הנושאים בנטל

המילואימניק של 2011 מקבל את הצו בדואר, עם שובר לנסיעה דו-כיוונית באוטובוס למקום ההתייצבות שקבעה לו קצינת הקישור, ומגיע במאזדה הפרטית - כשאף אחד לא משלם לו על הדלק.

חברו לנשק, זה שעוד מחפש עבודה להתבסס בה, מסיים באותו זמן תעסוקה מבצעית בשטחים או אימון בצאלים, בא לראיון עבודה, פושט את מדיו בפינה חשוכה בחניון ועולה על אזרחי; הוא מאד רוצה להרוויח את המשרה כי אחרי הכול, החשבונות שמגיעים אליו בדואר לצד צו המילואים עדיין לא למדו לשלם את עצמם. במעלית, קצת לפני שילחץ על הקומה של המחלקה למשאבי אנוש, הוא יעיף מבט בוחן נוסף בקורות-החיים שהכין, יוודא שהשמיט את הפרט הזה המעיק, זה שמספר שהוא מפקד גדוד במילואים.

מילואימניק אחר של 2011 הוא מנהל חטיבה בחברה גדולה במשק, כזאת שנסחרת בבורסה ויש לו מכונית צמודה וטלפון נייד. יום לפני שעלה על מדי הב', גיהץ את דרגות הקצונה שלו ויצא ל-21 יום, השאיר את המפתחות ואת הסלולרי אצל הבוס ובא למילואים בטרמפ עם חבר או עם השובר שצירפה קצינת הקישור.

יומיים לפני כן, בשיח עם כמה חברים, מישהו הטיח בו שהוא פראייר; הוא התגונן, מילמל משהו בשם ערך השירות, בינו לבין עצמו הוא הודה שהמישהו הזה לא ממש שיקר כי גם הוא מכיר את הנתונים, יודע שרוב מי שמקיף אותו לא הריח ליזול כבר שנים, שבעצם יותר מ-90% מהאוכלוסיה רואים את מדי הב' רק כשהוא ועוד קומץ מהישראלים של 2011 לובשים אותם.

דברים השתפרו כאן בשנים האחרונות, הם יספרו לסקרן שיחטט וישאל איך שם, בגזרת הליזול והאבק. כן, יש ציוד חדש וטוב יחסית לזה שאיתו הסתערו על גבעות הטרשים שליד מארון א-ראס לפני 5 שנים, בממוצע, גם משרתים פחות ימים בשנה. השירות כבר ממוקד באימון ולא בהגנה על חמורו של מתנחל שכבש לעצמו גבעה נידחת בשומרון.

בינו לבין עצמו, רק הוא יודע איך זה מרגיש כשכל זה נגמר, כשהוא שב אל גזרת המערכה האמיתית של ישראל 2011: לגמור את החודש בגלל המשכורות שנשחקות, למלא את מיכל הבנזין באוטו בגלל המחירים שמזנקים, להמשיך בהתלבטות אם החלום לרכוש כאן קורת-גג עוד רלוונטי, כי אראלה ממפעל הפיס לא מתקשרת לכל אחד. גם לא לאלה שעוד מוכנים לעשות כאן מילואים.