הסיבות למחדל: מדוע הממשלה לא מקדמת ייעול אנרגטי

מדוע מרבית בתי החולים ובתי המלון בישראל, המושבים והקיבוצים, בסיסי צה"ל ובתי האבות - משתמשים עדיין בסולר יקר, מלוכלך ומזהם - והממשלה גם לא עוזרת? ■ היזמים מונים את הסיבות

לפני מספר שבועות חתם בית מלון גדול בירושלים על עסקה עם חברת פבוס הישראלית, המתמחה בהתקנת מערכות לשאיבת חום. בית המלון יסב את מערכות חימום המים שלו בבריכה ובאולמות המלון מהפעלה בסולר להפעלה על-ידי משאבות חום בגיבוי חשמל.

כניסת הטכנולוגיה הירוקה מצמצמת כמעט לאפס את פליטות הפחמן הדו-חמצני של המלון ואת מפגעי העשן והריח. מעבר ליתרון הסביבתי-בריאותי אמורה התקנת המערכת להיות אחת ההשקעות הכספיות המוצלחות ביותר שעשתה הנהלת המלון מימיה: חסכון של 290 אלף ליטר סולר שיפחית ב-1.2 מיליון שקל את חשבון האנרגיה השנתי של המלון. העלות של המערכת וההתקנה מגיעה ל-2 מיליון שקל - כך שמדובר בהשקעה שמחזירה את עצמה בפחות משנתיים.

מעדיפים סולר יקר, מלוכלך ומזהם

תעריפי החשמל עומדים לזנק בשיעור של 12%-20% - כך הודיעה בחודש שעבר רשות החשמל. ההחלטה מתעכבת עדיין בגלל ניסיונות של הרגע האחרון לצמצם את ההתייקרות אבל דבר אחד ודאי: מחיר החשמל דוהר למעלה וצפוי לגרור עמו עליית מחירים של אינספור מוצרים שהחשמל משמש לייצורם - המים, הקוטג', דמי השכירות ותעריפי הלינה במלונות.

הדוגמה של המלון הירושלמי מעוררת שאלה מטרידה: כיצד ייתכן שכה מעט מוסדות טרחו להחליף עד היום את מערכות חימום המים שלהם, למרות החיסכון הניכר בחשמל? מדוע מרבית בתי החולים ובתי המלון בישראל, המושבים והקיבוצים, בסיסי צה"ל ובתי האבות - משתמשים עדיין בסולר יקר, מלוכלך ומזהם? ומדוע ממשלת ישראל, על שלל שלוחותיה וזרועותיה, זו שיודעת לייקר את חשבונות החשמל והמים של אזרחיה - אינה משקיעה מאמץ בהקטנת בזבוז האנרגיה וזיהום הסביבה האדיר שמתנהל תחת קורתה?

דני בר-משיח, מנכ"ל חברת אסקו ישראל, המתמחה בתחום ההתייעלות האנרגטית, אומר בראיון ל"גלובס" כי המגזר העסקי לא רץ לבצע את השינויים הללו בשל מספר סיבות.

"ראשית, ההתייעלות מחייבת השקעה ראשונית גדולה והדבר יוצר בעיית מימון, כי הבנקים לא מממנים את זה בנפרד", הוא אומר. "בעיה שנייה היא שאי-אפשר להבטיח מראש מה יהיה גובה החיסכון, והבעיה השלישית היא שהרבה פעמים ספקים נותנים מידע לא נכון לגבי מידת החסכוניות של המכשירים שהם מתקינים ומשתמשים בחומרים זולים. ספק יכול לרמות בקלות את הלקוח אם, למשל, הוא מתקין מערכת זולה ולא חסכונית ומפחית את עוצמת התאורה".

* מה ההשפעה על העלויות לגופים שמאמצים את ההתייעלות האנרגטית?

בר-משיח: "כלל אצבע אומר שהתייעלות אנרגטית מביאה להפחתת 20% מעלויות האנרגיה. אם ניקח את תקציב החינוך, 22 מיליארד שקל, הרי ש-6 מיליארד שקל מתוכו מוקדשים לעלויות האנרגיה. אם נהיה שמרנים, נניח שההתייעלות תביא לחיסכון של 15% בעלויות, וכך יכולים להתפנות מיליארד שקל מתקציב החינוך".

* הממשלה הרי החליטה לקדם התייעלות אנרגטית גם בבניינים שלה. זה לא קורה בשטח?

"כבר שלוש שנים מדברים על כך שאמור להתפרסם מכרז להתייעלות בבתי חולים ושהקציבו 3 מיליון שקל להתייעלות אנרגטית בבתי מלון. אם חשבון החשמל של בתי המלון היום הוא 300 מיליון שקל לשנה, הרי שדרושה השקעה בסדר גודל דומה - 300 מיליון שקל - כדי לחסוך 20% בצריכת החשמל השנתית. הקצאה של 3 מיליון שקל - זה סכום מצחיק".

חוסר מודעות צרכנית מינימלית לנושא

נושא ההתייעלות האנרגטית הגיע לישראל לפני כחמש שנים, יחד עם אופנת האנרגיות המתחדשות. מאז נרשמה דעיכה מסוימת, וחלק מהחברות שהחלו לפעול בתחום התייאשו יצאו מהמשחק.

אסקו נותרה אחת השחקניות המרכזיות, עם לקוחות כמו מפעלי נייר חדרה, מכון וינגייט, האגודה למען החייל, רשת ויצ"ו ודיור מוגן. חברות אחרות הפועלות בתחום בישראל הן סמארט-סייב, ESH וכן ענקיות חשמל כמו שניידר הצרפתית ואלקטרה, שלהן מחלקות העוסקות בהתייעלות אנרגטית. שר התשתיות, משרד התשתיות פרסם לפני כשנה מסמך מפורט להשקעות בהתייעלות אנרגטית בהיקף שנתי כולל של 400 מיליון שקל, שאושרה בממשלה אך בינתיים הועבר ביצוע התכנית לניהול משרד האוצר שחילק אותה בין ארבעה משרדי ממשלה.

התוכנית עדיין בשלבי למידה והממשלה אינה עומדת ביעדיה. גם תוכנית "ממשלה ירוקה", שעליה החליטה הממשלה ב-2009 ושנועדה לייעל מבני ממשל, מיושמת באיטיות רבה ועד כה יושמה רק בכמה בתי משפט. לכן, בזמן שבו עסקי ההתייעלות האנרגטית קופאים, התחוללה בשנתיים האחרונות פריחה מדהימה של עסקי התקנת המערכות הסולאריות לייצור חשמל על גגות. הכוח המניע מאחורי עשרות החברות שעוסקות בכך הם תעריפים מתמרצים שקבעה רשות החשמל, שמחייבים את חברת החשמל לרכוש את החשמל המיוצר במערכות הסולאריות במחיר גבוה פי כמה מעלותו האמיתית.

בר-משיח מבקר את הסבסוד הנדיב שמעניקה המדינה ליצרני החשמל הסולארי. לדבריו, "התחום הסולארי הוא אופנה לעשירים. הוא עולה למדינה פי 20 מההתייעלות האנרגטית - וזה עוד לפני ההשפעות הסביבתיות שיש לו והעובדה שמדובר במוצר שרובו מיוצר בסין".

איתן פרנס, יו"ר איגוד חברות אנרגיה מתחדשת בישראל, אומר ל"גלובס" שחרף הפוטנציאל האדיר שיש לשוק, היזמים מתקשים להצליח בו בגלל שלושה חסמים עיקריים: הראשון מימוני - המוסדות הפיננסיים לא מוכנים לספק את המימון הנדרש להשקעות, כי לבנק אין נכס שהוא יכול לשעבד בתמורה למימון שהוא נותן. החסם השני הוא חוסר מודעות צרכנית מינמלית לנושא; הממשלה יצאה במסע פרסום טלוויזיוני, אבל המסר שהתייעלות מאפשרת לחסוך כסף והרבה - לא חדר. החסם השלישי הוא תעריף החשמל כיום, שאינו מתמרץ חשמל שנחסך.

לדברי בר-משיח, המדינה משלמת כיום ליצרן חשמל סולארי 1.4-1.5 שקל לקוט"ש, בעוד שעלות החשמל נמוכה מ-40 אגורות לקוט"ש. במילים אחרות, יצרני החשמל הסולארי מקבלים סובסידיה בת שקל לשנה עבור כל קוט"ש חשמל שהם מייצרים - 10 שקלים על פני עשור.

"בהתייעלות אנרגטית יש השקעה ראשונית גדולה - לשם הדוגמה, של 5 שקלים לקוט"ש", הוא אומר, "אבל ההשקעה מחזירה את עצמה אחרי חמש שנים. כך יוצא שהמדינה מעדיפה להשקיע 10 שקלים בייצור קוט"ש חשמל במערכת סולארית על פני השקעה של חצי שקל בחיסכון של קוט"ש בהתייעלות אנרגטית. זה הרי לא הגיוני".