"בעלי השליטה בארץ לא מתייחסים למיעוט כאל שותף"

"אני מגיע ממשפחה ענייה מאוד. נולדתי בגבעת-אולגה להורים ניצולי שואה, שהגיעו בסביבות שנת 50. לאבא היה בית-קפה שנסגר במיתון הגדול, והוא הפך לפועל בבית-חרושת לשימורים, איש עבודה מבוקר עד לילה. אמא רצתה שאהיה רופא, ובסוף הלכתי למשפטים כדי להגיע כמה שיותר מהר לפרנסה. היום שבו קיבלתי משכורת ראשונה כעורך דין היה שמח ועצוב - היא הייתה פי 3 מהמשכורת של אמי אחרי 40 שנות עבודה. ידעתי שאני בדרך לרווחה כלכלית. נשארתי בעולם המשפט רק כי צלחתי אותו כלכלית, אחרת הייתי הופך לאיש עסקים".

כך מספר בראיון ל"גלובס" עו"ד יעקב שטיינמץ, שותף-מייסד בסמט ושותף-מנהל בשטיינמץ, הרינג, גורמן, שמתמחה בתחום המסחרי ומנהל את מחלקת שוק ההון.

"לא ידעתי מה זה משפטים", הוא מספר, "לא היו לי הורים שעסקו בזה, לא קרובים, לא בני משפחה. אמא פרנסה אותנו, ונסעתי לאוניברסיטה יום-יום באוטובוס, עם עיתון 'הארץ' וסנדוויצ'ים שהכינה לי. לא אכלתי במנזה כמו שאר בני העשירים, וככה הכרתי את אשתי אירית, בת כיתה שלי, שביקשה ממני את 'הארץ'. בסטאז' התקבלתי למשרד שיבולת. לאירית לא היה טוב בסטאז', וביקשתי מריצ'י רוברטס שיאפשר לה לעבור אלינו, ושם החלה החברות.

"אחרי שנתיים בשיבולת, החלטתי שאני לא רוצה לעסוק בליטיגציה - אתה יודע לאן אתה נכנס, אבל לא יודע מתי ואיך אתה יוצא. רציתי להתעסק בעסקאות ובשוק ההון. ב-1991 התקבלתי לשותפות, ואז אחד השותפים הבכירים, עו"ד חיים סמט, החליט לפרוש, ואני הצטרפתי אליו, וגם אירית, ודניאל הרינג, עד היום שותף שלי.

"בין 1991 ל-1994 עשיתי 50 הנפקות. עבדנו סביב השעון, הייתי מגיע הביתה אחרי 72 שעות. אשתי הייתה מביאה לי חולצות נקיות לעבודה. אבל זה בנה את המשרד. גדלנו מ-4 ל-15 עורכי דין, עברנו מחיבור של שתי דירות בנחמני בתל-אביב לקומה בבית ציון, ומשם לקומה ה-18 במגדל לוינשטיין ב-1999.

"יש לנו 35 עורכי דין, משרד בגודל בינוני. אבל דינם של משרדים כאלה להיעלם, כי הלקוחות רוצים היום להיות חלק ממשרדים מובילים, שמחזיקים כוח-אדם מיומן בנישות - וואן סטופ שופ.

"לטעמי, התחום המסחרי מחייב גם לימודי כלכלה, מינהל עסקים ואף ראיית חשבון. עם השנים נקבל מקצוען, שהוא הכלאה של עורך דין עם רואה חשבון".

שכלול שוק ההון

"שוק ההון הישראלי קטן, כל אחד מכיר את השני, ולכן מצא הרגולטור צורך להתערב כדי להביא לשכלול שוק ההון", אומר שטיינמץ. "אבל גם הכוונות הטובות של הרגולציה, אין בהן די. וללא השתתפות השחקנים והסכמתם ליטול על עצמם חיובים, לא נגיע לשוק משוכלל".

לדבריו, "בגלל שהשוק קטן, רוב החברות הציבוריות מצויות בידי בעל שליטה אחד, שמחזיק ב-51% ומעלה. בארץ, בעלי שליטה לא מתייחסים למיעוט כאל שותף אלא רק כבעל אג"ח נוסף, לכן הרגולטור פועל להכנסת דעה בלתי תלויה לדירקטוריון ולאסיפה הכללית של החברה.

"הייתי שמח אילו בעלי השליטה בישראל היו מטמיעים את ההבנה שחברה ציבורית שייכת לכלל בעלי המניות. שיתוף-פעולה מצדם לא היה מחייב את ההתערבות הבוטה של הרגולטור. אני תמיד מעדיף הסדר חברתי-עסקי מאשר על בסיס משפטי.

"אם אחוזי השליטה יירדו - בסיס ההון של כל חברה יצמח, כי ייכנסו עוד משקיעים, והיא תוכל לפעול בהיקפים גדולים יותר. כיום יש בבורסה עשרות חברות עם בסיס הון מצחיק של 7-10 מיליון שקל, שאין לא תכלית ולא היגיון או כדאיות כלכלית בהחזקתן כחברה ציבורית".

לדברי שטיינמץ, "שוק הון משוכלל מאפשר ביצוע גיוס הון באופן רציף, על מנת להגדיל את בסיס ההון של החברה, לצמוח ולהרחיב פעילות כדי לשאת את מרב הרווחים לטובת כלל בעלי מניותיה.

"במילים אחרות: קח ממני כסף, לך תעשה מה שאתה תבין, תרוויח לכולנו כסף ותחלק לכולנו דיבידנד. אצלנו תרבות הדיבידנד כמעט לא קיימת; ואנחנו לא מתייחסים לרצון של אזרח רגיל להשתתף, לסייע בגידול החברה וליהנות ממנו".

- אילו עורכי דין אתה מעריך?

"בתחום המשפט המסחרי מעריך את עורכי הדין שמבינים שהמשפט הוא כלי לביצוע עסקה מסחרית בין צדדים, והתכלית אינה ההסכם אלא קיומם העסקה. עורכי הדין רם כספי ויגאל ארנון סימנו את הכיוון הזה במשפט הישראלי: התכלית היא העסקה. יש לעומתם עורכי דין שמקדשים את החוזה, ובסוף אין עסקה".

הראיון המלא עם עו"ד יעקב שטיינמץ - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".