בדקו את עצמכם: האם לקיתם בחרדת FOMO בגלל הפייסבוק?

החיים הם מה שקורה כשאתה רואה בפייסבוק איך כולם חוגגים ונהנים, בניגוד אליך ■ אם אתם מרגישים כך יותר מלפעמים, גם אתם סובלים מ-FOMO, כלומר: Fear of Missing Out

זה קרה ב-5 ביולי. אני זוכר את התאריך המדויק, כי אחותי פרסמה בו את התמונות ממסיבת ה-4 ביולי שערכה ערב קודם בדירת הפאר הניו-יורקית שבה התגוררה. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל אציין שהיה מדובר במרפסת רחבת-ידיים שמשקיפה על גשר ברוקלין, מהסוג שמעמד האוהלים התל-אביבי היה מתקשה לרכוש גם ב-1,450 משכורות, הרבה אלכוהול ומזון משובח, אנשים יפים ונוף זיקוקים שכותבים עליו בספרים. "הכלבה", חשבתי לעצמי על זו שחולקת איתי מטען גנטי, "חיה את החיים שאמורים להיות שלי".

קיראו עוד ב"גלובס"


מה שחוויתי היה מקרה קל של FOMO, קיצור של Fear of Missing Out, שם כולל לתופעה רחבה שבחודשים האחרונים הפכה לנפוצה בעולם הפסיכולוגיה של הרשת כמו סרטון ויראלי של חתול מלקק את עצמו. הכוונה, כשם התופעה, לפחד מפספוס. אתם מכירים את זה מהחיים שלכם: אם תלכו למסיבה הזו, לא תוכלו ללכת למסיבה ההיא, ויש מצב, מצב חזק אם מרפי החלאה עובד באותו יום, שהמסיבה שאליה לא באתם תהיה טובה יותר. ההרגשה הזו אפילו זכתה לפרק שלם ב"איך פגשתי את אמא", "קללת הבליץ", שבו סובלת אחת מהדמויות מקללה שברגע שהיא בוחרת ללכת מאירוע מסוים למקום אחר, מתחילה התרחשות מסעירה דווקא במקום שעזבה.

החרדה של הבחירה היא אותו FOMO, בגרסה מעודנת. והיא הולכת ומתפשטת באמצעות רוח גבית נדיבה של הרשתות החברתיות, שעמוסות בגרסאות נוצצות ונהנתניות של בני אדם רגילים לגמרי, שירותים מבוססי מיקום שמראים לנו כל הזמן מה אחרים עושים ואיפה, והסמארטפונים, שמאפשרים שיתוף תמידי, וחשוב מזה - מעקב תמידי.

לתופעה אין באמת קשר למציאות, אבל מצג שווא של פייסבוק, שבו החיים של כולם הם חו"ל, מסיבות, כיבוש אתגרים והגשמה עצמית, מאיר באור חזק את העובדה שאתה יושב מול המחשב בתחתונים, עוד לא צחצחת שיניים, וכבר חמש בערב. בקיצור - בעוד כולם חוגגים את החיים, אתה מפספס אותם. או כמו שניסח זאת מארק סמית, סוציולוג המתמחה בתחום, עבור מרכז המחקר השיווקי JWT, "האנשים שנהגו לזלול קוויאר מאחורי קירות עבים, עושים את זה עכשיו, מצייצים על זה בטוויטר ונצפים על ידי אלה שיושבים במזללת מזון מהיר". אבל תחושת הפספוס יכולה להיות קשורה גם לסרטון הוויראלי שלא ראית, למוצר הבטא שלא גילית ראשון, ובעצם לכל דבר.

כולם ממצים את החיים - חוץ ממני

אבי לן, בעל חברת המדיה החברתית lan2lan, מעיד על עצמו שהוא "נכנס מיליון פעם ביום לפייסבוק, עוקב אחרי טוויטר, יש לי אלפי חברים". לן מסביר ש"אני מאוד רוצה לדעת אם טוויטר מדבר כרגע על X, אני מאוד חושש להפסיד משהו. מבאס אותי שיכול להיות שמשהו קורה בקצה השני של פייסבוק ואני לא מגיע אליו". לן מתייחס לזה כמו למרדף אחרי סקופ עיתונאי. "לגלות את הזרע הזעיר, לתת לו את הפוטנציאל שלו, לפרסם אותו ולעורר איתו מהומת אלוהים ושיחת היום - זה כיף גדול בשבילי. וכשאני רואה שמישהו אחר לקח משהו שהיה נגיש ועשה את זה לפניי, אני מתבאס".

קשה שלא להזדהות עם התופעה, ואין כמעט אנשים שדיברתי איתם עליה שלא חשו אותה במידה כזו או אחרת. "ברור שאני מרגישה שכולם ממצים את החיים חוץ ממני ברשתות החברתיות", אומרת לי חברה שמבקשת לשמור על עילום שם, "כולם נראים כאילו הם עוברים מחגיגות סיום הדוקטורט לכנס הטכנולוגי שבו הציגו את הסטארט-אפ שלהם וסיימו בחגיגת אלכוהול בלילה, ואני, בקושי סיימתי תואר ראשון ומרוויחה מספיק בשביל שהחגיגה שלי תהיה גבינה לבנה בערב. גם אתה עשית לי את זה".

אני? היא מזכירה לי אלבום שחיתות מטורף שפרסמתי אחרי יום העצמאות, שמציג מעבר די עצבני ממסעדה למסעדה בתדלוק הרבה מאוד אלכוהול וגרר קומנטים בנוסח "אתם מגרגרים והעולם שותק".

- אבל אם כולם מרגישים ככה, וזה כל-כך טריוויאלי, למה את לא מזדהה בשם?

"פדיחות. שלא יידעו שאני מרגישה שהחיים שלי שווים פחות".

התנתקות? אין מצב

שם הקוד FOMO מתרוצץ ברשת בטירוף בחודשים האחרונים, כשהוא מכסה קשת עצומה למדי של התנהגויות. אתם מכירים את הסימפטומים של מקרי הקיצון שלו: אנשים שבודקים מאה פעמים ביום אימייל, רוצחים בפוטנציה שחייבים לקרוא את הס-מ-ס שקיבלו תוך כדי נסיעה, והחארות שהיו חייבים לעבור על הפיד של טוויטר באמצע הסרט אתמול. אל תסתכלו מסביב, כולכם עשיתם את זה, חבורה של FOMOאים שכמוכם. הדור הנוכחי, ואת זה אפשר לראות בכל בית קפה שמפוצץ בשולחנות של כמה אנשים שכל אחד מהם מרוכז בטלפון שלו, הוא דור תזזיתי שלא מסוגל להתרכז בחוויה אחת.

"היום שם המשחק זה 'כאן ועכשיו ובכל מקום'. הדור רוצה הכל על הכל עכשיו ומיד, ובשביל זה הם נוכחים בכמה עולמות במקביל", אומרת ד"ר אורית וולף, מומחית לחדשנות יצירתיות וחוויות לקוח, "זה דור שאין לו זמן לכלום, ומצפים ממנו לעשות הרבה יותר. אנחנו בעידן של Doing, לא של Being. אין זמן לדברים שאין להם תוצאה מיידית".

ד"ר ישע סיון, ראש תוכנית לניהול מערכות מידע במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו, אומר ש"אנחנו חשופים ליותר ויותר ערוצי מידע, יש לך ערוץ פייסבוק וערוץ של טוויטר, וס-מ-ס, ו-whatsapp, ולכל אחד מהערוצים יש אופי שונה. השינוי המרכזי הוא להבין את ההפצצה של הערוצים והצורך לבצע החלטות פר ערוץ - לא רק לקלוט אינפורמציה, אלא גם להחליט מה לעשות איתה".

בקצה הפתולוגי של התופעה נמצאים אנשים שלא מסוגלים להתנתק עד לרמה שבה הם באמת לא עושים שום דבר אמיתי עם החיים שלהם מלבד התעדכנות בלתי פוסקת, מה שמוביל לפחד איום מהחמצה וכן הלאה. מעגל קסמים אכזרי, וכמו שד"ר דן הרמן, מומחה לאסטרטגיה תחרותית, ציין פעם: "הפחד מהחמצה הוא נבואה שמגשימה את עצמה". ד"ר סיון מסביר ש"המערכות האלה נותנות לך הישג, אתה לא פרט פסיבי כי אתה עושה share, מייצר לעצמך תחושת עשייה, המעגל הזה הוא קטלני כי אתה כל הזמן מרגיש שאתה מייצר ולא רק קולט ופרודוקטיבי".

אבל התופעה לא התחילה עם הסלולר ופייסבוק. ד"ר משה אלחנתי, שעומד בראש הקבץ לימודים דיגיטליים וחברת הרשת בתוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח של אוניברסיטת תל-אביב, מתחיל אותה בתום מלחמת העולם השנייה, אז אזרחי העולם החלו להבין את האפשרויות הגלומות ברחבי העולם ולקנא. "מרשל מקלוהן אמר כבר ב-1962 שבעידן הטלפונים כולנו נוכחים בו-זמנית זה מול זה כל הזמן. עכשיו זה הגיע ליישום מוחלט".

אחרים הולכים רחוק יותר לאחור ומסמנים את המהפכות החברתיות העתיקות שביטלו את המעמדות, אפשרו למעמד הנמוך להציץ לעושר ולאושר, וגם העניקו לו את התחושה שהדבר בהישג ידו. בפרסומים מדעיים שונים הטבעת המונח מיוחסת לד"ר הרמן, שזיהה את הסינדרום לפני שפייסבוק והפוש-נויטיפיקיישנס השתלטו על חיינו, במהלך שנות התשעים. הרמן מצא את התופעה כרלוונטית לחיי הנישואים (אני תקועה עם גבר אחד ומפספסת את כל האחרים); לקריירה (בחרתי במסלול הזה ופספסתי את כל האחרים) ואפילו לקנייה בסופר.

למעשה, אז (וגם היום) התייחסו לתופעה במישור הלא וירטואלי, והיא שימשה רבות כטכניקת שיווק: הניגון על מיתרי הפחד מהחמצה יפעיל את הצרכן לרכישת מוצר שאי רכישתו מוגדרת כ"פספוס". כל ישראלי שהתכונן לטיול של אחרי צבא עבר את זה. שורות שורות של חברים, מכרים וזרים מוחלטים מבהירים לך שאם אתה נוסע לשם, את זה אסור לך לפספס. בשילוב החרדה הישראלית מפראייריות, האנשים האלה בעצם מוכרים למטייל העתידי את הטיול שהם עשו, והוא, שלא רוצה לפספס, הולך ועושה. כך ה-FOMO בגרסתו הפרה-וירטואלית מוביל לנחילים של ישראלים שעושים בדיוק אותו טיול בדרום אמריקה. מצד שני, התופעה עלולה, כאמור, להגשים את עצמה: מרוב אפשרויות הצרכן ייתקף בשיתוק ובסוף לא יעשה כלום מלבד התעדכנות תמידית במה שאנשים אחרים רוכשים, ואת זה, כמובן, אף אחד לא רוצה.

לא זזים מהרשת

ההתפוצצות המטורפת של הרשתות החברתיות, שבאו יד ביד עם ההתפתחות הטכנולוגית של סמארטפונים והשירותים מבוססי המיקום הגדירו את התופעה מחדש. אלחנתי מספר על מקרה שבו "אני יושב עם הבן שלי בבית קפה, והוא עדכן את זה בפלייסס, ותוך כמה דקות הופיעו שני חברים שלו ששאלו אותו מה הוא עושה שם". זה מקרה בודד, אבל אלחנתי מתייחס אליו כאל סימן לצורך הדחוף להיות חלק מההתרחשות.

עם זאת, אלחנתי סבור ש-FOMO הוא מונח אנכרוניסטי, שלא מגדיר נכון את הדור הנוכחי. "אנשים צעירים לא יגדלו עם תחושת החמצה, כי אין דבר כזה להחמיץ כשהכל בהישג יד. מבחינה סוציולוגית, החרדה שתפספס, לא תהיה מחובר, לא תגיע כבר לא קיימת". מבחינתו הדור הזה לא שונה משמעותית מאלה שלפניו. החברה האנושית תמיד הייתה משועבדת לתשוקה "לא לפספס", אלא שהדור הזה הוא הראשון שניתנה לו הטכנולוגיה לנצח את התחושה. "זה לא שהטכנולוגיה הביאה שינוי חברתי, אלא הפוך - המבנה של חברת הרשת התעצם לפני שהיה אינטרנט - התקשורת הדיגיטלית היא כפפה ליד".

מחקר עדכני של JWT מציג תמונה מאתגרת לטענה הזו. המחקר מדד, בין השאר, את הגורמים לתחושת הנידוי החברתי שמועצם בשל הרישות החברתי בחתכי גיל שונים. ביחס לחשיפה שקבוצת השווים (peers) עושה משהו שהנשאל לא עושה, 65% מבני 18-33 מצביעים על עלייה בחרדה, ו-60% מבני ה-13-17, 39% מבני דור האיקס (33-46) ו-18% מהבייבי בומרז (47-66). זו הקטגוריה היחידה שבני 13-17 לא מובילים בה. ביחס לחשיפה לרכישה מסוימת שעשו בני קבוצת השווים, הנתונים בהתאמה לקבוצת הגיל הם 52%, 41%, 26% ו-10%, וביחס לחשיפה לגילוי כלשהי שקבוצת השווים כבר יודעת, מדובר על 58%, 46%, 30% ו-17%.

מעבר לעובדה שיש חרדה גדולה בקרב הדורות הצעירים, מדהים לגלות שאחוזים ניכרים מהדורות המבוגרים יותר השתעבדו גם הם לעולם הווירטואלי וניכסו לעצמם את החרדה הנלווית למשחקי הרשת - החברתיים והעסקיים. זה תואם מאוד את הטענה של אלחנתי, שכולנו ככה כבר שנים ורק חיכינו שמישהו יאפשר לנו.

באשר לנתוני הצעירים, ד"ר אלחנתי טוען שהבעיה כאן אינה בפחד מהחמצה, אלא בקישוריות יתר. "הם כל הזמן מחוברים ונמצאים בפעילות חברתית בלתי נפסקת, אבל זה לא מפחד, אלא זוהי ההגדרה העצמית כיום - שאנחנו מחוברים. זו לא חרדה, אלא ההוויה". וולף אומרת דברים שתומכים בטענה הזו. "זה לא עולם וירטואלי בכאילו, אלא הופך למרכז, ואנשים משקיעים הרבה מאוד זמן בחיים חברתיים ברשת. זה דור שקבע כללים חדשים של מערכות תקשורת ומערכות יחסים".

אלחנתי לא אופטימי במיוחד לגבי רישות יתר. "זה יוצר בעיה חדשה, מהו קשר? עד כמה הקשרים החברתיים אמיתיים?", הוא תוהה, ומזכיר את המונח "מודרניות נזילה" של הסוציולוג זיגמונט באומן, שדיבר על התחרותיות הגוברת בין פרטים המשווים את עצמם זה לזה תדיר. "באומן מדבר על מהלכים של אינדיבידואליזציה ואטומיזציה של החברה".

- אבל תראה את המחאה החברתית שחיברה בין מאות אלפי אנשים.

"המחאה החברתית אינה יותר מאשר פרויקט שנגמר וכולם הולכים לדרכם, יש ניידות גדולה. העידן שלנו כבר הוגדר כ'עידן הפרויקטים', מקריבים חברויות ישנות ונעים כל הזמן במרחב החברתי". התוצאה של זה לדעתו, היא לא בחרדה אישית, אלא בהתמוטטות חברתית. "אין ביטחון, צריך כל הזמן לעסוק בסוציאליזציה אינסופית - זה כלי הישרדותי".

גם ד"ר סיון לא מתייחס ל-FOMO כסוף הדרך. "Fear of missing out זה זווית אחת ומאוד מצומצמת לבעיה. הבעיה הכללית היא של יותר מדי ערוצי מידע שיוצרים מצב של ניצול לא אופטימלי של הערוצים. ברור לכולם שאם חבורה של אנשים יושבת ביחד במשך שלוש שעות וכל הזמן התעסקו בטלפונים, הם פספסו את הפייס טו פייס, הם בחרו בערוץ אחד ולא מקסמו את הערוץ האחר. מצד שני, אם אחד שלף את הטלפון והראה את התמונות של הילדים, קרה דבר טוב, כי ערוץ שני שיפר את ערוץ הפייס טו פייס".

לדבריו, "כל מה שאתה עושה במשך 20 שעות מהיממה הוא פתולוגי, ויש אנשים שיושבים היום על ערוצי המידע האלה חלק גדול מדי של הזמן". סיון פיתח, על בסיס מבחן דומה מהתמכרות לסמים, מבחן לבדיקת ההשתעבדות הנוכחית לערוצי המידע האלה, שבו עשרה משפטים (ראה מסגרת). אם הרגשתם ששישה מתוך המשפטים האלה מתארים את המצב שלכם, כנראה שאתם בבעיה. אבל, כמו שאמרתי לד"ר סיון בזמן אמת, אני כבר לא ממש מכיר אנשים שעוברים את המבחן שלו. אבל אולי אני אפרסם את זה כשאלון בפייסבוק שלי. ראשון.

"זה כמו אובססיה לניקיון"

הפסיכיאטר ירדן לוינסקי מתאר מתי התופעה הופכת לפתולוגית: "יש אנשים שיושבים שעות ארוכות ומרפרשים מדי כמה שניות"

"באופן גס, החרדה מהחמצה אינה הפרעה פסיכיאטרית כשלעצמה, אלא אינטרפרטציה מודרנית לדברים ישנים", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר העומד בראש המרפאה לטיפול נפשי מקוון בבית חולים תל השומר. "אם למישהו יש חשש מאובדן שליטה, זה יכול להתבטא היום בצורה מודרנית הקשורה לטכנולוגיה, אבל הפחד הוא אותו פחד".

ד"ר לוינסקי מסכים עם מומחי הרשת השונים, וגם לדבריו "התפתחות הפתולוגיה נובעת מהחיים בחברה שמודדת אותך ביכולת למולטי-טאסקינג, ואנו חיים בתחושה שאנו לא מספיקים וזה מעורר חרדה. זה לא חייב להיות עבודה או משפחה, אלא הצורך להיות מעודכן במתרחש בפייסבוק. החרדה דורשת הרגעה, וכאן הטכנולוגיה משמשת כמנגנון של התניה קלאסית, מידית: אתה בודק מה פספסת ונרגע, וכיוון שהיום זה מידי - כך תיתפס למנגנון יותר".

ירדן לוינסקי / צלם: יחצ
 ירדן לוינסקי / צלם: יחצ

- אבל בעוד 5 דקות הפיד יתמלא מחדש.

"נכון. זה כמו באובססיה לניקיון - אתה שוטף ידיים, אבל בעוד חמש דקות תרגיש שהן מלוכלכות שוב. ההבדל הוא שכאן זה תמיד בהישג יד. הזמינות הזו מקרבת את כולנו לפתולוגיה. כמו כל תופעה פסיכולוגית מדובר בספקטרום, והעובדה שלכולנו יש סמארטפון שמאפשר התעדכנות מקרבת את כולנו לקצה הפתולוגי. אצל רוב האנשים לא ייפגע אורח החיים באופן משמעותי, אבל זה כן פוגע ברצף ויכול להשפיע על הקריירה, על הזוגיות וכן הלאה".

- עד כמה הפסיכיאטריה מתחילה להתייחס לתופעה כמרכזית?

"יש הרבה תופעות תלויות תרבות: למשל, פעם לא הייתה קיימת פסיכוזה שמדברים אליך מהטלוויזיה, כי לא הייתה טלוויזיה. אז היום יותר ויותר מכירים בסימפטומים האלה כדורשים התייחסות. לרוב לא מעלים את זה כאישיו בשיחה, כי זה נתפס כנורמטיבי אצל רוב האנשים. כמו שעצם השימוש בטלפון אינו הפרעה, אבל התמכרות לשיחות סקס - כן. יש מטופלים שאצלם זה הגיע למקום פתולוגי קיצוני, שפיתחו אובססיה להתעדכנות, שיושבים שעות ארוכות ומרפרשים מדי כמה שניות".

- אז איך יודעים אם יש לי את זה?

"אחת הבדיקות הראשוניות והיעילות היא לשאול את בן הזוג, שבדרך-כלל שם לב לזה. תשאלו את בני הזוג שלכם אם הם חושבים שיש בעיה, ואם הם עונים בחיוב, תמשיכו הלאה לעזרה".

עצור, אתה FOMO

לפניכם עשרה היגדים על ערוצי המידע השונים. אם אתם עונים בחיוב על שישה מהם לפחות - הגיע הזמן להיגמל

1. כמות הזמן שלי ברשת לא מספיקה לי

2. קבעתי לעצמי שעתיים בפייסבוק, אבל אני לא עומד בזה

3. כאשר ערוץ מידע מסוים לא עובד אני מחפש תחליפים

4. החלטתי להפסיק עם ערוץ מידע מסוים, אבל אני לא מצליח

5. השקעתי השקעה גדולה בדף הפייסבוק, מה יהיה על כל הצילומים והסטטוסים?

6. אני יודע שאני לא מקבל מזה שום דבר, אבל אולי בכל זאת אקבל מזה משהו בעתיד

7. יש לי הרבה חברים וחברות, ואני חייב להיות איתם

8. אני ממש לומד ונהנה כל הזמן, אני מתפתח. למה שאפסיק?

9. כבר השתלטתי על הטוויטר, ואני מחפש את הדבר הבא

10. יש לי דמויות פיקטיביות ברשתות החברתיות השונות