מי צריך בכלל ממשלה בארה"ב

הימין האמריקני יוצא נשכר כל אימת שהשאלה הזו מעסיקה בוחרים, שנמאס להם כבר

מעמד מיוחד במינו, שכמעט נשכח: 1999, ג'ורג' בוש הבן, מושל טקסס, עושה את צעדיו הראשונים במערכת הבחירות לנשיאות. ידיעותיו במה שהאמריקנים קוראים "מדיניות ציבורית" מוגבלות למדי. זקני המפלגה הרפובליקנית, שהקדימו למשוח אותו, סידרו שיעורים פרטיים בשבילו. המומחים החשובים ביותר של המפלגה בכל מיני תחומים שמו את פעמיהם לאוסטין, עיר הבירה של טקסס, כדי למלא את פערי הידע של המושל.

שיעור אחד היה בענייני ביטחון לאומי. המורה היה דב זקהיים, לשעבר בינוני-בכיר במשרד ההגנה של רונלד רייגן, מן האינטלקטואלים היהודים המבטיחים של המפלגה. "דב", שאל המושל בוש, "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים צבא?" (army, שתרגומו המדויק יותר באנגלית אמריקנית הוא "חיל יבשה").

שתיקה קצרה ונבוכה נפלה על מורי המושל, בהם פול וולפוביץ, שיהיה מס' 2 במשרד ההגנה של בוש, ויהיה הראשון שיקרא לנשיא לפלוש לעיראק. אבל הם התעשתו עד מהרה, והצליחו להסיק מסקנות מחמיאות מן השאלה הזו: המושל אינו מהסס להפשיט את הבעיה המורכבת ביותר מכל שכבותיה, עד שהוא נוגע בגלעין הקשה.

מעניין שהאנקדוטה הזו לא נעשתה נכס צאן ברזל של הפוליטיקה האמריקנית. היא נמסרה בכתבה ב"וושינגטון פוסט" כמעט לפני 12 שנה. יריבי בוש בתוך מפלגתו ומחוצה לה לא השתמשו בה נגדו במערכת הבחירות של שנת 2000. בהתחשב בזה שהוא ניצח בזכות הבדל של קצת יותר מ-500 קולות במדינת פלורידה, אולי שימוש בסיפור היה משנה את התוצאות. בפלורידה יש יותר אנשי צבא מאשר ברוב מדינות ארה"ב.

המכנה המשותף הנמוך ביותר

אף על פי שמספר לא מבוטל של אינטלקטואלים הגיעו אל הנשיאות, ובוודאי מילאו תפקידים בכירים בקבינטים נשיאותיים, הפוליטיקה האמריקנית אינה מקום טוב בשביל אינטלקטואלים ובשביל רעיונות מופשטים. לעתים קרובות, אולי קרובות מדי, מנצח בה מי שהצליח לכוון אל המכנה המשותף הנמוך ביותר - המועמד שקילף את סדר היום מכל שכבותיו, עד שהגיע אל "הגלעין הקשה". זה קורה גם בשמאל וגם בימין. בעונה הפוליטית הנפתחת בשבוע הבא (תאריך מסורתי, מיד לאחר פגרת "יום העבודה"), זה קורה בעיקר בימין.

אולי לא באלה המילים, אבל בהחלט באלה הצלילים, בחלל מנסרת השאלה "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים ממשלה". בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, הכיוון החד-משמעי הוא ימינה. זה קורה תמיד בבחירות מקדימות - רפובליקנים פונים ימינה, דמוקרטים פונים שמאלה, בחיפוש אחרי הפלח האקטיבי של מצביעי כל אחת מן המפלגות - אבל הפעם זה קורה במידה עוד יותר מובהקת. אולי לא ראינו רדיקליזציה כזאת מאז 1976, כאשר רונלד רייגן התקרב להביס את הנשיא המתון מדי של מפלגתו, ג'רלד פורד.

במירוץ המתקרב והולך אל שיאו, הנשכר מן הפניה ימינה, לפחות בשלב הזה, הוא ריק פרי, המושל הוותיק של טקסס. הוא מכהן שם זה 11 שנה, מאז ירש את ג'ורג' בוש. מי שחשבו את בוש למועמד ימני שמרני במיוחד יתעניינו לדעת שפרי חושב את נשיאות בוש לכפירה בלתי-נסלחת בעיקרי השמרנות. זאת אומרת, בוש מוחזק אחראי להתנפחות הגירעון בתקציב הממשלתי ולגידול בחוב הלאומי; הוא היה נשיא "פעיל מדי", הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. המפלגה הרפובליקנית, שחזרה ונבראה בצלמו של רונלד רייגן לפני 35 שנה, אינה אוהבת נשיאים "פעילים", מפני שהם מניבים ממשלה "גדולה" הזוללת תקציבים.

וכאמור, "מי צריך בכלל ממשלה".

בין קתרינה לאיירין

זו שאלה מעניינת במיוחד, כאשר מגיעה עונת המעבר בין קיץ לסתיו. זה הזמן החצי-שנתי לסופות הוריקן במזרח ארה"ב ובדרומה. לפני שש שנים בדיוק, סופה אשר כזאת (המטאורולוגים קראו לה "קתרינה") הטביעה את העיר ניו אורלינס, ושינתה את מצב הרוח הפוליטי. קו ישר נמתח ממנה אל התבוסה הניצחת של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-2006, וקו קצת פחות ישר הוביל לניצחון ברק אובמה ב-2008.

האמריקנים גילו אז, שהם מצפים מממשלתם להיות פעילה; שהם רוצים שהיא תאסור מלחמה על איתני הטבע; שיהיו לה צי של משאיות ואלפי עובדי הצלה, ושהיא תוכל לנחות ולהמריא בקלות, לבנות גשרים בן-לילה, להגביה סוללות-מגן כלאחר יד. בקצרה, שהיא תוכל להיות בכל מקום ולעשות כל דבר.

לפני שבוע שררה ציפייה לבת-דמות של קתרינה בחוף המזרחי המאוכלס והעשיר יותר של ארה"ב. "איירין" קראו לה, וחששו שהיא תטביע חלק ממנהטן. מנהטן לא טבעה. דווקא ורמונט, מדינה צפון-מזרחית קטנה על גבול קנדה, שמעטים הניחו את פגיעותה, שילמה את המחיר הגבוה ביותר. איירין חוללה מהומה גם במקומות שלא הטביעה.

הממשלה הפדרלית הוזמנה להתערב לטובת נפגעי הסופה, מושלים ביקשו מן הנשיא להכריז מצב חירום כדי להקל על זרימת מזומנים, המשמר הלאומי הועמד במצב הכן, פקחי טיסה וכמובן חזאים עבדו שעות נוספות. בימי "איירין", "הממשלה הגדולה" לא הייתה גדולה מספיק.

לוויין - או תרנגול

קריקטוריסט אחד, שפרי מכחולו מתפרסם בעשרות עיתונים בארה"ב, צייר השבוע את חיזוי מזג האוויר עם ממשלה גדולה - ובלעדיה. כשלממשלה יש תקציבים, לוויין עוקב אחר מזג האוויר מן החלל החיצון; כאשר אין תקציבים, את המלאכה עושה שבשבת דמוית תרנגול על גג רעפים.

זה כמובן פישוט ניכר של הבעיה, אבל זה כאמור מה שעושים בפוליטיקה האמריקנית, לפעמים לטובת הימין ולפעמים לטובת השמאל, ותמיד לרעת הדיוק וההבנה: מפשיטים את הבעיה משכבותיה ומדקויותיה, ומציגים אותה במלוא גלעינה הקשה.

האם זה ישנה בטווח הארוך? קצת קשה להאמין. הלוך הרוח הכללי נוטה חד-משמעית נגד הממשלה, לאו דווקא מפני שהיא בולעת תקציבים, אלא מפני שתקציביה חדלו לתת תוצאות. כאשר "ההתאוששות הכלכלית" היא עכשיו לכל היותר עובדה סטטיסטית, וגם זה בקושי (השבוע שמענו, כי התוצר המקומי הגולמי גדל ברבעון האחרון רק באחוז אחד, מספר השקול כנגד שום דבר), הבוחר האמריקני מוכן לכלות את זעמו בממשלה.

ואם הבוחר זקוק לסיבות נוספות לשנוא את הפוליטיקאים, ניתנה לו אחת כזאת אתמול (ד'). סכסוך גלוי פרץ בין הנשיא ובין היושב ראש הרפובליקני של בית הנבחרים על המועד המדויק שבו ברק אובמה יישא נאום חשוב על ענייני תעסוקה בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. הנשיא רצה את ה-7 בספטמבר, היושב ראש מציע ה-8 בספטמבר מסיבות טכניות - אם כי הרוב מניחים שהסיבה האמיתית היא שהטוענים הרפובליקנים לנשיאות עומדים לנהל ויכוח טלוויזיה בדיוק באותו תאריך ובאותה שעה.

אם הם אינם מסכימים על התאריך, הייתכן בכלל שיסכימו על איזשהו דבר אחר, בייחוד אם הוא כרוך בבשר ובעצמות? אכן, החודשים האחרונים ציינו מטוטלת פוליטית, שבה וושינגטון נעה מדרמה לטרגדיה, מקומדיה לפארסה. השבוע אנחנו עומדים בשלב הפארסה. נראה מה יזמן השבוע הבא.