפנו אתם אליהם?

"באחת הישיבות של ועד היישוב עלתה לדיון השאלה אם יש לנו זכות להתפלל בקרוואן. ביקשתי לדבר ואמרתי שאין לנו שום רצון להפריע או להפוך את רמות השבים לחרדית. אנחנו בסך-הכול מחפשים מקום להתפלל בו. כשביקשנו לקבל מבנה נטוש ביישוב כדי שהכול יהיה יותר מסודר, הוועד סירב. הוא גם נמנע מלפתוח את בית הכנסת שתוכנן ביישוב, מחשש שנשתלט עליו. הם נתנו לי לדבר, לא קטעו אותי באמצע, אבל פחות או יותר שם זה הסתיים".

טליה: "כשקרוב משפחה שלהם נפטר והם צריכים להשלים למניין, הם יודעים להתקשר ולבקש שנבוא. אבל אם ננסה לדבר איתם מיד נחשד במיסיונריות".

אלי יוגב, אביה של טליה, הוא אולי התומך המסור ביותר של הברסלבים. יוגב, מפא"יניק בנשמתו שלמד עם אריאל שרון בבית הספר ולא סולח לו עד היום על ההתנתקות, לא מבין מדוע מתפלאים שהוא, כחילוני, פועל במסירות כזאת למען בית הכנסת הברסלבי שמאחורי ביתו. בראשית פברואר יחל הדיון בתביעה שהגישה נגדו העירייה בגין שימוש לא חוקי במבנה לא חוקי, ויוגב לא נשמע מוטרד: "גם את אבא שלי שנאו ברמות השבים. האחיות שלו קנו את האדמות עוד בתקופת הטורקים, וכשהאינטליגנציה של יהודי גרמניה הגיעה לפה ב-1933, היא לא אהבה את היהודי ממזרח אירופה וניסתה לסלק אותו. הדור של היום עושה אותו דבר לדתיים".

- עם כל הכבוד להיסטוריה, הנסיבות פה שונות.

"הילדה שלי חזרה בתשובה, אז מה - אני אגרש אותה? הצוואה של אבי ייעדה את השדה הזה לילדיי ולנכדיי, ולא אתן שיסלקו אותם מכאן. כל זמן שאני חי, מי שיפגע בנכדים שלי יהיה לו עסק איתי".

"לדבר אל לבם? חסר טעם"

לפני הצילומים איתי שואל אותנו אם הוא לבוש בסדר. "איך אתם רוצים אותו?", שואלת טליה בסרקזם, "יותר חרדי? יותר מפחיד? איזה דימוי ישרת אתכם?".

הפחד הגדול של תושבי רמות השבים הוא משינוי הסטאטוס קוו ומאווירה מיסיונרית שתשפיע על הנוער. מישהו נזכר שאחד הברסלבים העיר לחברי תנועת הנוער המקומית, שעמלו על סנאדות, שלא כדאי לעבוד בשבת. אבל מעבר לזה, איש לא זוכר פעילות מיסיונרית כלשהי שמנסה לקרב לדת. מבחינת הציבור החילוני, זה לא אומר שאין סיבה לפחד שתיכף יעירו להם על הלבוש ויסגרו כבישים.

"לא מפריע לנו שדתיים גרים פה, ואנחנו לא מנסים לסלק אף אחד מביתו", אומר אחד התושבים. "מפריע לנו שהם מפעילים מוסדות דת לא חוקיים שסביבם מתגבשת איזו קהילה. המקומות האלה לא נועדו להכיל הרבה אנשים, וזה מביא רעש ולכלוך. מבחינתנו, עדיף להתריע מוקדם מאשר להיזכר מאוחר מדי. בשם הסובלנות והפתיחות ישבנו הרבה שנים בשקט. אמרנו לעצמנו, 'הם דתיים אז מה', עד שהבנו שצריך לקחת את העניינים בידיים".

את האפשרות לדבר איתם הם פוסלים מיד. "לדבר אל הלב שלהם?", מגחך תושב אחר, "זה חסר טעם. מבחינתם להחזיר אותנו בתשובה זו שליחות". ורוטשילד מוסיף, "כל הגישה שלהם היא נגד ההיגיון ונגד המדע. לא באנו לגור פה כדי שמישהו יעצור אותנו ברחוב להניח תפילין".

ככה זה ברמות השבים. כולם מאוד נאורים וליברלים. הם רק מזדעזעים מהמחשבה שמישהו יציע להם באדיבות נרות ליום שישי. "כמו שאני לא אלך לשכנע ילדים בבני ברק לחזור בשאלה", אומר תושב מוטרד אחר, "אני לא מוכן שיפנו אליי או לילדיי בעניינים כאלה. הכול כאן מאוד שחור-לבן. הם העבריינים, ואנחנו חברה פלורליסטית מתגוננת. במסגרת החוק כמובן".

- הם פה כבר הרבה שנים. מה השתנה מבחינתכם?

"החזרה בתשובה שלהם היא איטית ויסודית. אם פעם הם עבדו לפרנסתם, היום הדת היא הפרנסה שלהם. הם מתחילים בדרכי נועם, כמו חלות שפעם היו מחלקים לתושבים, אבל עכשיו הם הולכים ומקצינים. שמענו שהם הגישו בקשה למקווה ולגן ילדים, ושהם רוצים לשנות את הצביון של בית הקברות היפה שלנו".

טליה מגיבה: "לא הגשנו בקשה למקווה. גן ילדים פתחנו בהוד השרון, ואת בית הקברות שלהם אין לנו שום עניין לשנות".

עו"ד בן-ציון וקס, לשעבר מזכיר המועצה הדתית והאחראי היום על בית הכנסת המקומי, תומך בגרסתם של הבכרים: "אין בקשות למקווה ואין קריאות שאבס, זה הכול המצאה שטנית. שאלתי אנשים אם שמעו מישהו קורא שאבס, אף אחד לא שמע במו אוזניו. הם רק חוששים שיצעקו, כמו שהם חוששים שעוד מעט תהיה הפרדה בבריכה בין גברים לנשים. יש פה אוכלוסייה חזקה שמוסתת על-ידי 'חילונים חרדים' שהם בעצם סופר גזענים".

- מה מפריע להם?

"אולי שערך הנכסים ירד. מפריע להם לראות את הברסלבים בשבת בבוקר עם הלבוש המיוחד שלהם ועם הטליתות. גם אני אצעק נגד זה שיהפכו את רמות השבים לקריה חרדית, אבל זה ממש לא מתקרב לזה. ומכאן ועד לאיים על משכירי הדירות לברסלבים? זה מזכיר לי דברים מתקופות לא טובות. כל מחסן שני פה הוא בלי רישיון - אבל לברסלבים עושים משפטים".

- ציבור הכיפות הסרוגות נפגע מהמצב הזה?

"בהחלט. בית הכנסת ביישוב נמצא בבית העם. לרגל הסילבסטר אנחנו צריכים לפנות אותו בשביל החגיגות, ואנחנו מקבלים את זה. והנה קיבלתי תקציב של 250 אלף שקל להקמת בית כנסת חדש, לא בשביל הברסלבים, בשביל הציבור הכאילו נורמלי. רק מה, אני צריך להחזיר את הכסף למשרד הדתות. הוועד מונע ממני להשתמש בו מהפחד שברסלבים ישתלטו עליו".

- לא חלה הסלמה מצד החילונים בתקופה האחרונה?

וקס מגחך: "ההסלמה היחידה זה המנגל שעשו להם מול הפרצוף".

"ברוך השם, השם עוזר"

מה כל-כך נורא במקווה, אני שואלת את רוטשילד. "מה זאת אומרת? ואם יבואו כמה משפחות ויבקשו לבנות פה מסגד?".

- זה לא אותו דבר.

"הם לא תושבים פה, ואין לנו עניין ליצור מוקדי משיכה למרכז ברסלבי שילך ויתפתח. ראינו מה קרה במקומות אחרים שהלכו והתחרדו".

איתי בכר מגחך כשאני משווה בין השתלטות אפשרית שלהם לזו שקרתה למשל ברמת אשכול, שכונה ירושלמית של המעמד הבינוני שהפכה בעשור האחרון לחרדית כמעט לגמרי: "רמת אשכול זה דירות. פה כל אדמה עולה מיליוני דולרים. גם אם נרצה להתרחב, מי בקהילה שלנו יכול לקנות פה מטר רבוע? אולי החילונים חושבים שאנחנו מדברים עם התקשורת כדי להוריד את ערך הבתים פה. מבחינתם הרי זו טעות טקטית להראות שיש פה בעיות עם החרדים - היוקרה של המקום תיפגע. גם לשכור פה זה עסק יקר".

- מאיפה באמת הכסף? אתה בעברך מתקין פרגולות והיום מלמד תורה, זה לא ממש עסק רווחי.

"ברוך השם, השם עוזר".

- אם מרבית הקהילה שלכם ממילא לא פה, למה שלא תלכו אחריה למקום אחר, שבו תהיו רצויים?

טליה: "הקהילה שלנו נמצאת בהוד השרון, אלה בעלי תשובה שאנחנו מחויבים להם. כבעלי תשובה אין הרבה מקומות ששמחים לקראתנו, לא בקרב החרדים ולא אצל הכיפות הסרוגות. בכל מקום אנחנו נטע זר".

- פה אתם לא סתם נטע זר, אלא בד אדום. החילונים רואים בכם פרובוקציה, כאילו הם היו עוברים היום לבני ברק.

"אבל אנחנו תושבי המקום כמעט עשרים שנה. רוב הזמן גרנו בבית אחר ביישוב, שבו פעלה באמת המדרשה. הבית היה שייך לאפוטרופוס הכללי, וגם ממנו גירשו אותנו בנימוק שנמצא יורש, שמעולם לא ראינו, ומאז הבית הפך לחירבה. עברנו משם להוד השרון, ומשם גורשנו אחרי שהעזנו להזמין את השכנים להתפלל יחד ביום כיפור. חוץ מזה, למה שנעבור מפה, כשהמשפחה שלי פה. יש לי פה אדמה, שמתישהו תהיה שלי. למה אני צריכה לחפש מקום אחר? זו פשוט חוצפה".

- אם מכל מקום אתם מגורשים, זה לא אומר דרשני? אולי הפעילות שלכם באמת לא תמימה?

"מחפשים אותנו אנשים שיש להם בעיה עם היהדות שלהם. הם רואים אותנו לבושים חגיגי בשבת בדרך לבית הכנסת וזה מעורר אצלם אי-שקט. אנחנו מה-זה אנשים נחמדים ושקטים. אנשים רואים מה קורה עם חרדים במקומות אחרים ומשליכים מזה עלינו, ללא הצדקה".

איתי: "אם מורידים את כל הכיסויים, מה שקורה פה זה - בעברית פשוטה - גזענות. כמו ששונאים ערבים ועובדים זרים, שונאים גם אותנו".

- אחרי שלמדתם על בשרכם כמה זה כואב, יש סיכוי שנראה אתכם תומכים במיעוטים אחרים?

"כשזה פוגע בך זה כואב, אבל לא באנו לשנות את העולם. יש לנו הצרות שלנו".

chen-s@globes.co.il