היום המסוקר ביותר

מבחינה מסוימת יש משהו אפילו מעט מקומם בעוד התייחסות נרחבת לפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944. אחרי הכל, בהשראת ההגמוניה התרבותית האמריקנית, מהוליווד ומחוזות אחרים, למדנו שבמלחמת העולם השנייה בעלות הברית (להלן "הטובים") ניצחו את גרמניה הנאצית (להלן "הרעים"), כאשר דמות המאבק המצטיירת לנגד עינינו היא של חייל אמריקני מול אויבו הנאצי.

במציאות, מבחינה מספרית וגם ההשפעה על גורל המערכה, שונה ולא במעט. עיקר הלחימה (והאבידות) הייתה בין גרמניה לצבא האדום וסיומה לא בישר על שחרורה של אירופה מכובש אכזר, אלא על החלפתו באחר ולמשך תקופה ארוכה פי כמה. המלחמה בעיקרה התרחשה לא בצפון צרפת אלא ליד מוסקבה, ברוסטוב, סטלינגרד, קורסק וסמולנסק.

ובכל זאת הפלישה לנורמנדי הייתה רגע דרמטי במלחמה ולא לחינם תבע סטלין משך זמן רב את הוצאתה לפועל. היא אילצה את גרמניה להתמודד בשיא העוצמה בשתי חזיתות ולכך לא יכלה (אגב, את המונח המוכר "היום הארוך ביותר", טבע דווקא גורם מהצד המפסיד - פילדמרשל ארווין רומל).

כהרגלו, ההיסטוריון הנודע אנטוני ביוור מתבל את תיאור הקרבות עם סיפורים פרטיים ועדויות, שלעתים בידן לתאר את הסיטואציה טוב יותר מניתוחים מעמיקים (ובואו נודה בזה, גם די משמימים). כך אנו מתוודעים להשפעת הפרופגנדה הנאצית על החיילים הגרמנים, כשאחד מהם פנה לשוביו האמריקנים: "כבר לא נשאר הרבה מניו יורק, אה?". גם האמריקנים, אגב, לא הגיעו לצרפת עם כל המידע על המדינה אליה נכנסו. הם ראו במקומיים פרימיטיביים משהו. כשאחד מהם שאל אשה צרפתיה אם היא כבר ראתה סרט בחייה, היא עדכנה אותו: "הקולנוע הומצא בצרפת וכך גם המכונית". החייל נותר המום ולא לגמרי משוכנע.

ייתכן כי בזיכרון הקולקטיבי המילה "נורמנדי" ושחרור צרפת בכלל משדרים נופך רומנטי משהו של שחרור, בנוסח בחורות צרפתיות שזורקות פרחים על חיילים, אבל בראש ובראשונה הייתה זו טרגדיה עצומת מימדים. במערכה בצרפת נהרגו משני הצדדים יחד קרוב לחצי מיליון חיילים, במקרים רבים הדבר נבע מטעויות איומות. בליל הפלישה למשל, באחד המקרים שההפצצה המוקדמת נפלה רחוק מהיעדים הגרמניים שלה, הפטיר בכעס קצין סקוטי: "כל מה שהם עשו זה רק להעיר את הגרמנים". אל החיילים שנהרגו אפשר לצרף את מותם של עשרות אלפי אזרחים צרפתים, במקרים רבים במסגרת הרס מסיבי שלא לצורך של עיירות, כפרים וערים בידי בעלות הברית. גם הרג של שבויים אירע במקרים רבים משני הצדדים. כשהדבר הגיע ללוחמים מדיוויזיות של ה-S.S, באורח פלא כמעט שלא נתפסו מהם שבויים, ולא רק בגלל שהם נלחמו בנחישות רבה יותר מיחידות אחרות. האמת שבנקודה זו אפשר להבין את חיילי בעלות הברית. כך הם ענו על מסורת של הרג שבויים וטבח אזרחים מצד יחידות אלו של נאמני היטלר.

בתוך כל הטרגדיה הזו היו גם מקרים שכמעט ניתן להגדירם כקומיים, כמו חיילים גרמנים שהשאירו פתקים, בהם הודו לחיילים האמריקנים על השוקולד ומנות הקרב שקיבלו, כשאלו הוצנחו ליעד הלא נכון, היישר אליהם. או למשל, בבוקר הפלישה, כשהחי"ר הבריטי התקרב אל החוף לקול הקראת הנרי החמישי של שייקספיר מפי אחד ממפקדי הפלוגות. על החוף עצמו הם הסתפקו בלחימה בליווי חמת חלילים סקוטית ולקול מחאות השותפים למבצע הם לא ויתרו על מנהג בריטי נוסף. האמריקנים והקנדים נדהמו מאי יכולתה לכאורה של יחידה בריטית להשלים משימה בלי הפסקת תה.

בעלות הברית ניצחו בקרב למרות שהגרמנים היו לוחמים טובים יותר. הם עשו זאת בזכות תוכנית הטעיה, שהפלישה תהיה בכלל בין בולון ושפך הסום, שהצליחה באופן מדהים; יתרון מוחלט באספקה ותגבורות, הניתוק של היטלר מהמציאות, כוחות זרים שמיהרו לערוק והעליונות האווירית הברורה (הבדיחה בצד הגרמני הייתה בנוסח זה: "אם אתה רואה מטוסים כסופים, אלו מטוסים אמריקניים, אם אתה רואה מטוסי חאקי, סימן שאלו מטוסים בריטיים ואם אינך רואה מטוסים בכלל, סימן שהם גרמנים"). הניצחון הזה בישר את סופה הקרב של המלחמה הנוראה בהיסטוריה.

הפלישה לנורמנדי, מאת אנטוני ביוור. הוצאת יבנה ובונוס, 538 עמ'. תרגום לעברית: רפאל קינן