הממונה על השכר: "איפה שהשכר גבוה - ניאבק עד חורמה"

אילן לוין, הממונה על השכר באוצר, לא ישכח את השבוע שעבר. אחרי 159 ימים של שביתה ממושכת במערכת הרפואה הציבורית, שבעצם השביתה גם אותו, הוא חתם על הסכם חלומי המשקף את העקרונות היסודיים של האוצר: תוספות השכר יהיו דיפרנציאליות, גם הרופאים המכובדים יחתמו על שעון נוכחות, והמתמחים יפסיקו לבצע תורנויות אין סופיות.

מצבך האישי מצוין, בעיקר אחרי שסגרת הסכם היסטורי עם הרופאים. אך המצב באוצר הוא לא מרנין במיוחד. איך אתה מתייחס לחולשה של האוצר?

"יש לנו ראש ממשלה כלכלי ויש בזה גם אתגרים. מצד שני, צריך לשמור על מעמדו של משרד האוצר. בסופו של דבר יתחלפו המנהלים ונתקדם. מה שטוב במשרד האוצר הוא האנשים החזקים".

- אתה יודע שהיו שמועות חזקות על עזיבתך מיד עם חתימת הסכם עם הרופאים.

"אני לא חושב ששר האוצר מחפש לי מחליף. כשסיימתי את הנושא של הרופאים צחקתי איתו על זה והבטחתי לו שאני לא מתכוון לעזוב בקרוב".

"לא עושים הקלות"

- אז מה ניתן ללמוד מההסכם עם הרופאים? איזה מסר אתם מבקשים להעביר?

"שאנחנו לא מפחדים להתמודד. אם צריך שביתות ארוכות ומאבקים ארוכים, אז כך יהיה ואנחנו לא נירתע. הרי הכי קל היה ללכת לקראתם, לתת להם את מה שהם רוצים ולהתקדם".

- עם עופר עיני ויתרתם על הכול, לרבות הדיפרנציאליות.

"עם עיני היה הסכם מסגרת זול. לעומת זאת, עם הפרקליטים שהם בני חסות של עיני ושייכים להסתדרות, היה מאבק ארוך. אנחנו לא עושים הקלות למי שתחת ארגון אחד. עם רן ארז (יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים) היו חודשים של מאבקים, הלכנו לבית הדין".

- מהפרספקטיבה שלך, מה עוד חשוב להצלחת הסכם טוב?

"השילוב עם משרדי הממשלה. יש משרדים שרוצים להיות קצינות הת"ש, לבוא ולהגיד: 'לעובדים שלנו מגיע, תנו להם כמה שיותר'. זה הכי קל. אז למעשה אתה נשאר לבד מול הארגון, והמשרד במקרה הטוב לא מפריע, ובמקרה הרע אומר 'מגיע ומגיע' בלי שהוא תומך בשינוי.

"שר החינוך גדעון סער ומנכ''ל המשרד שמשון שושני שיתפו פעולה והיו איתנו עד הקצה. ההסכם עם רן ארז הוא הרבה בזכותם. גם עם העובדים הסוציאליים הגיע משה כחלון ושילב ידיים איתנו ואמר להם: 'חבר'ה, צריך להתכנס'. זה נתן דחיפה. כאשר יש לנו שותפים אתה רואה את השינוי".

- עוד דוגמאות?

"במקרה של חברת החשמל, אני עדיין לא רואה את משרד התשתיות לוחץ על העובדים ואומר להם: 'מספיק, אתם צריכים לעשות שינויים'".

- אתה מתכוון לא רק לארגונים אלא גם לאלו שמנהלים אותם.

"נכון. אתה עושה דברים משמעותיים ובסופו של דבר אתה מוצא את עצמך בלי המנהל שהוביל את הארגון, בלי המחויבות שלו שהיא קריטית. האובדן של ירון ביבי בממ''י הוא אובדן קשה ביכולת לממש את הרפורמה בארגון. כך גם העזיבה של מוטי שקלאר עם חתימת הרפורמה ברשות השידור".

- איך אתה מתמודד עם העלבונות האישיים?

"אנחנו לא חוששים. אתה זוכר איך יצאו עלי עם הסיפור על הרופאים, על האמירה 'רוצחים'? צריך להתמודד גם עם צלקות שאתה חוטף אישית".

- עדיין ישנם פערים בלתי נסבלים בשכר בתוך המגזר הציבורי. מה אתה עושה בנדון?

"אנחנו מנסים להקטין את הפערים. במגזר הציבורי, ככל שיש לך שאלטר גדול יותר ויכולת להזיק יותר, השכר שלך גבוה יותר. זה לאו דווקא פונקציה של השכר האלטרנטיבי שלך במגזר העסקי".

- אתה מתכוון להפחית שכר?

"במקום שבו השכר גבוה, אנחנו ממש נאבקים עד חורמה. קח לדוגמה את הנמלים. את הסכם ה'סטייקים' בנמל אשדוד, אני לא מאשר. גם בהסכמים במשרד החוץ, ברשות השידור ובממ"י, הכנסנו גמול שהוא מותנה הערכה".

- איך התקדמתם בנושא ההרתעה? חריגות השכר הן עדיין מגיפה במגזר הציבורי.

"יחידת האכיפה עשתה שינוי משמעותי מאוד עם הקמת יחידת החקירות. מאוד לא נעים שמתייצב אצלך חוקר, רושם פרוטוקול, ואתה כמנהל מבין שאם עשית משהו בניגוד לכללים, יש לזה תיעוד, אתה נושא אישית באחריות ואתה יכול להיתבע אישית. זה יוצר הרתעה. בעבר, חלק מהמנהלים היו מתקמבנים עם הוועדים ועושים חריגות שכר. הדוגמה של בנק ישראל הביאה למשבר שיצר ניוון בארגון".

- איך זה לנהל מו"מ כאשר מוציאים בסמס את ההצעות, והן מיד מועלות לפייסבוק?

"אנחנו לומדים להכיר את זה. משרד האוצר תמיד היה חשוף לתקשורת, אבל הוא ממש לא ערוך לעולם הניו-מדיה, שהפך קריטי בתחום יחסי העבודה. ראינו את זה במקרים של העובדים הסוציאליים, של הפרקליטים ושל הרופאים. פתאום פותחים בלוגים, העובדים מתארגנים עם סמסים. כל מי שמעלה על הדעת משהו, אין לו שום בעיה".

- ומה בנוגע לסוגיית הצינון?

"זה נושא שחייב טיפול מיידי. יש היום אנשים במגזר הציבורי שמחפשים עבודה בעודם בתפקיד, ולפעמים כשנקבע להם צינון, הם נשארים ואז הם מתפקדים באופן נכה. התהליך הזה משחית את המגזר הציבורי".

"המחאה החברתית: בגלל התנוונות של הסכמי השכר במגזר הציבורי"

- איך אתה, כמומחה שכר וכבכיר באוצר, מתייחס למחאה החברתית?

"מה בעצם אומרת המחאה? 'יצרתם מונופולים מצד אחד, והפרטות מצד שני, שבסופו של דבר רק ייקרו לנו את רמת החיים'. הדברים הללו קרו כתוצאה מההתנוונות של הסכמי השכר במגזר הציבורי. התחושה של הציבור היא שהמגזר הציבורי לא ניתן לתפעול, שהכול בעייתי - אי אפשר לפטר, אי אפשר לתגמל, אי אפשר לגייס - רוב הדברים, אגב, נכונים. כל אלה יוצרים למעשה הליכה למסלולים עוקפי העסקה ציבורית: העסקת חברות כוח אדם, קניית שירותים או מכירת מונופולים לבעלים פרטיים שלוקחים את המונופול לעצמם.

"השירותים הציבוריים צריכים להינתן על ידי ארגונים מתקדמים ועדכניים, ולא על ידי ארגונים שאתה לא יכול להזיז בהם את העובד. התהליך הזה מחייב שיקום. המחאה הציבורית למעשה אומרת להסתדרויות: 'אתן חייבות לשנות את התפיסה, תוודאו שאתן נותנות שירות טוב ומענישות מי שנותן שירות גרוע, כי מסתבר שהאלטרנטיבה היא לא תמיד תענוג".

- אתה מתכוון להפרטה.

"זה תהליך קטלני שמביא להתדרדרות הגוף ולירידה משמעותית בביצועים שלו עד כדי משבר, ובסוף לפעמים אומרים: 'עזוב, התייאשנו, בוא נפריט'. היעילות הרבה יותר גבוהה בהפרטה, זה נכון, אבל יש מחיר ליעילות ואלה הם הפערים החברתיים.

"קח לדוגמה את פערי השכר בקרב אותו מעסיק. ברור שכאשר יש בעלים פרטיים שצריך להרוויח, אז הוא מסתכל על השורה התחתונה. המנהלים מתוגמלים יפה מאוד, אבל בקרב העובדים התחלופה גבוהה, ומדרדרים את השכר ככל שניתן. סוגיית הגידול בהתארגנות עובדים אצל מעסיקים פרטיים היא סימפטום לכך. אתה רואה פתאום גופים כמו חברות דלק, שמעולם לא היית מעלה על דעתך שהעובדים שלהן יחתמו על הסכמים קיבוציים, והם פתאום מתארגנים".

- מה לא ראית במחאה, שגרם לך אכזבה?

"הייתי מצפה שארגונים שהשתתפו במחאה יבואו גם בדרישה להסתדרות לרענן את מערכת יחסי העבודה, כדי לשמור על המגזר הציבורי. את זה לא ראיתי עדיין תופס תאוצה".