צורכים וצורחים

1. האם תמונת החברה הישראלית, על פעריה המתרחבים, אכן כה חמורה, כה משמעותית, כה לא רגישה, כפי שהיא מצטיירת מאחד השבועות "החברתיים" שעברה ישראל בשנים האחרונות? או האם מדובר בתמונה מעוותת, לא שלמה, אופיינית לתופעת ה"קוטריי" הישראלית, שכמה טיפוסים קודרניים במיוחד (כמונו, למשל) וכמה טיפוסים בעלי אינטרסים פוליטיים המבקשים להתנגח בבנימין נתניהו וביובל שטייניץ, צבעו אותה בשחור משחור?

לא מדובר רק בתחושות, סבורים אלו שמרגישים שחרגנו קצת מהפרופורציות, יש גם עובדות: 500 אלף אייפונים מוחזקים בידי ישראלים (כולל יבוא פרטי), 30 אלף מכשירי אייפד כבר נמכרו, 216 אלף כלי רכב חדשים עלו על הכביש ב-2010 - שיא של כל הזמנים, יבוא מכשירי החשמל גואה, הביקוש לדירות לא דועך למרות עליית המחירים המסחררת, צריכת הדלק לא ירדה במידה ניכרת בעקבות הזינוק במחירו, התיירות הנכנסת בשיא, יציאות ישראלים לחו"ל אף הן ברמה גבוהה (כ-4 מיליון בשנה), מרכזי הקניות אינם סובלים ממחסור בקונים, מרכזי הבילוי שוקקים, הבורסה משייטת סביב רמות השיא, רווחי החברות מטפסים, הדיבידנדים זורמים במלוא המרץ, גביית המסים מעבר לציפיות, הכלכלה חזקה, הצמיחה בריאה.

אז למה לעזאזל, טוענים אלו שרואים את חצי הכוס המלאה, אתם מבלבלים לנו את המוח עם התסיסה החברתית ועליות המחירים? הרי לא ייתכן שמספרי הצריכה הללו אופייניים רק ל"מדינת תל-אביב", בואכה צהלה, הרצליה פיתוח וסביון. לצריכה הזו שותפים בהחלט גם מעמד הביניים ואף השכבות החלשות, גם הן חלק מהחגיגה, רק שבלהט האירועים ובסחף הרטוריקה, לכולם נוח לקטר ולחבוט בפוליטיקאים.

2. אכן, יש פער בין המספרים שהוצגו בפתיח לבין התמונה שמצטיירת מקשיי היום-יום של הישראלים, כפי שהיא תועדה השבוע על-ידי כלי התקשורת. זה פער מטעה, שיש לו, להערכתנו, שני הסברים בולטים.

ההורים והכלכלה השחורה

האחד, וכל אחד ואחד מאלו שנכללים בהגדרה של "מעמד ביניים" או "שכבות חלשות", מיטיב להכיר אותו: ההורים עוזרים. הם עוזרים ברכישת דירה, הם עוזרים בהשלמת הכנסה, הם עושים לעתים את קניות המזון, מכינים ארוחות במהלך השבוע, הם מפנקים את הילדים במימון חופשות, מרעיפים על הנכדים מתנות, רוכשים להם את חדרי הילדים, קונים להם גם את הטלפון הסלולרי, הם מוציאים את הצאצאים מהגן, מחליפים לעתים את המטפלת או משמשים כמטפלת בעצמם וכך חוסכים עד אלפי שקלים בחודש לילדיהם. האם אלו שנעזרים עתה בהוריהם יוכלו לעזור בעתיד לילדיהם? אנחנו מסופקים, לפחות לא באותה עוצמה.

הסבר אחר, ואף משמעותי יותר, הוא מה שנהוג לכנות "הכלכלה הלא רשמית", או בשמה העממי "הכלכלה השחורה", אותו חלק לא חוקי של הפעילות המשקית שבו קיימת השתמטות ממס, אם באמצעות פעילות פלילית, מסחר בסמים או בסחורות גנובות, ואם באמצעות רכישת שירותים שונים במזומן, ללא דיווח.

כך או אחרת, הכלכלה השחורה היא מנוע צריכה מאוד בולט, נסתר ולא גלוי, אבל משמעותי מאוד. ההערכה הרווחת היא שהיקף העלמות המס בישראל מגיע ל-10%-15% מגביית המסים הכוללת, העומדת על כ-200 מיליארד שקל בשנה. כלומר, הישראלים מעלימים בין 20 ל-30 מיליארד שקל מס בשנה, סכום עצום שנעלם מקופת המדינה מצד אחד, אבל מתדלק חלק מחגיגת הצריכה מצד שני.

את מפעילי הכלכלה השחורה והמשתמטים ממס אפשר לחלק לשלוש קבוצות: האחת, ויסלחו לנו על ההכללות כל האנשים הישרים שמשלמים מס אמת, כוללת את בעלי המקצועות החופשיים שנותנים שירותים למשקי הבית: רופאים, עורכי-דין (במיוחד פליליסטים), מורים, שיפוצניקים וחקלאים. זו תופעה מוכרת וברורה לכל אחד: משקי הבית אדישים להתעסקות עם חשבוניות חוקיות ולהתקזזויות מול מע"מ ולכן מעדיפים לשלם פחות במזומן. נוח למזמין השירות, נוח לנותן השירות.

את מאפייני הקבוצה השנייה של המשתמטים ממס אפשר היה לגלות בחקירה מס הכנסה נגד יוחאי תירוש (בעלה של ח"כ רונית תירוש) ובתו רותם תירוש. לפי החשד, האב התומך והאוהב שילם משכורות לבתו (שעוסקת בכלל בדוגמנות) מסוכנות הביטוח שבבעלותו, למרות ששהתה בכלל בחו"ל. אגב, הבת הודתה בחקירתה כי זייפה את המסמכים שהעידו לכאורה שעבדה אצל אביה, ועשתה זאת בעצת עורך דינה.

השיטה הזאת אופיינית מאוד לעסקים קטנים: מוציאים תלושי שכר פיקטיביים לבני משפחה שכאילו עובדים בהם, מכניסים ומעמיסים הוצאות שאינן קשורות לעסק וכך מקטינים את חבות המס.

הקבוצה השלישית של המשתמטים ממס מיוחסת לתאגידים הגדולים. זו לא הכלכלה השחורה הקלאסית, של תשלום מתחת לשולחן, מכיוון שקשה מאוד לעשות זאת בחברות גדולות שעובדות מול גופים שמחויבים להוציא חשבוניות.

מדובר בתעשייה המשגשגת, החוקית כביכול, המעונבת כביכול, של מתכנני ומתחמני המס, שבמקרים רבים מהלכים על הגבול הדק שבין תכנון מס לגיטימי לבין מעשים פליליים. אחת הבעיות של מערכת המיסוי התאגידי בישראל היא הגמישות הרבה שלה - אפשר למתוח את אבריה, אפשר לפרש אותה בכמה צורות ואפשר לבצע באמצעותה תרגילי אקרובטיקה מרהיבים, במטרה אחת ויחידה: להקטין את חבות המס האמיתי בעשרות מונים.זה מתחיל בהקלות מיסוי בהעברות בין-תאגידיות (למשל, אין מס על חלוקת דיבידנדים בין חברות) ונגמר בתכנוני מס עם חברות הרשומות בחו"ל.

כך או אחרת, ל-2.3 מיליון שכירים בישראל, שמחציתם כלל לא מגיעים לסף המס, אין הפריבילגיה לתכנן מס או לתחמן את מס הכנסה. הם הציבור הדומם, שמשלם כל חודש מסים כחוק, לפי השעון, בלי שיהיה לו כלל כושר מיקוח. נתניהו ושטייניץ העדיפו לשכוח אותם.

מי למד השבוע - ומה

3. נתניהו, שטייניץ, בכירי משרד האוצר ובכירי בנק ישראל קיבלו השבוע כמה שיעורים חשובים. ראש הממשלה קיבל שיעור במנהיגות כלכלית, הוא הבין שהקלישאה החבוטה "זו הכלכלה, טמבל", תופסת למרבה הפלא גם בישראל, למרות הנטייה הנוחה של פוליטיקאים להתמקד בענייני ביטחון.

שר האוצר קיבל שיעור על סדר עדיפות כלכלי - שטייניץ התעסק בחודשים האחרונים באופן כפייתי ואובססיבי בסגירת חשבונות עם יצחק תשובה וחבריו ונטה לשכוח שאת הציבור מעניינים הרבה פחות החשבונות שלו עם יזמי הגז אלא יותר חשבונות הסופר, הארנונה, המים וכד'.

בכירי האוצר ובכירי בנק ישראל, כולל המשנה לנגיד, צבי אקשטיין, למדו, כך אנו מקווים, שיעור על ערכים. בניגוד למה שהם חושבים או מאיימים, כלכלה היא לא בדיוק מדע מדויק ואי-אפשר למדוד אותה רק דרך החור שבגרוש.

בכל תכנון כלכלי, בכל תכנון תקציבי, יש מרחב גדול של גמישות ושל סדרי עדיפויות, שמחייב להכניס לעניין "החור שבגרוש" גם פרמטרים ערכיים ומידתיים שמביאים בחשבון את ההשלכות המעוותות של השיטה הקפיטליסטית ועדיין שומרים על משמעת תקציבית. הנרי פורד צדק: מערכת כלכלית אינה יכולה לשרוד, הוא אמר, אם העובדים אינם יכולים לקנות את מה שהם מייצרים. בכירי האוצר ובכירי בנק ישראל, ממרום מעמדם, ממרום כוחם, חייבים לזכור זאת.

eli@globes.co.il