כאן מתים בכיף

48 שעות לאחר הצפייה ב"סוף טוב" ההצגה הכתה בי ועשתה זאת בעוצמה בלתי מתחשבת. זה קרה כשהגעתי לשבעה של חבר יקר, שאיבד את אמו המידי צעירה לסרטן הלבלב. "שלב 4", "כימו", "טיפול ביולוגי" - המילים של המחזאית ענת גוב קיבלו בין רגע פנים לא מבוימות, ועשו דרכן אל מחזור הדם והחיים. סוף טוב? אפילו לא בצחוק.

הלוואי ואפשר היה לאפיין האנקדוטה הזו כצירוף מקרים נדיר. המספרים, כפי שפורסמו רק בסוף השבוע האחרון בכתבת השער של מגזין G של "גלובס", מצביעים על מציאות מקרית הרבה פחות. כזו שבה ארבעה מכל עשרה ישראלים יחלו בסרטן, כזו שעל אף המשאבים שמושקעים במחקר, לא מצליחה לעשות סוף לרוצח הלא שקט הזה. כזו שבה כל משפחה, או כמעט כל אחת, נותרת מצולקת כתוצאה ממנו.

שם, בין האבלים, מצאתי את עצמי משחזר את ההצגה תמונה אחר תמונה, מנסה לפענח איך זה שהיא הצליחה להוליך אותי שולל; כיצד הצליחה טרגדיה קיומית לחדור את התודעה כמעט באין מפריע. רגע אני לועס אותה בהנאה נטולת פילטרים, כמו הייתה לובסטר המוגש על מצא ריזוטו ועשבי תיבול, רגע מעכל שזה עתה בלעתי מנה ממאירה.

הקרדיט להונאה המחושבת היטב הוא לענת גוב ולבימאית עדנה מזי"א, שהשכילו, לפחות למראית עין, להפוך את המחלקה האונקולוגית לגרסה של החברות הכי טובות. דיאלוגים קצביים יותר או פחות, דמויות מעוררות הזדהות, פה איזו בדיחת קרש ושם איזה חידוד שמעלה חיוך ("72 בתולים זה לא גן עדן, זה גיהינום"); אפילו קטעי מעבר קברטיים, שאף שלא היו מאוד מוצלחים, הצליחו כולם ביחד לשים בצד את הדבר המעיק הזה שלשמו התכנסנו - המחלה עם הסוף הרע.

הרוחניקית, הקשוחה והאמונה

גוב, שכתבה את המחזה באומץ רב בהתבסס על ההתמודדות האישית שלה עם המחלה, כינתה אותו פנטזיה מוזיקלית. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב, או להפך, אבל למען האמת מדובר בהגדרה מדויקת, כי זה מה שגיבורת ההצגה רוצה - שהסוף, שאין עוררין על הגעתו, יהיה טוב; ושהמוות שלה, כמו החיים שלה, יהיה בידיה שלה.

גוב מביאה את סיפורה של טליה (ענת וקסמן), שחקנית מפורסמת ופרזנטורית לשמפו, עם שיער נהדר, שמאובחן אצלה סרטן בדרגה 4 - הכי גבוהה שיש, כזו שאין בה תתי דרגות. היא פוגשת במחלקה שלוש מטופלות אחרות, ומגיעה לתובנה שהיא לא רוצה לעבור טיפול. היא רוצה להתנתק מהמחטים, להישאר עם שיערה השופע ולבלוע את החיים שנותרו, כמו הייתה לורה ליני בסדרה "מזל סרטן".

עד מהרה הופך הרצון שלה לעימות ערכי עם הרופא השרמנטי, ד"ר כץ (יפתח קליין) ועם האחות החיננית (רותי אסרסאי); וכן עם שלוש המטופלות האחרות במחלקה, שמתמודדות כל אחת בדרכה שלה עם המחלה, ועושות את כל מה שצריך בכדי לשרוד. מיקי (שרית וינו-אלעד), על תקן הרוחניקית, מגייסת כל טיפת חלב נאקות וכל פיסת קנביס מגולגל באישור משרד הבריאות, על מנת לעבור את היום. חיה'לה (זהרירה חריפאי), הזקנה הקשוחה שנולדה באושוויץ, איפה שלתינוק אין שום סיכוי לשרוד אבל היא שרדה, נחושה לעשות לסרטן שלה את המוות. ואמונה (רוני שובל) שמגייסת את כל האמונה.

המשחק הנהדר של השלוש ראוי לשבחים, וביחד עם וקסמן - שככל שנוקפות הדקות מייצרת עומק לדמות שלה ומתפתחת עמה באופן מרשים - הן מייצרות שלם משמעותי. שלם שכמו גידול אמוציונאלי, נכנס לתודעה כמעט באין מפריע, וממתין לשעת כושר על מנת להתפרץ, ולהעלות תהיות שאין עליהן תשובות מוחלטות.

"סוף טוב" מאת ענת גוב, בימוי: עדנה מזי"א, תיאטרון הקאמרי