נתן דטנר: "מלחמה היא עסק ואת המתים איש לא יחזיר"

דטנר, שמככב בעיבוד החדש ל"כולם היו בניי" בקאמרי, מסביר בראיון ל"גלובס" כיצד ארתור מילר מיטיב לשרטט במחזה את דמותם של המרוויחים האמיתיים מנזקי המלחמות

"הגעתי לשלב בקריירה שבו אני רוצה תפקידים קלאסיים, כתובים לעילא, במחזות שיעניקו לצופים ערך מוסף מעבר לבידור חולף. איך אומר ג'ו קלר? 'לא נשארו לי עוד הרבה הזדמנויות'", כך אומר נתן דטנר על הגיבור הטרגי שהוא מגלם בעיבוד החדש למחזה המופתי "כולם היו בני" מאת ארתור מילר, קו-פרודוקציה של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור. קלר אמנם בן 61 במחזה, מבוגר בשש שנים מדטנר, אבל אחרי 35 שנים על הבמה מי סופר.

על עובדה אחת אין עוררין. דטנר רוצה קלאסיקות ומקבל. המחזמר "כנר על הגג" בכיכובו עדיין מועלה בהצלחה עצומה, כך גם העיבוד ל"גטו" מאת יהושע סובול שבו הוא מגלם את גנץ, מפקד המשטרה היהודית בגטו וילנה תחת שלטון האימים הנאצי. גם ג'ו קלר מתמודד עם שדים, אבל הם מגיעים מתוך נשמתו המיוסרת והדרך היחידה שלו לשרוד היא חיים בהכחשה עד שסיר הלחץ מתפוצץ וההדף מרסק את הדבר היקר לו מכל: משפחתו.

"שנות כהונתי כמנכ"ל תיאטרון באר שבע היו הכנה מעולה לגילום התפקיד", אומר דטנר, "כאשר אתה עומד בראש גוף המעסיק עובדים רבים, ויש עליך אחריות יומיומית כבדה, אתה צריך לא פעם לקבל החלטות קשות בתנאי לחץ בידיעה שאנשים מסוימים לא יאהבו את התוצאה ואפילו ייפגעו.

"ג'ו קלר קיבל החלטה כזו. תפקידי כמי שמגלם אותו הוא לא לשפוט אותו ובטח שלא לכוון את תחושות הקהל כלפיו. גם גנץ ב'גטו' הוא דמות החיה בעולם מוסרי אפור, כי התנאים לא מאפשרים לו את המותרות של שחור או לבן. אני והבמאי משה נאור רצינו, במוצהר, שג'ו יעורר אפילו אמפתיה".

"ההנחיה הראשונה שלי לנתן בתחילת החזרות הייתה: 'אני רוצה שג'ו קלר יהיה איש חביב, נעים הליכות המשרה אווירת נינוחות על כל הסובבים אותו'", מאשר נאור, "עצם הליהוק שלו לתפקיד עשה מבחינתי את רוב העבודה, כי על הבמה ומחוצה לה הוא איש שבלתי אפשרי לא לאהוב. היוזמה להעלות שוב את 'כולם היו בני' הייתה משותפת לשנינו, אבל אין לי ספק שדווקא הנוכחות הנעימה של דטנר תהפוך את הדילמה בלב המחזה, שבעיני הוא סוג של טרגדיה יוונית מודרנית, לאפקטיבית בהרבה".

גיבור מתוחכם

ארתור מילר כתב את "כולם היו בני" ב-1946, שנה אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר פצע השכול בלב האומה האמריקנית היה פעור ומדמם. ההשראה למחזה הייתה סיפורו האמיתי של תעשיין שמכר לצבא חלקי מטוסים פגומים שהובילו למותם של חיילים רבים. כאשר נחשף המחדל האיש נשפט ונכלא. קלר, גיבור המחזה, מתוחכם יותר. אחרי שהתעלם מתקלה בפס הייצור במפעל בבעלותו, ומכר לצבא ראשי צילינדרים שרוטים שהובילו למותם של 21 טייסים, הטיל את האשמה על שותפו ונמלט מעונש אך חייו רחוקים מלהיות נינוחים.

אשתו קייט (לאורה ריבלין המפליאה לגלם אישה המסרבת להכיר במציאות אך מגייסת כוחות נפש עילאיים ברגע האמת) נאחזת באמונה שבנם לארי, טייס קרבי הנעדר מזה שלוש וחצי שנים, עדיין חי. בנם כריס (אותו מגלמים לסירוגין זהר שטראוס ואוהד קנולר) הוא היורש המיועד לעסק המשפחתי ובסתר מתכנן להינשא לאנני (נטע גרטי), אהובתו לשעבר של לארי ובתו של השותף הכלוא. אחיה ג'ורג' (ישי גולן) הוא עורך דין, המאיים לחשוף את הפרשה, אך בפועל ממתין לכולם גילוי מזעזע המוביל לסוף טרגי בלתי נמנע.

"אנחנו קוראים בעיתונים מדי יום על הג'ו קלרים העכשוויים החיים בינינו", אומר משה נאור, "אסון אולם החתונות בורסאי, פסטיבל ערד, המזון לתינוקות של רמדיה. מישהו מטייח, מישהו נפגע, מישהו משלם את המחיר וכמעט תמיד אלו לא האחראים האמיתיים. אז כן, המשפט 'המחזה אקטואלי מאי פעם' אולי בנאלי אבל אמיתי לחלוטין".

דטנר: "עבור הרבה תעשיינים אמריקאים מלחמת העולם השנייה הייתה מקור לרווחי עתק. זו עובדה היסטורית. כשם שבישראל ב-68 קבלני עפר הפכו למיליונרים בין לילה כשחתמו חוזים מול הצבא להקים את מערך הביצורים 'קו בר לב' לאורך תעלת סואץ. חמש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים, הקו קרס בתוך כמה ימים אבל את הכסף הגדול הם כבר עשו. מלחמה היא עסק ואת המתים איש לא יחזיר. ג'ו קלר הבין את זה. האם זה הופך אותו לפושע שדינו מאסר לשארית חייו, או ריאליסט שהיטיב להתאים את המציאות לצרכיו? זו דילמה מרתקת בעיני, כי המחזה עצמו לא השתנה אבל הדרך בה קהל יפרש את הסיפור עשויה להיות שונה לגמרי במאה ה-21".