"המלך של יפו" בדימוס: "לעבריינים היום אין ערכים ואין כבוד"

לעו"ד מנחם רובינשטיין אין אף לא מילה טובה אחת על הדור הצעיר בארגוני הפשיעה ■ גם לא על הפרקליטות, שצימאונה לדם לדעתו חצה גבולות

בית דירות ברחוב קטן בלב תל-אביב, הנושק לרחוב המלך ג'ורג' הסואן, אך שומר על מזגו הנעים והשלו. המדבקות הקטנות על האינטרקום בכניסה מבשרות שבקומות 1, 2 וגם 3 גרה "משפחת רובינשטיין". מנחם רובינשטיין גר בקומה שלישית, בלי מעלית. קומה מתחת גר בנו, רון, ומתחתיו גרה בתו נירה. אבא קנה להם את הדירות. רק לבת דפנה הוא לא מצא דירה בבניין, אז היא קנתה דירה במרחק עשר דקות משם. "גם היא בלי משכנתא. כולם מסודרים", אומר האב הגאה, שיכול היה להעניק לילדיו את כל מה שלא היה לו בילדותו "הפרולטרית", כהגדרתו.

בשעת צהריים מוקדמת איש לא עונה לפעמון דלת הדירה. רגע אחר-כך נשמעים צעדיו הנמרצים של בעל הבית מטפסים במעלה המדרגות לקומה השלישית. הוא היה במשרד, הממוקם ברחוב המלך ג'ורג' הסמוך, עבד כל הבוקר, ועכשיו הוא חזר למנוחת הצהריים הקבועה שלו בבית, בטרם ימשיך את יום העבודה העמוס, הכולל ייצוג בתיקי אונס, רצח, מעילה, חשיפת שחיתויות ומה לא.

"בשלב מסוים בחיים החלטתי שצריך לעשות סטופ לעבודה סביב השעון ושהגיע הזמן לחיות. אז אני ישן צהריים כל יום, יוצא בערב לקולנוע, נוסע כל שלושה שבועות בממוצע לבלגיה לפגוש את החברה שלי, ולבקר את אבי שגר שם. בקיצור אני חי", אומר בעל הבית תוך כדי כניסה לדירתו, שם מקבלת את פניו בשמחה צ'יוואווה קטנה ורעשנית העונה לשם "פושט".

הדירה מרוהטת בפשטות יחסית, כמצהירה "כאן גר גבר בגפו", אך משדרת גם חמימות משפחתית, החל בשולחן האוכל הגדול, שם מתכנסת המשפחה לארוחות שישי-שבת וכלה בסלון המרווח שם הם מנהלים שיחות ערות. במרכז הסלון עומד כן ציור, שעליו מונחת תמונה גדולה בשחור-לבן של אישה יפה בעלת מבט נוגה - אשתו המנוחה של בעל הבית, השחקנית אירית אשכנזי ("היא הייתה אהבת חיי") - ואת קירות הסלון מעטרים ציורי שמן המתעדים את דמותם של אריק איינשטיין וצבי שיסל, שאותם ציירה אחותו המנוחה של בעל הבית, שנהרגה בתאונה.

ביוגרפיה מקוצרת

קיראו עוד ב"גלובס"


"נולדתי בתל-אביב ב-1947, 150 מטר בקו אווירי ישיר מביתי היום, בפרישמן-מצפה. הוריי עלו לארץ מפולניה לפני המלחמה. אבי הוא אומן עץ, ממש מאסטר. אמי הייתה חלוצה, ממקימות קבוצת שילר, קיבוצניקית לשעבר ומפ"איניקית. אבי היה קומוניסט, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וסבי היה ציוניסט, בית"רי ודתי קיצוני. כל הזמן היו בבית פיצוצים. גדלתי כשברקע יש תמיד ויכוחים פוליטיים סוערים. מהסבא למדתי לדבר יידיש והרבה יהדות, מאימא ירשתי את אהבת הארץ, את הציונות, ואבי הנחיל לי את הסוציאליזם.

"זו הייתה משפחה פרולטרית אמיתית. גדלתי עם זוג נעליים אחד, בלי מותרות, אבל אז לכולם לא היה. גרנו 5 נפשות - זוג הורים, זוג ילדים וסבא - בבית של 2.5 חדרים. בשנות ה-70 אבי עזב את הארץ ועבר לגור בבלגיה. אמי נסעה לבלגיה כמה פעמים, אך לא אהבה לגור באירופה. היא אמרה לי 'באתי מהגטו, לא חוזרת לגטו'. אז הם נפרדו.

"הייתה לי אחות אחת, רבקה רובינשטיין. שנהרגה בשנות ה-80 בתאונת הדרכים עם אריק איינשטיין, כשהייתה בת 38. בתור נער הייתי פרא אדם. קראתי המון ספרים, אבל הייתי פרחח, מיושבי גן דובנוב, שם התרכזו כל החברים והיינו חבורה שידה הייתה שלוחה. היינו שוחרי תגרות. לא גנבנו, לא היינו עבריינים, אבל היינו ילדים פרועים. בסוף כולם גדלו למצוות ולמעשים טובים".

קרב תל-פאח'ר

"הצבא עיצב את עולמי, איפס אותי. הייתי בין האשכנזים המעטים שנשלחו לגולני בשנת 65' כדי שיהיה שם סגל של קצונה. אחרי תקופה יצאתי לקורס קצינים, אבל אחרי שלושה ימים החלטתי שאני לא רוצה להיות קצין. חזרתי לגדוד, יצאתי לקורס מודיעין והייתי סמל מבצעים, כשלמעשה שימשתי כקמ"ן של הגדוד.

"כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי בזחל של מוסא קליין המנוח בתל פאח'ר, וקיבלנו פגז בתוך הזחל. יש לי חבר טוב שטוען עד היום שהוא חייב לי את החיים שלו, כי הוצאתי אותו עם כדור בבטן מתוך הזחל. אני לא זוכר את זה, אבל אני לא זוכר הרבה דברים שהיו שם. אחר-כך נשפכנו לתוך התעלות ללחימת פנים אל פנים. אין לי הלם קרב, אבל לנצח אני אריח ריחות מסוימים של מלחמה. הריח של בשר גופי שרוף צרוב בנחיריים שלי. כשיצאתי מהזחל היה לידי זחל שקיבל פגז והנהג נשרף על ההגה. את הריח שלו אני לא יכול להוציא. אבל זה לא פגע בתפקוד שלי, יש לי מנגנון הדחקה טוב כנראה".

ללא כיוון

"השתחררתי ב-68' והציעו לי להצטרף לאחד ממנגנוני החושך, השב"כ או המוסד, אבל אבי אמר לי, 'אם אתה הולך לשם, אל תבוא יותר הביתה'. חיפשתי עבודה והלכתי לעבוד כרתך, מסגר בניין. אחרי תקופה קצרה הייתה לי תאונה קשה, נפלתי מ-12 מטר גובה מבניין רידינג ד', אבל נשארתי בחיים כי נבלמתי על-ידי השלבים של הפיגומים.

"חשבתי לחזור לעבודה לאחר האשפוז, אבל אמי עליה השלום החליטה שאני עוזב את המקצוע. אז הפכתי למדריך של נוער עבריין ביפו, נוער שוליים. תקופה ארוכה הסתובבתי ללא כיוון. לא ידעתי מה ללמוד. עבדתי קצת בעריכת סרטים, ב'תרנגול', עם אורי זוהר וכל החבר'ה של אחותי, שהייתה ציירת. אחר-כך עבדתי כפועל במה בכל מיני הצגות, עד שאחותי סיפרה לי שהאריכו את מועד ההרשמה לפקולטה למשפטים בירושלים. לא היה לי שום מושג מה זה משפטים, אבל החלטתי להירשם בכל זאת.

"כסטודנט חזרתי לרתך גגות. שנתיים וחצי הייתי איש עבודה, עם יבלות. מאוחר יותר עבדתי כעיתונאי ב'ידיעות אחרונות' וב'פי האתון', ופוצצתי את הפרשה של מוטל'ה קידר. במקביל הייתי סטודנט חנון שגם כתב ספרי לימוד והתפרנס מזה".

1976

"קיבלתי את רישיון עריכת הדין ב-74', אבל לא ממש עניין אותי להיות עורך דין. הקמתי אז את בית לסין בת"א, אך לאחר שראיתי את השחיתויות שהיו אז בהסתדרות, ערב פיצוץ פרשת ידלין, ברחתי משם. זה היה סוף החלום הסוציאליסטי שלי. כשעזבתי את ההסתדרות פתחתי משרד אמרגנות וקניתי הצגות והופעות בת"א. הכרתי את כל הברנז'ה, מיכאל תפוח וכל החבר'ה. אלה היו החבר'ה של אחותי הציירת, אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ואחרים.

"בשנת 76' קרו לי כמה דברים טובים. התחתנתי עם אירית אשכנזי, שהייתה שחקנית תיאטרון. הכרתי אותה בצבא, והייתי אתה עד שנפטרה מסרטן לפני 9 שנים. באותה שנה נולדה בתנו הבכורה, מירה'לה. אז כבר לא התאים לי אורח החיים הפרוע של להקות הרוק, עם הלילות המאוחרים והסמים שהם לקחו. "באוקטובר 76' פתחתי משרד עוה"ד עם חבר, עוה"ד יורם שפטל. בכלל לא חשבתי אז על פלילי, התמחיתי באזרחי והלקוחות הראשונים שלי היו חברים של הוריי. כל החברות של אמי באו לעשות אצלי צוואות. יום אחד מגיע אלי אדם שכינויו היה דובי, שעבד איתי במסגרות, שם עובדים אנשים גבוליים, חצי עבריינים. הוא בא אליי עם התיק הפלילי הראשון. בעקבותיו התחילו להגיע זרזירי העבריינים של יפו. באו החברים שלו, הזונות, הגנבים והפורצים הקטנים, וזה תפס כמו שריפה בשדה קוצים.

הפכתי למלך יפו. הייתי נוסע לאבו כביר יום-יום, עובר דרך תחנות הסמים בעיר, וכולם הכירו אותי. כך נכנסתי לעולם התחתון של יפו. אחר-כך עליתי מצפון לדרום. התחלתי לייצג לקוחות גם בבת-ים-חולון, אלה היו מוקדי העבריינות, והתחילו להגיע העבריינים הגדולים והתיקים הגדולים יותר".

הפרקליטות

"פעם 99.9% מהאנשים בפרקליטות היו הגונים וישרים. זו הייתה השקפת העולם, אך ככל שחולף הזמן הולך ופוחת הדור. יש לי הרבה ביקורת על מה שאני רואה שקורה בפרקליטות מחוז ת"א. יש מאסה של כל מיני אופורטוניסטים, של ציידי גולגולות, של רעי לב, שחלקם גם לא אומר את האמת. רובם אופורטוניסטים שרוצים לבנות שם קריירה, ושלא יספרו סיפורים. כשפרקליטה חוזרת מדיון ואומרת ' זרקתי אותו ל-10 שנים בכלא', זה פשוט גועל נפש. אני ראיתי דברים מאוד מכוערים. זה צימאון לדם. הצמא לדם חצה גבולות. הם לא רואים שעומד מולם בן-אדם. הם רואים חיה. כשאני מגן על נאשם אני מכיר את השפה שלו, את הריח שלו, את הסביבה שלו, יודע על מה הוא מדבר, כי אני יוצא לשטח. הם לא. ואם אתה לא מכיר את הבן-אדם, קל לך להתייחס אליו כאל חלאה. הם אפילו מפחדים להסתכל עליו. בפועל, הסנגורים הם עלי התאנה של ערוות המערכת".

חזקת החפות

"אין חזקת חפות. זו מילה ריקה מתוכן. בישראל, אם יש ספק מרשיעים את הבן-אדם, לא מזכים אותו. שופט שלא הולך בתלם ומרשיע, מפסיק לשבת בפלילי, כמו שקרה לשופט שלי טימן, שניסו לתפור לו תיק בגלל שהוא לא הרשיע אוטומטית".

ההחלטה לחיות

"במשך 10 שנים טיפלתי בתיקי ארגוני פשע. נסעתי בכל העולם, לקאן ולמונקו והופעתי בתיקי הברחות סמים באוניות. עבדתי מסביב לשעון ומסביב לעולם. אבל לפני 9 שנים קרו שני דברים קשים בחיי, שבעקבותיהם קיבלתי החלטה עקרונית שאני רוצה לחיות. אשתי נפטרה מסרטן, ואחרי שמונה חודשים הייתה לי תאונת אופנוע קשה, ששלחה אותי לטיפול נמרץ.

"הייתי אופנוען מגיל 16, ומישהו שלא עצר באדום הרים אותי באוויר. ראיתי את העצמות שלי בחוץ, הרגל שלי התרסקה לגמרי, והרופא אמר שאני לא אזכה לעמוד עליה. אבל הוא זה שלא זכה. מאז שיניתי את דרך חיי. אני עובד פחות וכל יום שאני יכול, כשאין דיון באותה שעה, אני קופץ הביתה באמצע היום וישן צהריים.

"במקביל, החלטתי שאני לא עובד יותר עם ארגוני פשע. הדור הצעיר שגדל בארגונים הללו הוא לא הדור שאני ייצגתי פעם. העבריינים של פעם גדלו עם ערכים, בבית מסורתי, שמחנך לכבוד לאנשים, אבל לדור העבריינים של היום אין שום ערכים, אין להם מילה ואין להם כבוד לכלום ולאף אחד.

"איזה ערכים יכולים להיות לעבריין שאוצר המילים שלו, כולל יריקות וקללות, לא עולה על 200 מילה? שכולם נראים אותו דבר עם הקסקט על הראש? שאת הבעיה הכי פשוטה שהם צריכים לפתור הם פותרים בכוח ולא במוח? ושאם יש שם קצת יותר חכמים הם הופכים לראשי ארגוני הפשע. למה אני צריך אותם? היום אני מייצג אנשים שנאשמים או שחשודים בעבירות ראשונות, שהם לא עבריינים ועבור רובם זה אירוע חד-פעמי. טוב לי ונעים לי לעבוד עם האנשים האלו".

אלמלא הייתי עו"ד

"הייתי מורה להיסטוריה או איש עסקים. אני מניח שהייתי הופך לאיש עסקים עם משיכה קשה לכתיבה ספרותית. גם היום אני כותב כל הזמן. כתבתי 24 סיפורים ואני כותב עוד ספר. היום אני לא עובד בשביל הכסף. ברור שאני לא עובד בחינם, אלא אם כן אני לוקח על עצמי תיקי פרו-בונו ותיקים אחרים של ניקוי אורוות ממסדיות, שאני מאוד מאמין בהם, אבל אני כבר לא צריך כסף, אלא עניין".

להעביר את הממלכה

"אני לא רוצה למות על הכיסא במשרד. אני מחכה שבני, רון, יקבל את הממלכה, וגם החתן שלי נמצא בממלכה הזאת. לאט-לאט אצמצם את השעות שאני עובד ואלך לפוצץ את הכסף שהרווחתי".

תגובת הפרקליטות: "דבריו של עו"ד רובינשטיין משוללי יסוד ואינם ראויים להתייחסות כלשהי".

רזומה

אישי: עו"ד מנחם רובינשטיין (63), נולד ומתגורר בתל-אביב. אלמן ואב לשלושה: ילדים. נירה בת 33, רקדנית בלט וכוריאוגרפית; דפנה, במאית תיאטרון ומחזאית; ורון, סטאז'ר למשפטים.

מקצועי: מעורכי הדין המובילים בארץ בתחום הפלילי. בעל ותק של 34 שנה במקצוע ובעל משרד עצמאי זה 25 שנה.

לקוחות בולטים: פאר ויסנר, סגן ראש עיריית תל-אביב, המואשם בעבירות זיוף; רגב שוובר שזכה לפיצוי בסך כ-1.8 מיליון מהמדינה לאחר שהואשם לשווא באונס; שוקי משעול, שהיה מבכירי מע"מ וחשף החל מ-2003 שחיתות במערכת המסים; גרגורי לרנר, שהורשע בהונאת פונזי הבית.