יש לו את הגלידה הכי טובה: איתי רוגוז'ינסקי, גלידה וניליה

"בפעם הבאה שמישהו מכם יתפוס לי את החניה אני שובר לו את האוטו, יא מזדיי...", איתי אמר בעצבנות. "Not in front of the children", ממלמל אחד העובדים מתחת לשפמו, אבל לאיתי זה לא מזיז. הוא צועק ומקלל ודומה שעוד רגע יזרוק משהו על מישהו.

אין ספק, איתי רוגוז'ינסקי הוא שף קלאסי. קצר פתיל, מהיר חימה, עצבני ולחוץ. אלא שאיתי רוגוז'ינסקי הוא ממש לא שף קלאסי, ליתר דיוק איתי הוא האנטיתזה של איך שהיינו מדמיינים, אתם, אני ובעיקר הילדים שלי, מישהו כמו איתי רוגוז'ינסקי. מישהו שמייצר גלידה. ולא סתם גלידה, הגלידה הכי טעימה שיש. למען האמת, הרזון הכמעט שדוף של איתי הלא מגולח וחמום המוח, נראה כמו של מי שמעולם לא אכל אפילו גלידה.

אבל אל תטעו בו, אפילו את ילדיי הוא לא הצליח לבלבל. שני הילדים שאותם הזמין לבחור איזה טעם שירצו, לא לאכול, כלומר גם, אבל גם להכין, בעצמם, במפעל הגלידה שלו.

רבע שעה לפני שיצאנו לדרך, התקשרה אשת יחסי הציבור שלו - המפעל שלו הוא כבר עסק גדול ורציני ולא משאיר מקום לאלתורים, ואמרה שהוא מבקש לאחר בחצי שעה. ידעתי כבר שקשה לו לקום בבוקר ושאם אגיד כן זה הרי לא ייגמר בחצי שעה. קבענו ל-11:00 בבוקר וב-01:45 כבר הייתה לי פגישה אחרת. שיעור השחייה הכפול של שניהם עולה לא פחות מקילו מהגלידה היוקרתית של איתי, בעצם הרבה יותר. ואצל המורה היוקרתית של שני ילדיי אין איחורים ואין ביטולים, אפילו לא מחלה. אבל אז התברר לי למה איתי רוצה לאחר, הכנאפה שמצא לא מספיק טובה בעיניו והוא רוצה זמן לחפש אחת טובה יותר.

הייתי בגן עדן

אמרתי לאשת יחסי הציבור שהכנאפה הטובה הבאה נמצאת למיטב זכרוני באום אל פאחם ושיביא את זו שמצא ביפו אצל מוטראן. מה עוד יש בגוש דן?

כשהגענו למפעל איתי התבאס שיש לו רק שעתיים איתנו. ושאין לו כנאפה יותר טובה. למה כנאפה אתם שואלים? כי זה הטעם שאבא של הילדים הזמין. על טעמי החומוס והעמבה שביקשתי בנוסף הוא העדיף לוותר. לא כי זה הצחיק אותו, כי הוא כבר ניסה לעשות כאלה בעבר והתוצאות לא מצאו חן בעיניו.

נדמה לי שבשלב זה יש כמה קוראים שמזהים באיזו גלידה מדובר. הגלידה של איתי ואחיו ניצן אשר על הביזנס. נכון מאד, וניליה, הגלידה הכי טעימה בארץ אם לא למעלה מזה.

השעתיים הבאות חלפו במהירות מסחררת. הילדים המיסו שוקולד, ערבבו חלב עם שמנת, הכינו מרקחת תותים - כל זה בשביל טעם השוקו-וניל-תות שהקטן הזמין, ואחר כך פוצצו חבילת חלבה במכות פטיש שניצלים ופוררו אותה לתוך קופסת ריבועי כנאפה קפואים ואגוזי לוז מכפר קטן בפיאמונטה. את כל זה איתי קיפל לתוך גלידת מי ורדים טרייה. בשלב הזה חשבתי שאני כנראה כבר מת. עובדה, אני בגן עדן.

בין לבין הרביץ איתי בהם ובעיקר בי את עיקרי התורה. לא הבנתי הרבה, משהו על חומצות לקטיות וחומצות ענבים, אבקת חלב וסוכר דקסטרוז. כן הבנתי שאיתי מייצר כבר טון גלידה ביום לתשעת סניפיו בהם מתגודדים כל יום מאות מכורים כמוני המחכים למנת גלידת התה הירוק שלהם - הטעם האהוב עליי, גלידת הפיסטוק הסיציליאני או השוקולד המריר עם ליקר אמרטו ודובדבני אמרנה, גלידת התות שמנת (הטעם החביב על דניאל בני) סורבה המשמש הטרי של הקיץ שאיתי מכין דווקא ממחית משמשים איטלקיים כי הטריים שלנו לא מספיק טובים בעיניו ושלל הטעמים האחרים.

חלקם זוכרים אולי, כמוני, את גלידת ה"פאסטוגרן 2004 מיקב לואי מקס" - כך בדיוק קראו לגלידה המוזרה הזו שהכין איתי מיין אחד מבורגון - אהבתו הגדולה. כשכסף לא יהיה עניין יכין בוודאי איתי גם גלידה מיין רומנה קונטי - גדול יינות בורגון, ויאכל אותה לבד בעצמו. גם כי אף אחד לא ירצה וגם כי הוא לא יעלה על דעתו לחלוק אותה עם מישהו.

אנחנו טועמים מחיות של אגוזי לוז מפיאמונטה ופיסטוקים מסיצליה, חותכים תרמילי וניל, נוגסים בתותים קפואים שמישהו בשרון מגדל במיוחד בשביל איתי ומביטים מהופנטים בגלידה הזורמת מן המכונה הראשונה שאיתי קנה, זו שבה הוא מפתח כיום טעמים חדשים במפעל הקטן ברחוב תושיה, זה שעוד מעט ייסגר ויעבור להוד השרון כי יש עוד לא מעט סניפים בקנה ואין כאן מקום יותר.

אחרי הצהריים חזרנו לאסוף את הקלקרים, לא לפני ששניהם טרפו ארטיק שוקולד בננה "פושט" מהמכולת. בערב התיישבנו מעל הקלקרים יחד עם אשתי ובכינו מרוב אושר. עכשיו רק חסר לי סיור מודרך במטבח של אבו חסן ואני יכול לפרוש בשקט, חלומות האוכל שלי התגשמו.

מחירים: מנה קטנה 14 שקלים; מנה בינונית: 19 שקלים; מנה גדולה: 23 שקלים; מנת ילדים: 10 שקלים; קילו: 82 שקלים.

גלידה וניליה: תשעה סניפים בתל-אביב, הוד השרון, ורמת השרון. הסניף החביב עליי ואחד המגוונים מכולם נמצא ברחוב אשתורי הפרחי 22 בתל-אביב: 03-6020185. שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-00:00, ו' 9:00- 20:00, ש' 11:00-00:00