אמיצה, עצמאית, מקורית: מי את, השופטת אילה פרוקצ'יה?

לפעמים פסק דין של בית המשפט העליון יכול להיות יותר מסתם פסק דין שניתן בעיתוי מקרי, אלא אמירה אופרטיבית במישור הפוליטי. כך קרה לשופטת אילה פרוקצ'יה בשלהי שנת 2005, בעת שנשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק ושרת המשפטים דאז ציפי לבני נאבקו ביניהם בשאלת מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. לבני סירבה במשך תקופה ארוכה לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, כל עוד היא אינה מצליחה לגייס רוב להעברת המועמדת שלה.

לבסוף הודיעה לבני על כינוס הוועדה - אבל בינתיים כבר הוקדמו הבחירות לכנסת והמערכת הפוליטית נכנסה למערכת בחירות סוערת. גורמים שונים, כולל שופטים בדימוס, טענו כי לממשלת מעבר אסור לכנס את הוועדה ולבחור שופטים חדשים לעליון. לבני טענה שאין קשר בין הדברים, מאחר ששופטים אינם "מינויים פוליטיים", אך פנתה לקבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז.

בדיוק אז פירסמה פרוקצ'יה את פסק דינה בעתירה שהוגשה לבג"ץ בעניין אחר לגמרי - השאלה האם ניתן לבצע מינויים למועצה הדתית בקריית אונו ערב בחירות למועצה הדתית. פרוקצ'יה דנה בשאלה זו בהיבט העקרוני - וקבעה כי "כאשר החוק דורש שבהליך בחירה מעורב נבחר הציבור, אזי ביצוע ההליך באמצעות נבחר ששאלת האמון בו נמסרה להחלטתו המחודשת של הציבור עלול להחטיא את תכלית החוק" (בג"ץ 8815/05). הקביעה שכל מינוי שבו מעורב נבחר ציבור הוא מינוי אסור בתקופת ממשלת מעבר היטתה את הכף נגד לבני, ומזוז הורה לשרת המשפטים שלא לכנס את הוועדה.

ביום רביעי הקרוב תפרוש השופטת פרוקצ'יה מבית המשפט העליון, במלאת לה 70 שנה. 11 שנה כיהנה פרוקצ'יה בבית המשפט העליון, ודומה שאין תחום משפטי שבו לא עסקה, ובהרחבה. היא מותירה אחריה כרכים עבים של פסקי דין, המתאפיינים - על-פי תפישתה שלה, בראייה ממלכתית כוללת, המנותקת מגישה מגזרית כזו או אחרת.

פרוקצ'יה הדגישה בפסיקותיה את האיזונים שהיא עורכת בין זכויות אדם לבין הצורך להגן על אינטרסים ציבוריים שונים, כדוגמת אינטרס הביטחון. האיזונים הללו הופעלו במקביל הן כלפי מתנחלים וכלפי פלשתינאים. בבג"ץ איחוד המשפחות, היא הזכירה את פרשת קורמטסו שנדונה בבית המשפט העליון בארה"ב בעת מלחמת העולם השנייה, אז הועברו אמריקאים ממוצא יפני למחנות הסגר, כדי להמחיש את הסכנה שבהטלת איסור גורף על אוכלוסיה שלמה בשם אינטרס ביטחוני. "נישמר אנו מעשיית טעויות דומות", היא הזהירה. פרוקצ'יה הייתה מנאמניו האדוקים של חופש הביטוי האמנותי, אך גם כאן ידעה לאזן - וחופש הביטוי נעצר כשהוא מתחיל לחתור תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, במטרה להרוס את המדינה.

שיקולים חברתיים

בתחום התכנון והבנייה, טענה פרוקצ'יה כי הרפורמה משנת 1995 שבמסגרתה הועברו סמכויות רבות מהוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות לא באו לשנות את הגישה היסודית בתחום התכנון, ולפיה יש חלוקת אחריות בין המוסד המרכזי הממלכתי המאשר את התוכניות, לבין הוועדה המקורית המפקחת על ביצוע התוכניות ויישומן. זאת, בשל הלחצים וההשפעות שעלולים להיות מופעלים על נבחרי הרשויות המקומיות מצד גורמים פרטיים, העלולים "להכביד על שיקול-הדעת הענייני" (בג"ץ 5145/00).

במקרה זה נותרה פרוקצ'יה בדעת מיעוט, אלא שב-2008 קבעה פרוקצ'יה, במקרה אחר, כי הגדרת גבולות הסמכות בין הוועדות המחוזיות והמקומיות מחייבת שהגדרת שטחי בנייה והיקפה תהיה בידי הוועדה המחוזית ותיקח בחשבון את האינטרס הציבורי. לכן, לא ניתן להעביר לוועדה מקומית את הסמכות לאשר תוכנית להקמת תחנת דלק, במקום שהתוכנית הקיימת לא כוללת זכויות בנייה כלל (עע"מ 2528/02). בפרשת המרינה בהרצליה הדגישה פרוקצ'יה את חשיבות שמירת חופי הים לרווחת כלל התושבים, וקבעה כי הדירות במתחם המרינה נבנו בניגוד לחוקי התכנון והיתרי הבנייה (עע"מ 2273/03).

בתחום המקרקעין קבעה פרוקצ'יה כי ההגנה המוענקת למי שמחזיק בפועל בנדל"ן, תקפה גם כשמי שמחזיק במקרקעין שלא כדין, ולבית המשפט אף יש סמכות במקרים מסוימים, כשניטלת ממנו החזקה בנכס, להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הנכס לרשותו (רע"א 5518/98).

גישתה, שביטאה מתן משקל נמוך יחסית לזכות הקניין שבדין, לטובת שיקולים חברתיים אחרים, באה לידי ביטוי גם בפסיקתה מ-2004 ולפיה עשויה להתגבש עילת תביעת רשלנות במסגרת תחרות זכויות במקרקעין, ביחס לבעל עסקה ראשונה. מוטלת עליו חובה, קבעה השופטת, לרשום הערת אזהרה כדי להגן לא רק על עצמו אלא גם על אינטרסים של אחרים, והתנהגותו של בעל העסקה השנייה עשויה לנתק את הקשר הסיבתי בין אי-רישום הערת האזהרה לבין הנזק (ע"א 9245/99).

בפרשת "בית המריבה" בחברון אישרה פרוקצ'יה ב-2008 את כוונת המדינה לפנות את המתנחלים היהודים שפלשו למבנה, אף שאלה טענו כי רכשו את הנכס כדין והם בעלי הזכויות בו. נפסק כי המחלוקת בשאלת הבעלות צריכה להתברר בערכאות המוסמכות, ועד אז אסור למתנחלים לעשות דין עצמי ולפלוש למבנה (בג"ץ 10302/07). בשאלת גורלם של כלל נכסי הנדל"ן שבבעלות יהודים שנתפסו על-ידי ממשלת ירדן ב-1948, קבעה פרוקצ'יה, הדבר ייקבע במסגרת הסדר מדיני כולל, ולא ניתן לראות בנכסים הללו כמופקעים מידי בעליהם באופן המקים זכות לפיצוי מהמדינה (בג"ץ 3103/06).

בתחום דיני המכרזים, קבעה פרוקצ'יה כי כללי היסוד ולפיהם ככלל, בעל מכרז מנוע מלשנות את תנאיו לאחר צאתו לדרך; משתתף מנוע מלשנות את הצעתו כדי להתאימה לתנאי המכרז; ונאסר ניהול מו"מ בין בעל מכרז למציע בטרם הוחלט על הזכייה - אינם נוקשים. לדבריה, "ההכרה בדינמיקה של צורכי החיים מכתיבה הכרה מבוקרת ביכולת צדדים למכרז לקיים הידברות ביניהם לצורכי הבהרות, ובמקרים חריגים אף לצורכי מו"מ, בכפוף לכך שהדבר ייעשה באורח שוויוני" (עע"מ 3190/02).

במקרה אחר קבעה כי לאור מגמת ההפרטה, גם גוף פרטי הזוכה במכרז של הרשות יהיה כפוף לעקרונות המשפט המינהלי, כולל איסור ניגוד עניינים (עע"מ 4011/05). ההפרטה המתגברת הובילה אותה לקבוע כי הגדרת המונח "עובד ציבור" לצורך כפיפות לנורמה פלילית, עשויה לכלול גם אדם שמחוץ לשירות הציבורי, כמו עובד בחברת כוח אדם שנשכרה על-ידי המדינה. "הנורמות הפליליות החלות על עובד ציבור, ובכללן עבירת השוחד", קבעה פרוקצ'יה, "עשויות לחול על מי שממלא תפקיד שיש בו סממני כוח שלטוני, בין אם הוא מועסק במישרין בידי המדינה ובין אם לאו" (דנ"פ 10987/07). פרוקצ'יה גם תמיכה בביטול הקמת בתי הסוהר הפרטיים (בג"ץ 2605/05).

בימים האחרונים פסקה פרוקצ'יה, בפרשת הקמת חנות "איקאה" בראשון-לציון, כי הבטחות שהבטיחה העירייה למתמודדת במכרז, שקוים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, יצרו עדיפות למתמודדת ופגעו בעקרון השוויון בתחרות במסגרת המכרז. לדבריה, לרשות ציבורית יש חובת הגינות גם כשהיא בעלת עניין במכרז שמקיימת רשות אחרת (עע"מ 10089/07).

פסיקות בניירות ערך

כמי שעבדה בעבר ברשות ניירות ערך, פירסמה פרוקצ'יה במהלך שנותיה כשופטת גם פסיקה בולטת בתחום דיני החברות, ניירות ערך ושוק ההון. בתחום חובת הגילוי היא קבעה כי חברה שניירות הערך שלה נסחרים על-ידי הציבור חייבת בדיווח מקיף אודות ענייניה הפיננסיים. החוק מחייב תאגיד גם במסירת הדו"חות הכספיים של חברות הקשורות אליו, גם כשהן חברות פרטיות שלא מוטלת עליהן חובת דיווח עצמאית (רע"פ 11476/04).

לדבריה, בנוסף לחובת האמון המוטלת על דירקטור כלפי החברה, ניתן לייחס לו לעתים גם חובת אמונים כלפי בעלי המניות האינדיבידואליים בחברה, ומעבר לחובתו לספק מידע לבעלי המניות בנוגע לפעילות החברה, עשויה לקום לעתים לדירקטור חובת גילוי מיוחדת כלפיהם (ע"א 741/01). בדעת מיעוט טענה פרוקצ'יה בעניינו של עופר נמרודי כי פסילת דירקטור מכהונה בחברה ציבורית לאחר הרשעתו בפלילים, לא תיקח בחשבון את התקופה שלפני ההרשעה במהלכה ניטלו מהדירקטור תפקידי ניהול, והתקופה תתחיל רק ממועד ההרשעה (ע"א 619/05).

בנוגע להצעת רכש מיוחדת לצורך רכישת שליטה בחברה, קבעה פרוקצ'יה אשתקד כי בשונה מהליך רכישת שליטה ראשונית בחברה, העברת שליטה לבעל שליטה חדש איננה מחייבת הצעת רכש מיוחדת (ע"א 7414/08). לדבריה, בהליכי פשיטת-רגל של חברה נדרש הנאמן להקפיד על כללי הגינות ותום-לב, אם כי בית המשפט יתערב באופן שבו הנאמן מפעיל את סמכויותיו רק במקרים ששיקול-דעתו היה בלתי סביר או לא תקין באופן מהותי (ע"א 509/00).

במעבר בין הסדר נושים לבין פירוק חברה עקב חדלות פירעון, קבעה השופטת, עוברת החברה ממערכת של דינים המיועדת לשיקום והבראה למערכת כללים אחרת, המופנים לחיסול החברה, ועקב כך גם סדר העדיפויות והקדימות של הנושים משתנה. לנושה אין מעמד לתבוע תשלומים על-פי הסדר הנושים שבוטל, ואולם ההסדר איננו מבטל רטרואקטיבית תשלומים שבוצעו או נכסים שהועברו מכוח הסדר הנושים (ע"א 6010/99). בפרשת קריסת חברת חפציבה אימצה פרוקצ'יה הסדרים שגובשו בין המנהל המיוחד לנושים המובטחים, שמטרתם הייתה להביא להשלמת בניית הדירות (ע"א 4409/08).

בתחום ההגבלים העסקיים, סירבה פרוקצ'יה לאשר את בקשת המיזוג של סונול ודור-אלון, בנימוק שבית הדין להגבלים עסקיים העניק משקל מוגזם להערכות בדבר שינויים במשק שטרם התממשו, ומשקל מועט מדי לנתונים מוכחים בדבר ההשפעה הפוגענית של המיזוג על התחרות בענף. "חוסר האיזון בין הידוע לנסתר פוגם בסבירות ההחלטה לאשר את המיזוג, והחשש לפגיעה באינטרס הציבורי מהמיזוג גובר באופן מכריע על החשש לפגיעה בחברות שביקשו להתמזג", קבעה (ע"א 3398/06).

ענישה משמעתית

בתחום הנזיקין, פסק הדין הבולט של פרוקצ'יה ניתן ב-2010, ובו נותרה בדעת מיעוט בדיון נוסף בהרכב מורחב. לדבריה, אין לקבוע פיצוי יחסי בהתאם למידת ההסתברות של קשר סיבתי בין העוולה לנזק. סוגיית ה"עמימות הסיבתית", קבעה השופטת, טרם קיבלה מענה מספק במשפט הישראלי, ויש לטפל בנושא בחקיקה על בסיס ועדת מומחים מקצועית ולא באמצעות פסיקת בתי המשפט. "הכרעה כזו", ציינה פרוקצ'יה, "כורכת מהפכה עמוקה במושגי האחריות, הסעד והראיות במשפט האזרחי כולו" (דנ"א 4693/05).

עוד קבעה כי כשהמועד הקובע להתרחשות "מקרה ביטוח" על-פי פוליסת ביטוח חיים הוא מועד גילוי המחלה ולא מועד היווצרותה, טעות של מבוטח בדבר מצב בריאותו היא בגדר סיכון מחושב שהצדדים לוקחים על עצמם, ולא תהווה עילה לבטל את החזרת הפוליסה לאחר שהמבוטח עצמו ביטל אותה (ע"א 8972/00).

בתחום לשון הרע, חתומה פרוקצ'יה על פסיקה תקדימית שהעניקה לשר לשעבר נתן שרנסקי בעקבות ספר שנכתב עליו, פיצוי הכולל גם רכיב "הרתעתי, עונשי וחינוכי". פרוקצ'יה פסקה סכום פיצוי גבוה מהמקובל בדיני נזיקין, נוכח הפגיעה בשמו הטוב של שרנסקי על רקע עיסוקו כאיש ציבור, ותרמה ל"אפקט המצנן" באופן שבו מסוקרים ענייניהם הבלתי מחמיאים של אישי ציבור (ע"א 89/04).

בדיני בוררות, נקטה פרוקצ'יה גישה מצמצמת בנוגע למרחב ההתערבות של בתי המשפט בפסקי בוררים. "התערבות שיפוטית לביטול פסק בורר הינה בבחינת צעד חריג, רב-משמעות והשלכות, ויש לנקוט אותו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן", כתבה, "אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור הוא כי טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, משטעות אינה עילה לביטול פסק בורר" (רע"א 3680/00). הבורר, קבעה, חסין מתביעה אזרחית בכל עוולה נזיקית, למעט אם פעל בשל מניע פסול המגיע לכדי מעילה באמון (רע"א 6830/00).

בנוגע להליכים משמעתיים נגד עורכי דין, קבעה פרוקצ'יה כי עבירות מס חמורות שעורך דין מורשע בהן מחייבות גם ענישה משמעתית ראויה (על"ע 3467/00), וכי חובת תום-הלב המוטלת על לשכת עורכי דין, מחייבת נקיטת הליכי משמעת בתוך זמן סביר, ופתיחת הליכים נגד עורך דין 13 שנה לאחר הרשעתו הפלילית מהווה הפרת זכויותיו של עורך הדין, הזכאי להגנה מן הצדק מפני התמשכות ההליכים נגדו (על"ע 2531/01).

קולנוע בשבת

כמובן שמלבד תחומי המשפט האזרחי השונים, נאגרו פסיקות רבות של פרוקצ'יה גם בתחומי המשפט האחרים. בתחום דיני המשפחה, נותרה פרוקצ'יה בפרשה הידועה של "תינוק המריבה", כשביקשה להחזיר את הילד לאמו הביולוגית (בע"מ 377/05); היא גם הציתה הליך חקיקה ארוך כשקבעה שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לפסוק במחלוקות כספיות, החורגות מסמכויותיה הסטטוטוריות, מכוח הסכם בוררות בין הצדדים (בג"ץ 8638/03).

פרוקצ'יה התפרסמה לראשונה בענייני דת ומדינה לפני 24 שנים, כאשר ביטלה כשופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים את חוק העזר הירושלמי שאסר על פתיחת בתי-קולנוע בשבתות. עם זאת, יחסה לשבת נותר אמביוולנטי: ב-2005 דחתה עתירה של מעסיק שביקש לאפשר לו להעסיק יהודים בשבת, תוך שהיא מדגישה את ערך המנוחה בשבת בהיבט החברתי והלאומי, ולא בהיבט הדתי (בג"ץ 5026/04).

בתחום חופש הביטוי הפוליטי, קבעה פרוקצ'יה כי פגיעה בחופש הביטוי במסגרת תעמולת בחירות, כמו השמטת דגל פלסטין בתשדיר של מפלגת בל"ד, תיעשה "רק כשההצגה הינה בעלת תוכן העשוי לגרום לפגיעה ממשית, עמוקה וקשה ביותר ברגשות בני הציבור בישראל העשויים לצפות בתשדירים". (בג"ץ 651/03).

מאותה סיבה, ביטלה את החלטת המועצה לביקורת סרטים למנוע את הקרנתו של הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. "חוסנו ועוצמתו של הציבור בישראל", כתבה, "מבטיחים כי יוכל לעמוד כנגד תוכנו של הסרט ולהגיב לו באמצעי ביטוי משלו" (בג"ץ 316/03). היא אישרה את עריכת מצעד הגאווה בירושלים ב-2008 (בג"ץ 5317/08) אך הורתה לפנות את אנשי "כיכר הלחם" מקריית הממשלה בירושלים (עע"מ 3829/04).

בפרשת הנשיא לשעבר משה קצב, הייתה פרוקצ'יה בדעת הרוב, ולפיה אין לבטל את הסדר הטיעון שעליו חתם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עם קצב. עם זאת, הפנתה השופטת דברי ביקורת כלפי שיקול-דעתו של מזוז. "בהתנהלות התביעה נפלו פגמים שראוי שישמשו יסוד להפקת לקחים בעתיד", כתבה (בג"ץ 5699/07). היא גם סירבה למנוע את חזרתו של חיים רמון לממשלה לאחר הרשעתו בפרשת הנשיקה (בג"ץ 5853/07), אך עם זאת, היא הורתה לבטל את קידומו של קצין המשטרה בנצי סאו, לאור המסקנות שהסיקה נגדו ועדת אור בעקבות אירועי אוקטובר 2000 (בג"ץ 4585/06).

בתחום הפוליטי, הייתה פרוקצ'יה בין 3 שופטי המיעוט, שביקשו ב-2006 לבטל את החלטת הממשלה למנות את ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולהקים במקומה ועדת חקירה ממלכתית (בג"ץ 6728/06); בחודשים האחרונים, באחד מפסקי דינה האחרונים, קבעה פרוקצ'יה כי סיעה שהתפלגה מתוך סיעה פרלמנטרית אחרת, זכאית למימון מפלגות גם בטרם הקימה מפלגה של ממש, ובלבד שכספים אלה ישולמו לה רק לאחר הקמת המפלגה (בג"ץ 10451/08).

פסק הדין שבחרה פרוקצ'יה להשמיע בטקס פרישתה, שייערך בימים הקרובים, עוסק בנוהל שקבעה רשות האוכלוסין בנושא טיפול בעובדת זרה בהריון, ובעובדת זרה שילדה בישראל.

אומרים עליה: "הטביעה חותם שיפוטי"

"אני מכיר את השופטת פרוקצ'יה עוד מזמן שהייתה בבית המשפט המחוזי בירושלים", נזכר עו"ד גד נשיץ, "היא תמיד הצטיינה במחשבה עמוקה, בניסוח בהיר, ובכושר החלטה חד וחד-משמעי. אין לי ספק כי פרישתה תהווה אבידה גדולה למערכת המשפט. אני זוכר פסק דין שלה שנגע למקרקעין בירושלים, אבל זה היה לפני הרבה שנים. למרות שלא זכינו בתיק, אנחנו זוכרים אותו לטובה".

"נדמה שאחד הדברים המייחדים את השופטת פרוקצ'יה הוא עושר התחומים שבהם הטביעה את חותמה השיפוטי", מאבחן עו"ד בעז בן-צור, "הן במשפט האזרחי-מסחרי, הן במשפט הציבורי, והן במשפט הפלילי. פסיקתה מאופיינת בעמידה בלתי מתפשרת על שלטון החוק, במיוחד כאשר הדברים נוגעים לרשויות השלטון עצמן. פרוקצ'יה לא עשתה הנחות לרשויות אלה, וקבעה למשל כי 'מדינה שבה רשות שלטונית נוטלת את החוק לידיה, ברצותה, מקיימת צו שיפוטי שניתן נגדה וברצותה מתעלמת ממנו, היא מדינה שנזרעים בה זרעי פורענות ואנרכיה'. אי אפשר היה להישאר אדיש לנוכחותה באולם בית המשפט - נוכחות מאופקת, ובה בעת בעלת עוצמה".

פרופ' דודי שוורץ, רקטור הקריה האקדמית אונו, אומר כי "השופטת פרוקצ'יה נצרבה בתודעה כמי שהתירה עוד בשבתה בערכאה הנמוכה ביותר לפתוח להקרנת סרטים בשבת את בית אגרון בירושלים, ובכך הציבה על סדר היום שאלות חוקתיות המנסרות עד היום בחלל הציבורי. באותה מידה של הגנה על זכויות אדם ועל מיעוטים איפשרה השופטת פרוקצ'יה להקים כולל בשכונה חילונית. פרוקצ'יה התגלתה לכל אורך הקריירה השיפוטית המרשימה שלה כשופטת אמיצה, עצמאית ומקורית בעלת תפישה ממלכתית רחבה, הרגישה לזכויות אדם באשר הוא אדם, ומנגד ללא שתקריב את המדינה על מזבחן. גם מי שיחלקו על חלק מפסקי הדין שלה יודו שהיא ראויה לכל ההערכה המקצועית".

ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט", רואה את תרומתה הגדולה של פרוקצ'יה ברוחב הדעת והיריעה שפרשה בפסקי דינה. "בשונה מהרבה שופטים אחרים, שמתמקדים רק בסוגיה שלפניהם, וחופרים בה לעומק, ידעה פרוקצ'יה גם להשקיף על הסוגיה המשפטית ממבט על, ולגלות בה תובנות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא לדורות. הציבור הדתי שבע ממנה לא פעם מרורים. החלטתה שלפיה אין לאסור על בתי-קולנוע לפעול בשבת, עיצבה הלכה שהורחבה מאוחר יותר למקומות רבים בארץ. למרות השקפת עולמה הליברלית, נהגה גם בסוגיות אלה בהגינות רבה, למשל כשקבעה שיש לתת למדינה אפשרות לעצב כללים בסוגיית הגיור כדי להבטיח את כנותו. במקרה אחר, נתנה למדינה הזדמנות נוספת לתקן את הפגמים החוקתיים שדבקו בחוק טל, שפטר בחורי ישיבות מגיוס".

עו"ד שי רוה, שהופיע באולמה של פרוקצ'יה, אומר כי היא "ניחנה בשילוב של נעימות עם החלטיות שיפוטית. בכל דיון מתקבלת תחושה שהיא אכן למדה את התיק לעומקו. היא נותנת כבוד לעורכי הדין ולצדדים, וגם לטיעון, כולל של הצד שהיא אינה מקבלת את עמדתו. יש בה הבנה לטבע האדם ומועדותו לטעות, ויכולת לשקול את מכלול הנסיבות, כולל הגורם האנושי". עו"ד רם ז'אן ממשרד עמר רייטר ז'אן שגיא, אומר כי "לפרוקצ'יה יש מזג שיפוטי מהסוג שאתה מייחל שיהיה לשופט שאתה עומד להופיע בפניו".

רזומה: העוזרת של אגרנט

אילה פרוקצ'יה נולדה בקיבוץ אשדות-יעקב אשר בעמק הירדן. לאחר סיום לימודיה בתיכון עירוני ה' בתל-אביב, שירתה שנתיים בצבא. עם סיום שירותה הצבאי, החלה בלימודי המשפטים באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני, שאת שניהם קיבלה בהצטיינות. לאחר קבלת התואר ורישיון עריכת הדין שימשה עוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון דאז, שמעון אגרנט - האישה הראשונה בתפקיד זה במערכת המשפט.

בהמשך החלה בלימודיה לקראת תואר דוקטור במשפטים באוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, ואת תואר הדוקטור קיבלה ב-1972. עם שובה מארה"ב החלה לעבוד במשרד המשפטים, שבו עבדה 15 שנים, בעיקר במחלקת ייעוץ וחקיקה, עם הפסקה של שנה שבמהלכה שימשה היועצת המשפטית של רשות ניירות ערך. בשנת 1987, מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים, שם כיהנה כ-6 שנים עד למינויה לבית המשפט המחוזי בעיר, בשנת 1993. בעבר, אגב, הייתה נשואה לפרופ' אוריאל פרוקצ'יה.

בשנת 2001, מונתה לשופטת בית המשפט העליון, בתמיכת נשיא העליון דאז אהרן ברק, שסיכם "דיל" עם שר המשפטים דאז מאיר שטרית, ולפיו תמונה פרוקצ'יה במקביל לאדמונד לוי, שבו תמך שטרית. בשנים האחרונות כיהנה במקביל לתפקידה השיפוטי כחברה בוועדה לבחירת שופטים, וכיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. בשבוע הבא, עם הגיעה לגיל 70, תפרוש פרוקצ'יה מבית המשפט העליון, שבו היא מכהנת כיום כשלישית בהיררכיית הוותק, אחרי ביניש וריבלין.

 פסקי דין בולטים