לא טירקל צריך להחליט

גם המבקר וגם היועמ"ש אומרים לממשלה שגלנט אינו ראוי. מי צריך חוות-דעת נוספות?

במאמרי אתמול (ב') הצגתי את השאלה אם יהודה וינשטיין, שרוב חייו המקצועיים עסק בסנגוריה, מסוגל לאמץ אורח מחשבה של קטגור, כפי שמחויב מתפקידו כראש הקטגוריה במדינה.

מהחלטת וינשטיין בעניין גלנט מצטייר וינשטיין כחצי קטגור, חצי סנגור. החצי הקטגורי שלו החליט שאינו יכול להגן על גלנט בבג"ץ. החלק הסנגורי שלו עצר בנקודה זו ולא הלך עד הסוף.

הלכה פסוקה של בית המשפט העליון קובעת כי היועץ המשפטי לממשלה צריך להנחות את הממשלה, וכי הממשלה מחויבת לפעול על-פי הנחייתו. זאת, כמובן, כאשר מדובר בנושאים משפטיים.

מה שוינשטיין הגיש לממשלה זו לא הנחיה, זו הודעה על החלטתו בנושא הבג"ץ. אמנם המשמעות המתחייבת מהחלטת וינשטיין ברורה: היועץ מצא שאין אפשרות משפטית להגן על מעשיו של גלנט בקרקעות המדינה. כלומר, מדובר בנושא משפטי מובהק, שלגביו התחייבה הנחייה ברורה של היועץ לממשלה.

ממשלה הפועלת על-פי דפוסי שלטון ראויים צריכה לקבל אפילו את הודעת וינשטיין כהנחיה ברורה לבטל את המינוי. אבל אנחנו עסקינן בממשלת נתניהו-ברק, ולממשלה זו חוקים משלה.

כל עוד שני אלה, נתניהו וברק, לא מקבלים הנחיה ברורה - הם יעשו הכול כדי לתמרן, לתחמן ולנסות להתחמק ממשמעות דו"ח המבקר והחלטת היועץ. במיוחד ברק, הרואה (בצדק) את עמדות המבקר והיועץ כסטירת לחי לעצמו, והוא גורר אחריו את נתניהו.

כאן זה צריך להיעצר

וינשטיין העביר את ההחלטה אל הממשלה. כאן זה צריך להיעצר. אין כל הצדקה וטעם להעביר את הכדור הלאה, אל ועדת טירקל למינויים בכירים. לא טירקל ואנשיו צריכים להחליט מי ראוי להיות הרמטכ"ל, אלא הממשלה.

ומעבר לכך: גם המבקר, ולמעשה גם היועץ, אומרים לממשלה שגלנט אינו ראוי, מי צריך דעות נוספות? מה יכול להיות יותר שקול, יותר אמין, ויותר אחראי משתי חוות-דעת אלה?

מה גם שכל דרך אחרת, חוץ מביטול המינוי, נדונה לכשלון. אפילו אם טירקל יחליט כי המינוי ראוי, והממשלה תקבל זאת - בסוף זה יגיע לבג"ץ. היועץ כבר הודיע כי לא יגן על המינוי. הוא יכול לחזור בו? פורמלית כן - אבל זו כבר תהיה פארסה.

ובכל מקרה, קשה לראות איך מינוי כזה, לאחר היועץ והמבקר, עובר את הבג"ץ. כלומר, כל נסיון להתעלם מהמבקר והיועץ רק יגרום לביזויה הנוסף של הממשלה, וגם של גלנט עצמו.

העסק עובד

בכל מקרה, הציבור הישראלי רשאי להיות גאה בתוצאות פרשת גלנט. אנחנו מקטרים על שחיתויות, על היעדר ערכים, על מוסר לקוי. אבל אלה קיימים בכל מדינה, בכל ממשל. מה שלא קיים בכל מדינה זו מערכת שאינה עושה הנחות גם לבכירים ביותר. לנו יש את זה.

שר הביטחון גלנט?

האם מי שלא רצה את גלנט כרמטכ"ל עלול לקבל אותו כשר הביטחון? לאחר שהאלוף אריאל שרון הפסיד במירוץ לרמטכ"לות, זה מה שהעיתונאי המנוח אורי דן אמר, וזה מה שקרה, רק קצת יותר. קיבלנו את שרון לא רק כשר הביטחון, אלא גם כראש הממשלה.

כך שלגלנט יש למה לקוות.