אושר תיקון לחוק החוזים: מהפכת הנגד של הלכת אפרופים נכשלה

בשבוע שעבר אישרה מליאת הכנסת, כמעט בהיחבא, תיקון לחוק החוזים, שאמור היה להיות מהפכת הנגד של הלכת אפרופים - ההלכה שקבעה כי אם יש סתירה בין לשון החוזה לבין תכליתו יש להעדיף את התכלית, כלומר את המטרות והאינטרסים שהצדדים רצו להגשים באמצעות החוזה.

אלא שהמהפכה נכשלה. התיקון לחוק אמנם מבקש לבטל - או לכל הפחות לצמצם - את מידת חופש הפעולה של בתי המשפט בפרשנות לשון החוזים, אך מהנוסח הסופי של החוק שאושר ניתן עדיין לגזור שיקול-דעת רחב מאוד לשופטים להכריע בשאלה - אימתי לשון החוזה ברורה ואין מקום לפרשנות יצירתית, ואימתי מוטל על השופט עצמו לקבוע את "אומד דעתם" של הצדדים לחוזה.

זה הנוסח הסופי של החוק, המהווה תיקון לסעיף 25 בחוק החוזים (חלק כללי): "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומנסיבות העניין. ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

החוק מוסיף סעיף קטן נוסף, ובו נקבע כי "חוזה ניתן לפירושים שונים, והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו - פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".

תוכן מילולי

הנוסח המקורי של הצעת החוק, שאותה הגיש ח"כ יריב לוין, היה שונה בתכלית ודרקוני מעט: "חוזה יפורש לפי תוכנו המילולי. היה תוכנו המילולי של החוזה בלתי מספיק לשם פירושו - יפורש החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות, ובלבד שטענה בדבר תוכנו ותוצאתו של פירוש כאמור נטענה במפורש על-ידי צד להליך המשפטי בסיכומי טענותיו".

מהנוסח הזה עלה רצונו הברור, המוצהר, של ח"כ לוין להביא לביטולה המוחלט של הלכת אפרופים, אותה הלכה שזכתה לביקורת חריפה מצד עורכי דין וכן מצד האקדמיה, בטענה כי עירערה את הוודאות המשפטית ופתחה פתח נרחב להתדיינויות משפטיות מיותרות.

נוסח מתון יותר ניתן למצוא בהצעת החוק שהתפרסמה ברשומות, אחרי שמשרד המשפטים נכנס גם הוא לתמונה: "חוזה יפורש באופן שתואם, ככל הניתן, את הפירוש שניתן לו על-ידי הצדדים".

לאחר שוועדת החוקה, בראשות ח"כ דוד רותם, אישרה את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, לפני שבועות אחדים, והודיעה כי מטרתה היא "לקבוע כללי פרשנות לחוזים, שיבטיח היצמדות מירבית לתוכנו המילולי של החוזה ולהסכמות בין הצדדים", הצהיר ח"כ לוין כי "החוק יהווה מהפכה גדולה בדיני החוזים, ישיב את עטרת לשון החוזה ליושנה ויהפוך את לשון החוזה למרכיב מרכזי בפרשנות - בניגוד להלכה כיום המאפשרת להתרחק מלשון החוזה לטובת שיקולים אחרים".

דומיננטיות שיפוטית

אלא שכאמור, אף שהחוק החדש ודברי ההסבר בכתב ובעל-פה שנלוו לו מצהירים בבירור מהי "תכלית החקיקה", הוא לא יביא למהפכה המיוחלת. זאת מהטעם הפשוט שבלב התהליך הפרשני של החוזה ימשיך לעמוד שופט, והוא זה שיוטל עליו לקבוע אימתי לשון החוזה פשוטה וברורה ואינה מצריכה פרשנות - מילולית או אחרת - ואימתי היא גולשת למחוזות מעורפלים יותר.

ח"כ לוין ביקש אולי לבטל את הלכת אפרופים ולחזור לתורת שני השלבים בפרשנות חוזים, שהיתה קודם להלכה, אך המצדדים בגישת אפרופים אומרים כי אין כל קושי ליישב בין נוסח החוק החדש לבין הפרקטיקה הפרשנית הנוהגת כיום.

הדומיננטיות השיפוטית נובעת גם מהעובדה שבניגוד לנוסח המקורי של הצעת החוק, הצדדים לחוזה כלל אינם מעניקים פירוש כלשהו לחוזה. הם אלה היוצרים את החוזה, לא אלה המפרשים אותו.

אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, מסכימים גם תומכי אפרופים, על הפרשן - כלומר, השופט - לפרשו בהתאם ללשונו. עם זאת, בכל מקרה אחר ממשיך השופט ליהנות מהחירות לפרש כהבנתו את "אומד דעתם" של הצדדים.

האם יש דרך חקיקתית אמיתית לחסום את הלכת אפרופים, ואת הפרקטיקה הנובעת ממנה, כפי שהוגדרה גם בפסיקה מנחה בפרשת מגדלי הירקות? לא בטוח. השאלה היא האם זהו באמת תפקידו של המחוקק - או שמא צריכים לוין ורותם להשאיר את הכוונון העדין של ההלכה בידיהם של שופטי העליון.

כידוע, המשנה לנשיאת העליון, אליעזר ריבלין, והשופט יורם דנציגר, אינם מותירים את הנושא בלתי מטופל.