קפטן אינטרנט

ה"איל דה בריאה" עוגנת בשלווה 700 מטרים מחוף פרישמן. סביבה רוחשים כפרפרים אנשים על אופנועי ים. אלה הצוללנים המעגנים את כבל האינטרנט של בזק בינלאומי אל קרקעית הים. לא סתם כבל. 2,290 קילומטרים של סיב אופטי, משהו כמו ארבעים פעמים שביל ישראל, היישר לאיטליה, ומשם לשדרת האינטרנט הבינלאומית. ולא סתם חיבור, אלא שינוי מציאות של ממש במונחי השוק המקומי. הרי עד עכשיו, כל תצרוכת האינטרנט של ישראל עברה דרך כבל תת-ימי אחד - הנאוטילוס של חברת טלקום איטליה. הנחת הכבל הנוכחי אמורה לסיים עשור ויותר של השליטה המונופוליסטית המובהקת באמצעות הנאוטילוס, עניין ששווה להתעכב עליו בקצרה כדי להבין מה היה לנו עד כה.

ובכן, חברים, האיטלקים עשו עלינו סיבוב שקשה לדמיין. בגלל אוזלת ידו של משרד התקשורת ובגלל מבנה השוק בארץ לא הוקמו עד כה כבלים תת-ימיים נוספים. זה נבע מכך שחברות התקשורת הצליחו בכל פעם להוריד את המחירים של נאוטילוס, שבאמצעות ההנחות האלה בעצם נטרל כל ניסיון של חברת תקשורת להניח כבל משלה. בזק בינלאומי עשתה חשבון, והחליטה בכל זאת להשקיע יותר כדי לרכוש את התשומה העיקרית למפעל הייצור שלה - אספקת אינטרנט. כמה השקיעה? כ-100 מיליון דולרים.

"אני אוהב להסתכל קדימה, לאן השווקים הולכים", מסביר מנכ"ל בזק בינלאומי איציק בנבנישתי. "גם את הכבל הגינו מתוקף ההבנה שלנו שבשנים הקרובות כל שוק האינטרנט בישראל יעבור שינוי מהותי. כל הנושא של מחשוב ענן (שמירת קבצים באינטרנט ולא במחשב האישי), האיחוד של עולמות התקשורת והמחשוב - כל החידושים האלה פותחים הזדמנויות חדשות. אותו דבר גם הכבל. לפני שלוש שנים הבנו שהצרכים באינטרנט לא יסתכמו רק בגלישה רגילה, אלא ייכנסו כל מיני דברים של אפליקציות ותכנים ווידיאו וסטרימינג, וכל הדברים האלה שיצריכו חיבורים של מאה מגה לבתים. אנחנו לא אחראים על תשתית. אנחנו נותנים שירותים, אבל הבנו שיש פה צוואר בקבוק מאוד רציני בדמות ספק יחיד בתחום של הקשר שלנו לחו"ל".

לקח לכם הרבה זמן, לא?

"אתם יודעים כמה זמן לקח להקים את האמפייר סטייט בילדינג? 11 חודש. מהרגע שחפרו את היסודות ועד הקומה האחרונה. בית רגיל לוקח לבנות שנה וחצי. איך 11 חודש? כי התכנון שלו היה שבע שנים. אותו דבר אצלנו. חברה צריכה לתכנן את עצמה קדימה ורק אז ללכת וליישם את זה. יש הרבה דברים שקורים כיום בבזק בינלאומי, שהם פרי של תוכנית מאוד מסודרת, ועל זה אני גאה".

היו עוד אפשרויות לפריסת הכבל?

"בהחלט. הרי יש פה אין-סוף אפשרויות. אתה יכול לצאת דרך קפריסין, אתה יכול לצאת דרך טורקיה. אבל תחשוב שהיינו יוצאים דרך טורקיה, מה היה קורה. אנחנו יכולים לצאת דרך יוון. לי היה חשוב לא רק לחסוך בעלויות, אלא לעשות את זה בנתיב הכי קצר שישרת אותנו הכי טוב, והכי חשוב - שאני שולט בכולו. שאני לא צריך באמצע לסמוך על כל מיני שותפים שלא תדע מה יהיה איתם מחר".

"התחרות רק תלך ותגבר"

אנחנו מגיעים בסירה קטנה אל המכונה הנוהמת, ומטפסים בסולם חבלים אל הסיפון. האיל דה בריאה, 140 מטרים אורכה ו-22 מטרים גובהה, על שש קומותיה ועל שמונה מנועיה, מקבלת את פנינו ברעם מנועים וברעש בוכנות. כולה אומרת עוצמה.

באולם הגדול, שכולו שסתומים ומשאבות וכוח פראי, אנחנו פוגשים את ג'ון מאלו, הצ'יף-מייט; סגן הקפטן, האיש האחראי על מה שקורה בספינה בפועל. בחור צעיר, 28, כבר שמונה שנים בים, חמש מתוכן בתחום הכבילה הימית. צרפתי גבוה עם שיזוף עמוק שגורם לך להרגיש בבית. אין לו הרבה זמן, הספינה עומדת להפליג, ואנחנו יוצאים לסיור קצר.

חמישה אנשים - אנחנו קוראים להם ג'וינטרים - מלפפים את קצה הכבל בחוטי ברזל, ממש עכשיו הם מסיימים לחבר למעשה את קצה הכבל שמגיע מחוף פרישמן לכבל המלופף בבטן הספינה. הכבל הזה הוא פלא טכנולוגי, לא פחות. מדובר בארבעה סיבים אופטיים, שבעה מיקרונים עובי ליבת כל סיב, שזה ממש, אבל ממש, דק. דרך החוטים הכמעט בלתי נראים האלה יעבור מידע במהירות של 7.2 טרה-בייט בשנייה, שזה פסיכי. אלה מהירויות שתחום הכבילה הימית לא הכיר עד היום.

אין איש אחד בעולם שיכול לייצר סיב אופטי. הסיב האופטי הוא תולדת עבודתם של אלפי אנשים, הוא תוצאת חוכמתם של מאות, חוכמה שנפרסת על-פני עשרות שנים. כל אחד מהם נשען על הישגי חברו, כל אחד מוסיף נדבך ועוד נדבך לבניין הגדול הזה, כלומר הדק הזה. כל סיב אופטי בעובי שבעה מיקרונים הוא עבודתם המשותפת של כל-כך הרבה בני אדם, שאין לך ברירה אלא להרכין ראש.

אין לנו הרבה זמן, אומר מאלו, ואנחנו רצים ברחבי הספינה, מתכופפים בין כבלים, מטפסים על ארגזים, עולים במדרגות צרות, מקיפים בוכנת ענק, יורדים קומה, עולים קומה, פותחים דלת, עוברים במסדרון, יוצאים ושוב נכנסים. מאלו מצביע אל עבר שני האנגרים ענקיים, כל אחד בגובה שמונה מטרים, הנמצאים בבטן האונייה, באמצע כל אחד מהם עומד מין מבנה דמוי מגדלור וסביבו מלופף כבל עד לגובה של שני מטרים בערך. זה הרבה כבל. הכבלים בשני ההאנגרים נבדלים ברמת הבטיחות שלהם. ככל שהמים יותר עמוקים הכבל פחות מאובטח ויותר דק.

הכבל הזה מעניק לקבוצת בזק כולה יתרון אדיר לקראת השינויים המתוכננים בשוק התקשורת. כל חברה יכולה לרכוש קיבולת לחו"ל דרך נאוטילוס (או בעתיד דרך כבל נוסף שיפרס, של טמרס-טלקום) אבל לאף מפעיל תקשורת אחר בישראל אין כבל עצמאי משלו. נאוטילוס הם לא מפעילים וכנ"ל גם טמרס. המשמעות היא שקבוצת בזק בכללותה מקבלת לידיה אמצעי ייצור שהביקוש לו מרקיע שחקים ואינו מראה סימני עצירה.

זה אומר שמבחינת בזק בינלאומי, ברגע שהניחה את הכבל היא לא תצטרך תוספת כסף כדי לספק קצבי אינטרנט גבוהים יותר ויותר. ההשקעה מושקעת במים, ואפשר להשתמש כמה שרוצים. תיאורטית, מחר יכול בנבנישתי לספק לכל בית בישראל מאה מגה ללא תוספת עלות מבחינתו. אצל יתר המפעילים זה יהיה כרוך בהוצאה נוספת.

לאחרונה צץ לכם מתחרה חדש: טמרס-טלקום של פויו זבדולוביץ'.

"היה ברור לי שברגע שאנחנו נתחיל השוק הזה ייפתח. זה תמיד ככה בעסקים. יש אחד, פתאום בא מתחרה, מיד צצים עוד ארבעה. אבל הראשון הוא זה שפרץ את המחשבה שאפשר לעשות פה עוד משהו. בחנו את העניין הזה של הכבל מכל האספקטים שלו. המשמעות מבחינתנו הייתה לא רק להתקין כבל, אלא גם שזה יהיה כבל ברמת שרידות מאוד גבוהה, שיעבור במדינות שאנחנו סומכים עליהן; ואנחנו הרי רואים מה קורה באזור - הכול מתנדנד".

ספקיות האינטרנט המתחרות אומרות שכתוצאה מהתחרות בין שלושת הכבלים הן רק ירוויחו, כי כל מפעיל כבל יוריד מחירים כדי לקחת לקוחות.

בנבנישתי: "אני חושב שאתם מחדדים את ההבדל בינינו לבין האחרים. אנחנו חושבים חדשנות. היה ברור לי במהלך שבעצם זה שאני מקים את התשתית האלטרנטיבית, התשתית המובילה, אני עושה טוב לכולם, גם לאלה שנמצאים סביבי, אבל למה לא. אני מוביל, אני רוצה לחשוב הובלה. זה הכבל שלי, זו התשתית שלי. אני יכול לבנות על סמך זה את התוכניות שלנו".

אז מה התוכניות? טלוויזיה, סרטים, מה?

"אני חושב שנושא התוכן הולך לקבל תאוצה מאוד רצינית בשנים הקרובות דרך האינטרנט. אין פה כל ספק. תוכן צורך הרבה מאוד רוחב פס. הוא צורך תעבורה מאוד מסיבית ורצינית שאני אמור לספק. אם השאלה שלכם היא אם אני רוצה להתחיל לייצר תוכן - אז אני אענה לכם שבשלב זה אני לא חושב שלבזק בינלאומי יש יתרון יחסי בלייצר תוכן על-פני ספקיות תוכן שכבר נמצאות בשוק. לאן אני כן מכוון? התפיסה שלי אומרת שעתיד חברות האינטרנט וחברות המחשוב והתוכנה נמצא במחשוב הענן. אפל, סיסקו, HP, מייקרוסופט - הכול הולך לכיוון שהמידע, האפליקציה ויכולות המחשוב יהיו במקום אחד מרכזי. אנחנו עומדים לצאת עם מוצרים מאוד מפתיעים, שהכבל מאפשר לנו אותם".

אתה יכול להרחיב בעניין?

"אגיד רק שאנחנו מכינים הפתעות יפות בנושא הזה. הפתעות צרכניות משמעותיות, כי אני באמת חושב ואומר, הצרכים עם חו"ל יגדלו. אני מאמין מאוד שכל תלמיד במדינה צריך שיהיה לו בעתיד הנראה לעין אינטרנט ברמה של מאה מגה במחיר שהוא יכול להרשות לעצמו".

אם אנחנו פורטים את הלקוחות שלכם בהשוואה למתחרים, אנחנו מקבלים ארבע קבוצות תקשורת שמתחרות בין שלושה ספקי כבלים. בזק תלך עם בזק בינלאומי, סלקום נטוויז'ן ימשיכו עם נאוטילוס, פרטנר סמייל תלך עם טמרס-טלקום והוט יבחרו כבר במישהו. אפשר להרוויח מזה?

"לגמרי. תכננו כבל שמחזיר את ההשקעה שלו גם אם רק הקבוצה תשתמש בו. אני מקווה שיבואו לקוחות נוספים שיעזרו לנו להחזיר את ההשקעה בו, אבל זו הנחת המוצא".

אתה באמת מאמין שסלקום תרכוש מבזק קיבולת בינלאומית?

"אני מאוד מאמין בתחרות חופשית. אני חושב באופן מאוד ברור שככל שהתחרות תלך ותגבר בשוק התקשורת, בזק בינלאומי תיהנה יותר. בעולם של לתת לטוב ביותר לנצח, אני מאמין שאנחנו הטוב ביותר. אני מאמין שחברות יקנו מהחברה הטובה ביותר, שנותנת את הערך הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר".

אתה אומר שהכבל נבנה עבור בזק בינלאומי, אבל מי שצריכות חיבור לעולם הן גם החברות אחיות שלך בזק ופלאפון. אי-אפשר להתעלם מזה.

"בשום שלב הן לא היו מעורבות. חד-משמעית אני אומר לך. זה פרויקט של בזק בינלאומי. אין פה שום דבר מעבר לזה".

מחרשה במשקל 30 טונות

אנחנו ממשיכים בסיור, עוברים בין הריפיטרים - מגברים אופטיים הפרוסים לאורכו של הכבל שתפקידם להעצים את האותות - ומגיעים לחדר הטסטרים, שם בוחנים את הכבל. כאן ממוזג ושקט. על הקיר תלוי פוסטר של בחורות ערומות. מסורת זו מסורת. מאלו לוקח אותנו לראות את המחרשה, הכלי שאמור להטמין את הכבל בחלקים הרדודים של הים. אנחנו יוצאים אל הסיפון האחורי. ואז נגלית לפנינו המפלצת. מה שמאלו מכנה "מחרשה" הוא מין חרק מכני ענקי ומרושע למראה במשקל של שלושים טונות וכוח התנגדות של מאה טונות. זה נראה כמו מלחמת הכוכבים פוגש את מקס הזועם מתחת למים. היא נראית כמו דרקון שבוית.

עוד מעט המנוף העצום יוריד אותו למטה, הספינה תצא לדרכה והוא ישתרך אחריה, יחרוץ תלם בעומק מטר וחצי, יטמין בו את הכבל ויכסה. אבל עכשיו המפלצת קשורה למנוף ונראית אדישה לכל העניין. יש לה אפילו פרצוף, והפרצוף הזה אומר: בעוד שעתיים אני יורד לקרקעית הים ומתחיל לחפור, אז אל תתעסקו איתי.

המראה מעורר יראה. מאלו מסביר: זה הפה, מכאן נכנס הכבל, זו הבטן, אלה הרגליים, עם הידיים היא מטמינה. כבר מתחילים להזין אותה בכבלים. 68 אנשים על הספינה מפעילים אותה במשמרות של 12 שעות, ומתוכם רק אישה אחת. ומה עושה האישה? היא זו שמפעילה את המפלצת. זה מעניק ממד פואטי לכל העניין, אתם חייבים להודות.

אנחנו עולים למעלה, לגשר העליון. כאן רעש המנועים חלש יותר ואפשר ליהנות קצת יותר מהאין-סופיות של הים ומרגעיות האדם. מאלו מספר לנו שהאיל דה ברייה היא ספינה בת 10 בכושר מצוין, שרק סיימה להניח כבל באפריקה. היא הטופ מסוגה, אומר מאלו, ואחרי הפסקה קצרה שבה חיפש משהו להתפאר בו, הוא מוסיף שאחותה עזרה בחילוץ הנוסעים בהתרסקות טיסת אייר פרנס לפני שנתיים. אחותה? מתברר שכך קוראים לספינות שיצאו יחד מהמספנה החמימה והבטוחה אל העולם הגדול שבחוץ. יש עוד אחות, אומר מאלו, שלוש אחיות בסך-הכול. שלושתן סובבות את הגלובוס, מטמינות כבלים ומביאות אינטרנט מהיר אל האנשים. סוג של פיות, השוקולד-מנטה-מסטיק של תחום הכבילה הימית.

רעם המנועים, נהמת הבוכנות

נכנסים אל חדר הפיקוד, שם אנחנו פוגשים את הקפטן. קפטן מייה, 36, נראה בן 18, עם לוק של פרחח בריטי. הוא עושה לנו סיבוב, מראה את כורסת הקפטן, כס מלכות של ממש שנראה קצת כמו כורסה ישנה של ספר, אבל איזה נוף!

אנחנו נשענים על שולחן המפות הגדול והקפטן פורס בפניי את מפות הנתיב שלנו לבארי. קרקעית הים ממופה כמו מרכז תל אביב וצפופה לא פחות בכבלים מכל הסוגים שחוצים את הימים.

הכבל כבר מלופף כמעט כולו. כמעט חודשיים של הפלגה מתחילים בעוד כמה דקות, ואנחנו מתחילים לקבל את התחושה שרוצים שנלך. אנחנו מבקשים לעשות סיבוב קטן כדי להיפרד מהמפלצת, אבל אין זמן. רק דקה, אנחנו מתעקשים, ומקבלים. דרך צלחה, מפלצת.

האנשים על הסיפון נראים רגועים, אבל נדמה כאילו הספינה עצמה נרגשת לצאת לדרך. נדמה כאילו אל רעם המנועים ונהמת הבוכנות נוסף מעין רובד עמוק יותר, משהו שמח יותר, מלא בציפייה ילדותית. כאילו האיל דה בריאה לא רוצה להיות קשורה לחוף.

הסירה הקטנה כבר מחכה לנו. אנחנו יורדים שוב בסולם החבלים הרעוע וחוזרים לחוף. בסוף אוקטובר תגיע הספינה, ולקראת תחילת השנה הבאה נתחיל אולי להרגיש את המהירות. כשהסירה נקשרת למרינה אנחנו מרימים מבט אחרון אל הספינה. אי-אפשר להיות בטוחים במאה אחוז, אולי אלה קרני השמש ונצנוצי הגלים המהתלים, אבל לרגע זה נראה כאילו המפלצת קורצת אלינו.