שטייניץ, תתפטר!

שר המסים העקיפים של מדינת ישראל; הטייקון הגדול, המשפיע והמאיים מכולם על הכלכלה הישראלית; בעל השליטה בגוף הכי ריכוזי והכי דורסני במשק; מנהל קונגלומרט היחצנות הכי מניפולטיבי בישראל - האיש שעונה לכל ההגדרות האלה החליט השבוע שההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

זה לא צריך להפליא איש: שר האוצר יובל שטייניץ קרא שמשה כחלון, שמפטפט את עצמו לדעת ומדלג בין אולפני הטלוויזיה, חושק בכיסאו; הצרכנים הצביעו אי-אמון בשטייניץ והחליטו לקחת את גורלם בידיהם באינתיפאדת הקוטג'. ומה עשה שר האוצר שלנו? הוא נזף בקולגות שלו, הוא נזף באנשי העסקים, הוא החליט להסיט את האש ממנו ולצחצח את תדמיתו: שאיש לא ייתן לי עצות, אני הריבון העליון, אני אחליט, אני, אני ואני.

אלא שהציבור אמר את דברו. הוא לא מאמין לריבון, הוא לא סומך על הריבון, הוא חושב שהריבון הפקיר אותו, שהריבון מתעמר בו ומתעלם ממנו. זו לא מחאה של אינטרסנטים כפי ששטייניץ נוטה לחשוב - זו מחאה אותנטית, עצומת ממדים, חוצה גבולות פוליטיים ונקייה ממניפולציות של יחצנים ויועצי תדמית. זו מחאה שהציפה את הזעם האדיר על יוקר המחיה בישראל ועל האימפוטנטיות של הריבון בהתמודדות איתו.

העובדה שצרכנים הצליחו לכופף חברות עסקיות ואילצו אותן להוריד מחיר (אמנם רק במוצר בודד, ועוד ארוכה הדרך לתיקון העיוותים בשוק המזון); העובדה שהצרכנים הצליחו היכן שיובל שטייניץ נכשל; העובדה ששר האוצר גילה לפתע את העיוותים בשוק המזון רק בעקבות סדרת התחקירים של "גלובס" - כל אלה מחייבים את שטייניץ להסיק את המסקנות הברורות מאליהן: הוא לא יכול להמשיך עוד לכהן כשר האוצר של מדינת ישראל.

יובל שטייניץ צריך להיפרד מכיסאו כיוון שריכוז כוח כלכלי כה רב בידי שר שמסרב להתייצב בפני המציאות עלול לשבש את הדמוקרטיה ומסכן את המרקם החברתי בישראל; יובל שטייניץ צריך ללכת הביתה כי בתקופתו האמירו המסים העקיפים לשיא חסר תקדים וגרמו במישרין להרחבת הפערים הכלכליים בישראל; יובל שטייניץ צריך לוותר על האוצר כי בתקופתו הגיעה מדיניות המסים של ישראל לממדים של שערורייה המחייבת ועדת חקירה; יובל שטייניץ צריך להתפטר כי בתקופתו הפכה ההתמכרות של האוצר לכותרות פופוליסטיות ולגימיקים זולים באמצעות העיתונות המגויסת שלו למגיפה.

יובל שטייניץ צריך ללכת. הוא צריך ללכת כי האוצר בגד באזרחיו ובצרכניו.

אנחנו לא מקבלים את הטענה הפשטנית ששטייניץ הוא בסך-הכול קבלן הביצוע של נתניהו. שר אוצר שלא מקשיב לקולות מתוך משרדו על העיוות במדיניות המסים, שמסרב לקבל עצה ממומחים חיצוניים, שמסרב להתמודד עם ראש הממשלה שלו, שאינו מקשיב לקולות שעולים מן הציבור - אינו יכול להמשיך לשרת את הציבור.

יד המקרה זימנה השבוע את כתב האישום החמור ביותר נגד מדיניות המס של האוצר - דוח מינהל הכנסות המדינה לשנת 2010. דוח של מאות עמודים, עשרות גרפים, שממחיש את מה שנכתב פה שוב ושוב: העלייה הדרמטית בשיעור המסים העקיפים לאורך השנים האחרונות פגעה במיוחד בשכבות החלשות כיוון שמסים עקיפים הם מסים רגרסיביים, מסים המוטלים על ההוצאה ללא התחשבות בגודל הכנסות האזרחים, ולכן פוגעים באופן משמעותי הרבה יותר בשכבות החלשות ובשכבות הביניים.

לעומת זאת, הפחתת המסים העקיפים הישירים והתאגידיים היטיבה באופן משמעותי הרבה יותר עם השכבות החזקות והעשירות יותר.

האזרחים אינם מודעים לכך, אבל הטייקון בעל המרווחים הכי גבוהים והכי רווחיים בגביע הקוטג' הוא יובל שטייניץ. הרפתנים אמנם גובים מחיר מטרה מנופח, תנובה ושטראוס אמנם העלו מחירים בלי חשבון, שופרסל ורבוע כחול גבו עמלה שמנה על הגבינה, אבל מי שמרוויח הכי הרבה מהקוטג' הוא שטייניץ, שמשלשל לכיסה של המדינה 16% רווח נקי (מע"מ), כשקל אחד לגביע קוטג', בלי הוצאות, בלי כאב ראש ובלי מנגנון גבייה. הרשתות עושות את זה בשבילו.

האזרחים אינם מודעים לכך שגביית המע"מ הגיעה בשנת 2010 לשיא - כ-64 מיליארד שקל, כשליש מסך הכנסות המסים בישראל (הגבייה הגדולה ביותר בעשור האחרון). הם אינם יודעים שהכנסות המע"מ כחלק מההכנסות ממסים בישראל הן בין הגבוהות באירופה (למעשה, רק בולגריה "מנצחת" אותנו).

הם אינם יודעים שבמדינות האיחוד האירופי ישנם מוצרי צריכה רבים (מזון, תרופות, הלבשה ועוד) שחלים עליהם שיעורי מע"מ מופחתים. הם אינם יודעים זאת כי האוצר החל השבוע בשטיפת המוח הרגילה שלו נגד הפחתת מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים ונגד הנהגת מע"מ דיפרנציאלי בטיעונים שונים ומשונים.

הסיבה האמיתית לכך היא עצלנות: במקום לגבות, למשל, מס גבוה יותר ממנהלים בכירים, במקום לנסות להתמודד עם חגיגת הכסף השחור בישראל, במקום לעצור את הירידה במיסוי החברות ולהקשיח את הקריטריונים לתכנוני מס, בכירי האוצר ושטייניץ מעדיפים לחלוב את האזרחים. כי זה יותר קל, כי הגבייה נעשית באמצעות מתווכים, כי האזרחים הפשוטים לא יכולים להעלים מס, כי קל להתעמר ולעשוק אנשים שאינם יכולים להרים את קולם ומותשים מההתמודדות עם המנגנון הדורסני של הממשלה.

דוגמה קטנה לכך היא שערוריית תאגידי המים: האוצר עטף את הפרטת שירותי הגבייה בסיסמאות של התייעלות וכדומה, אבל בפועל התוצאה הייתה השתת מס עקיף נוסף על גביית המים (מע"מ) שלא היה קיים קודם לכן.

בפועל, האזרח נענש פעמיים: בהתייקרות המים ובהטלת מס נוסף. למה? רק כי אפשר, כי כך החליט הריבון העליון, כי הדיקטטור הכלכלי של מדינת ישראל (משרד האוצר) החליט שזה נוח.

אחרי מחאת הקוטג', הגיעה העת להדיח את הדיקטטורה הכלכלית של המדינה. זו הדיקטטורה שהוציאה את מחירי מוצרי החלב מפיקוח (בעבודה כוחנית ותוך דילוג על כללי מינהל תקין, כפי שקבע מבקר המדינה) והציתה את העלייה במחירים; היא זו שהציתה את עושק דמי הניהול (באמצעות ועדת בכר) והיא שגרמה לצרכנים לשלם מס גבוה יותר על המים. היא זו שהרחיבה את הפערים החברתיים בישראל. את הדיקטטורה הזאת חייבים לשבור.

עופר עיני

התקשינו לשמוע את קולו של יו"ר ההסתדרות בכל מחאת הקוטג', אבל לעופר עיני יש כעת תפקיד חשוב בהתמודדות עם הדיקטטורה הכלכלית של משרד האוצר. הוא היחיד שמסוגל להתמודד איתה, כי האזרחים חסרי הפנים וחסרי הקול עומדים חסרי אונים מול עושק המסים.

מאחוריו של עיני יש גייסות של הוועדים החזקים, שחייבים להגן על החלשים. קריאה למרד מסים ישראלי על-ידי עיני, למשל, נראית לכאורה הזויה, מסוכנת, אנטי-חוקית ואנטי-דמוקרטית. אבל אנשים שבידיהם מופקדת הסמכות ומסרבים להתייצב בפני המציאות, אל להם להתפלא אם גם האזרחים יבחרו בפתרון לא הגיוני לכאורה כדי לכפות על הממשלה לעשות את הברור מאליו: להפסיק לצפצף עליהם.

זהבית כהן ועופרה שטראוס

יו"ר תנובה והבעלים של שטראוס כיכבו בשבועיים האחרונים בטור הזה ולא בהקשרים חיוביים במיוחד. שטראוס וכהן ספגו מ"גלובס" ביקורת קשה, בצדק, על ההתנהלות העסקית והתקשורתית שלהן במחאת הקוטג'. אבל מכאן ועד אמירות מכוערות, הדרך ארוכה ובלתי ראויה.

נוחי דנקנר כינה אותן "שתי הגברות הללו מהקוטג'"; שמואל פרנקל, הבעלים של בית ההשקעות אפסילון, כינה את כהן "חזירה גרגרנית". אלה אמירות שוביניסטיות, לא הגונות ובעיקר מתחסדות.

הפרקטיקות העסקיות בחברות של דנקנר ובחברה של פרנקל לא יותר טובות ולא פחות תאוותניות מאלה של תנובה ושטראוס.