מה מכריע את הצבעת הישראלים בקלפי? המדריך המלא

לפני שנים אחדות נפגש ד"ר עירן הלפרין, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, עם אחד מראשי הליכוד. "אני זוכר ששאלתי אותו, 'תגיד, איך אתה מסביר את זה שהליכוד דופק את בני עיירות הפיתוח והם עדיין ממשיכים להצביע למפלגה?'. התשובה שלו הייתה, 'ואם אימא שלי זונה, היא לא אימא שלי יותר?'".

זה היה ניסוח בוטה משהו, אבל הלפרין משוכנע שמאחורי גסות הרוח הסתתרה גם אמת גדולה. "אם הנאמנות המפלגתית שלך מוחלטת, שום דבר לא משנה מבחינתך כשאתה בא להצביע. לא האידיאולוגיה, לא האנשים, ולא שום דבר שקורה מסביב. לפי הספרות המחקרית, נאמנות מפלגתית היא תמיד המנבא מספר אחת של הצבעה. היא חלק משמעותי מהזהות של האדם, כי היא מייצגת את הקבוצה החברתית שלו ואת הדרך שבה הוא תופס את עצמו. למה קיבוצניקים לא הצליחו להצביע לעבודה כשהיא הייתה בראשות עמיר פרץ? כי פרץ, מבחינתם, לא ייצג את הדרך שבה הם תופסים את עצמם".

רק לאחרונה התברר ששלי יחימוביץ' דווקא כן ייצגה את הדרך שבה רבים מחברי מפלגת העבודה תופסים את עצמם. היא אמנם ענתה להגדרה המצומצמת של הלפרין - כמי שזכתה לקולות הקיבוצים, שלא יצביעו לפרץ גם אם יפלו השמיים - אבל היא גם נתנה נוק-אאוט למי שטען שהעיתונאית לשעבר תתקשה לכבוש את לב הבוחרים בשל אופייה המרוחק והנוקשה.

מעבר לכך, הבחירה ביחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה נגעה בנקודה מרכזית בפענוח השאלה מדוע אנחנו מצביעים כפי שאנחנו מצביעים - הצורך של פוליטיקאי לעורר רגש.

יחימוביץ' הבינה את העיקרון. בראיון מכה הגלים שלה ל"הארץ", היא דחתה את הטענה כי היא מעוררת אנטגוניזם בקרב הבוחרים: "לא יכולתי להגיע לרמה כזו של תמיכה בלי סנטימנט, כי תמיכה בפוליטיקאי יש בה אלמנטים סנטימנטליים רבים".

חוקרים בארץ ובעולם מנסים זה שנים לפענח את התנהגות הבוחרים ואת מניעיהם, ולספק הסברים לתופעות פרדוקסליות, לפחות בהתבוננות שטחית, כמו נטיית השכבות החלשות לבחור דווקא במפלגה קפיטליסטית ניאו-ליברלית, הצבעת חילונים עבור אורי לופוליאנסקי החרדי לראשות עיריית ירושלים או תמיכת ערבים בליברמן.

אז מה מנחה את הבוחר הישראלי? האידיאולוגיה? הרגש? האינטרס האישי? המצב הכלכלי? "אם תשאל אנשים", אומר הלפרין, "הרוב המכריע יענה לך שהשיקולים שלו רציונליים. למשל מניעים אידיאולוגיים, כשאתה סבור שהמועמד או המפלגה המסוימת תואמים באופן הכי מדויק את תפיסת עולמך או שהמועמד או המפלגה הם אלה שישרתו את האינטרסים האישיים שלך בצורה הטובה ביותר. האינטרס האישי יכול לחפוף למניע האידיאולוגי, ויכול גם לא לחפוף - אפילו ששניהם נחשבים לשיקולים רציונליים-נורמטיביים.

"השיקול השלישי, שהוא עדיין רציונלי, הוא ניתוח יחסית קר של כישורים ושל יכולות: עד כמה אני מעריך שהמועמד מסוגל לבצע את הדברים שעליהם אני מדבר. אם כולם היו מקבלים החלטות באופן אידיאלי זו הייתה מערכת השיקולים שלהם, רציונלית וקרה. אבל כדי שזה יעבוד, אפילו תיאורטית, אנשים נדרשים לעשות המון. למשל, לקרוא בפירוט את מצעי המפלגות. במחקרים אנחנו בודקים עד כמה אנשים יודעים על תפיסות העולם של המועמדים - והשיעורים מאוד נמוכים; פחות מ-10% קראו את מצעי המפלגות".

על המסקנות העגומות הנ"ל קיימת הסכמה רחבה באקדמיה. "בני האדם הם מה שאנו קוראים בלשון מכובסת 'חסכנים קוגניטיביים', או במילה יותר פשוטה: עצלנים", אומר פרופ' תמיר שפר, ראש התוכנית לתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית.

גם בעידן המידע הנגיש באינטרנט?

"כן, כי אנשים לא הולכים ועושים מחקרים. מובן שאנשים עם יותר השכלה וכלים יכולים לעשות יותר מחקר, אבל באופן כללי אנשים מחפשים קיצורי דרך למידע. אחד מהם זה התקשורת".

זו אולי בשורה טובה עבור כלי התקשורת, אולם בשורה מלבבת פחות עבור מי שמעוניין שהבוחרים יתנהלו בצורה מושכלת ומשכילה.

ד"ר דפנה קנטי מאוניברסיטת חיפה מסבירה את הבעיה: "אם אתה לוקח סוגיה כמו עמדת הפלסטינים בנושא זכות השיבה, אנשים ניזונים מאיזושהי רטוריקה של מנהיגים פלסטיניים, שעברה דרך פרשן ישראלי. אני עוקבת כבר כמה שנים אחרי סקרים בגדה ובעזה, ולומדת מהם דווקא על התמתנות ביחס לסוגיה הזו - אבל אף אחד לא יודע את זה, אף אחד לא קורא את הדברים האלה, אף אחד לא מדבר עם הפלסטינים".

כשהעצלות האינטלקטואלית שולטת, עולה בהתאמה מקומן של האמוציות, וד"ר הלפרין לוקח את העיקרון הזה צעד אחד קדימה: "מפלגה שאנחנו תומכים בה מייצגת לא רק את מי שאנחנו אוהבים, אלא גם את מי שאנחנו שונאים. כשאתה מאפיין את המפלגות, אתה שם לב שהן נבדלות זו מזו בעיקר בצד השלילי. למשל, יש הרבה הבדלים בתוך מפלגת קדימה בנוגע לשאלה מה צריך לעשות, אבל פחות לגבי השאלה את מי הם שונאים. מה שמאחד אנשים זה האויבים שלהם".

במחקר שפרסמו השנה קנטי והלפרין, שעסק בתפקיד השנאה בעיצוב התנהגות פוליטית, נטען כי שנאה היא "גורם המאפשר לנבא ביתר חוזקה גישות פוליטיות מאשר תופעות פסיכולוגיות אחרות כמו פחד וכעס", וכי "שנאה יכולה בקלות להוביל אנשים לשנות את עמדותיהם הפוליטיות הראשוניות". כדוגמאות לקמפיינים מצליחים "שנשענו בכבדות על שנאה של קבוצות חברתיות שונות" הם מביאים את הקמפיין של כ"ך בראשות הרב כהנא מ-1984 (שכלל סיסמאות כגון "תנו לו את הכוח לטפל בהם סוף סוף!"), ש"ס ב-1999 (קמפיין שיצא נגד האליטות ונגד מערכת המשפט, והניב למפלגה הישג היסטורי של 17 מנדטים), שינוי ב-2003 (שמיתג את טומי לפיד כמי שיבלום את השתלטות החרדים), וישראל ביתנו בשני הקמפיינים האחרונים ("דא ליברמן!" ו"בלי נאמנות אין אזרחות").

מי שעושה קמפיין רציונלי ומסביר למה צריך לעשות ככה וככה - מבזבז את הזמן שלו?

קנטי: "ברור. אנחנו יודעים כמה השלילי עובד. גם במחקרים שעשיתי רואים באופן ברור, לא נעים לומר, שהשנאה היא כלי מאוד יעיל. תוסיף לבליל הזה את כל עניין הטרור והמלחמה, ותחושת האיום הקבועה פחות או יותר בישראל - גם אם לא נופלים עליך טילים אבל בכל רגע אתה חושב שאולי מחר בבוקר ייפלו עליך - זה משבש לך את כל החשיבה. רגשות שליליים כמו פחד הרבה יותר קל לשלוף מאשר תקווה, למשל. הפחד הוא רגש שקופץ אוטומטית. כדי לשלוף תקווה מהקופסה אתה צריך לעבוד הרבה יותר קשה".

זה אומר שלמפלגות שמאל הרבה יותר קשה להתחבר לבוחרים?

"כן, לגמרי. כשאתה מנסה לקדם ביטחון ולקדם יותר תקציבי ביטחון ועוינות, הרבה יותר קל לך".

מי שכנראה מבין לא רע על מה קנטי מדברת הוא אביגדור ליברמן, או לפחות הקמפיינר הקבוע שלו, ארתור פינקלשטיין. באמצעות סיסמאות כמו "רק ליברמן מבין ערבית" ורטוריקה תוקפנית במיוחד, ליברמן סוחף רגשית בוחרים שספק אם הם מכירים על בוריה את משנתו המדינית. בספר שפרסם ליברמן, שלא בדיוק הפך לרב מכר, הוא פרס תוכנית לחלוקת הארץ ולחילופי שטחים עם הפלסטינים. "אני מוכן לשים את הכסף שאין לי על כך ש-90% מהמצביעים שלו לא מכירים את הדברים שהוא כתב בספר", אומר הלפרין, "הם מכירים רק את הסנטימנט הבסיסי של האיש החזק, המאיים והאגרסיבי".

אולי זו דווקא התנהגות רציונלית, המעריכה באופן מושכל שאנחנו תחת איום ממשי וזקוקים למנהיגות כזו?

קנטי: "יכול להיות שיש בהחלטה שלהם גם רציונליות, אבל רואים במחקרים שהרבה ממה שמנחה אנשים אלה תפיסות איום שלא בהכרח מחוברות למציאות. קח דוגמה לאו דווקא מהזירה הביטחונית: כשאתה שואל אנשים על היחס שלהם לעובדים זרים אתה מציג להם סדרת שאלות לגבי הסטטוס החוקי של העובדים, או לגבי המידה שבה הזרים באמת תופסים מקומות עבודה של ישראלים, ומגלה שחלק גדול מהתפיסות הן מעוותות. ולא רק שיש בורות, גם אין בהכרח עניין לקלוט את המידע החדש, לעבד אותו. אנשים בסיטואציות של פחד ושל איום לא מאפשרים כניסה של מידע חדש, או מאפשרים מעט מאוד. הם לא עושים בחירה מושכלת".

מנהיג נחמד - נשאר לבד

מחקרים מתחילת המילניום בדקו את הקשר בין הרגשות לבין חיפוש מידע. התברר שכשמצביעים מרגישים בנוח עם מועמד מסוים, הם ייטו פחות לחפש מידע חדש. כשהם חשים חרדה כלפי המועמדים, הם ייטו יותר לחקור ולברר את העובדות, כדי לוודא שהצבעתם תהיה מבוססת על שיקול דעת.

"פוליטיקאים שנמצאים בעמדה של פיגור צריכים לעורר חרדה", מסביר הלפרין. "אריאל שרון, למשל, בהתמודדות שלו מול אהוד ברק, יכול היה להרשות לעצמו להופיע כסבא נחמד כי הוא הוביל בסקרים בעשרים מנדטים. הוא היה צריך רק לגרום לאנשים להגיד 'עזבו אותי מהבחירות האלה'".

בדיוק ההפך קרה עם עמרם מצנע.

"נכון. יש פער בין להגיד 'מצנע הוא נחמד, מאוד מתאים', לבין להטריח את עצמך לצאת מהבית וללכת להצביע עבורו - דבר שאולי לא תעשה, כי הוא פשוט לא מלהיב אותך".

זה כנראה היה נכון מאז ומעולם, אולם בשנים האחרונות מדובר ברכיב שחשיבותו מבחינת התנהגות הבוחרים הולכת וגוברת. "יש מגמה חזקה מאוד של פרסונליזציה, בכל המובנים", אומר שפר, "הבוחרים, יותר מבעבר, מצביעים עבור האדם ולא עבור המפלגה. תסתכל על יחימוביץ', שאמרה בראיון 'הצבעתי לתמר גוז'נסקי'. אבל היא לא הצביעה עבורה, אלא עבור חד"ש. לפני הבחירות הקודמות עשיתי קבוצות מיקוד. לקחנו קבוצות אנשים מהמרכז ומהשמאל, ושאלנו אותם לאיזו מפלגה יצביעו. אומר לי אחד מהם 'אני מצביע ללבני'. אמרתי לו, 'לא, השאלה היא לאיזו מפלגה תצביע'. שוב הוא אומר 'לבני'. אנשים מסתכלים על הפוליטיקה יותר ויותר דרך המנהיגים".

והמנהיגים נדרשים לעורר רגשות חיוביים.

"הם צריכים קודם כול לעורר רגשות כלשהם. אנשים שלא מצליחים לעורר רגש לא מצליחים להתקדם ולהגיע לעמדות ההנהגה הבכירות. יש לא מעט דוגמאות לפוליטיקאים כאלה, מה שקרוי "הלא כריזמטיים" - עמרם מצנע, מתן וילנאי. אנשים חייבים שיהיה להם אכפת מפוליטיקאי, ואחר כך הם צריכים בהחלט לאהוב אותו כדי להצביע עבורו. מן הסתם צריך לסייג ולומר שהאהבה הזו קשורה באידיאולוגיה, היא לא נפרדת. אנחנו לא נראה אדם מהשמאל שמתאהב בליברמן, ולא נראה אדם מהימין שמתאהב ביחימוביץ'. יש פה שילוב בין אידיאולוגיה ופרסונליזציה: ליברמן יעורר רגשות חיוביים אצל אנשים שנוטים באופן כללי לימין. הוא לא יעורר את זה אצל אנשים מהשמאל".

קורטיזול, אני מאמין לו

אם לא די ברגשות המלווים את הבוחרים יום-יום כדי לצמצם את הרציונליות של אקט הבחירה, מחקר שהתפרסם לאחרונה גורס כי זו מכורסמת גם על-ידי התרגשות ולחץ מוגברים בעת הביקור בקלפי.

המחקר, שכותרתו "כשאנדוקרינולוגיה ודמוקרטיה מתנגשות", בדק את רמות הקורטיזול (הורמון המופרש בשעת לחץ) בגופיהם של הבוחרים בבואם להצביע בקלפי. לצורך העניין התקיים שיתוף פעולה בין בית החולים סורוקה ומשרד הבריאות לבין חוקרי מדע המדינה ד"ר ישראל ויסמל-מנור מאוניברסיטת חיפה וד"ר חגית כהן מבן-גוריון. הבדיקות העלו ש"הצבעה היא אכן אירוע מרגש ומלחיץ", כשרמת הקורטיזול בעת ההצבעה הייתה גבוהה פי כמה לעומת הרמה הרגילה. מעניין לציין שאצל מצביעי קדימה ועבודה (שהסקרים חזו את ירידותיהן), רמות הקורטיזול היו גבוהות יותר מאשר אצל מצביעי ליכוד וישראל ביתנו (שהסקרים חזו את עליותיהן).

"ניסינו לבדוק מה מרגיש אדם שבא להצביע; באיזה מצב אישי הוא נמצא בעת אקט ההצבעה", מספר ויסמל-מנור. "מצאנו שאנשים שבאים להצביע נמצאים בעוררות רגשית - גם חיובית וגם שלילית. מצד אחד הם מתרגשים מאקט ההצבעה, ומצד שני יש להם בגללה תחושות לחץ. מצאנו שההשפעה העיקרית היא רבה יותר בכיוון השלילי של הלחץ. זו הפעם הראשונה שבה מחקר מראה שיש מרכיב רגשי מאוד חזק ביום ההצבעה. יכולות להיות לו השלכות הרות גורל על הבחירות, וגם את זה עוד צריך לחקור".

באילו השלכות מדובר?

"מצד אחד, תחת לחץ גבוה יש לנו בעיה מסוימת בשליפת זיכרונות. באופן היפותטי, ייתכן שאדם יכול להגיע להצבעה, ובגלל עליית הקורטיזול לחשוב, 'השנים האחרונות עם נתניהו היו נפלאות, הכול היה בסדר', כשרק זמן קצר לפני כן הוא היה בטוח שהמצב במדינה קטסטרופלי. זה לא כי הוא סובל ממחלה השכחה או משהו, אלא בגלל התופעות שנובעות מאקט ההצבעה עצמו. ויכול לקרות גם ההפך - אדם שחצי שעה קודם ישב בביתו, שתה קפה, היה רגוע לחלוטין וחשב להצביע נתניהו, יכול להיות שכשהוא מגיע לקלפי הוא נלחץ מתהליך ההצבעה, ומפני שהקורטיזול שלו עלה לגבהים מסוימים הוא יגיד לעצמו, 'אולי שווה להמר דווקא על ציפי לבני, יש סיכוי שהיא תגיע להסדר עם הפלסטינים'".

מה יש ברגע ההצבעה שגורם לו לראות את הדברים אחרת?

"במידה מסוימת, הלחץ מערפל לו את הזיכרונות. זה דומה ליכולת קבלת ההחלטות של המשקיעים בשוק ההון. מחקרים שנעשו בקרב סוחרים בבורסה גילו שכאשר הם סוחרים בסכומים גבוהים יותר, ויש להם הרבה יותר מה להפסיד, הקורטיזול שלהם עולה והם מקבלים החלטות שמבוססות הרבה יותר על תחושת בטן מאשר על חשיבה שכלתנית. זה ממצא שעדיין לא חשפנו במדע המדינה, אבל אני מניח שהמנגנונים שעבדו ברמה הביולוגית-פסיכולוגית בקרב סוחרים בבורסה לא שונים מאשר המנגנונים שפועלים לפחות אצל חלק מהמצביעים. ניתן להניח שזה משפיע ולו על אחוזים בודדים מהמצביעים. בבחירות צמודות זה מאוד משמעותי".

לרגשות, אם כן, יש תפקיד משמעותי ביותר, אולם לדעת שפר זו אינה בהכרח תופעה רעה. "החלוקה בין אנשים שמצביעים מהראש לאנשים שמצביעים מהבטן אינה נכונה", הוא אומר. "כולנו צריכים להרגיש משהו, במובן זה שיהיה אכפת לנו מהדברים, כדי להפעיל את המחשבה. אם לא יתעוררו בהם רגשות, הבוחרים יצביעו כמו טייס אוטומטי בכל פעם. מתי אשנה את ההצבעה שלי? כשפתאום ארגיש שמשהו לא בסדר, כשתתעורר בי חרדה".

בנוסף, מזכיר שפר, האידיאולוגיה והתפיסות הרציונליות לכאורה של הבוחר מושפעות קודם כול משאלות של זהות, של "מי אני": דתי או חילוני, אשכנזי או מזרחי, עני או עשיר (כמעט כל הדתיים, למשל, מצביעים לימין).

"זה אמנם לא בא מנקודה מושכלת, אבל הדבר הזה משפיע מראש על כל המהות שלי ובוודאי על ההתנהגות שלי".

זיכרון קצר זה טוב לאוצר

בהקשר הזה כדאי לגשת לסוגיה שהיא אולי המסקרנת ביותר בתולדות התנהגות בוחרים בישראל - תמיכתן המסורתית של השכבות החלשות בימין הקפיטליסטי, שראש הממשלה הנוכחי הוא מייצגו האולטימטיבי.

הסוגיה הזו הניבה מימרות כמו "גם אם ערפאת יעמוד בראש הליכוד הם יצביעו ליכוד", וכן לא מעט מערכונים שלגלגו על דמויות מהפריפריה שמלינות על המצב הכלכלי תחת שלטון הליכוד, ובכל זאת מסבירות שיצביעו "רק ליכוד". יחד עם זאת, נראה שהתופעה הזו נחלשת מעט עם השנים, הן מסיבות חברתיות והן בשל עמעום הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות השונות. ועדיין, קשה לדבר על תמיכה נלהבת של המעמד הנמוך בישראל בסוציאליזם או בסוציאל-דמוקרטיה.

שפר מנסה להסביר מה עומד מאחורי הפרדוקס האלקטורלי: "יש לך אדם שהוא עני, אבל הוא לא רק עני - הוא גם מזרחי ודתי. העוני לכאורה היה צריך למשוך אותו מבחינה רציונלית להצביע עבור מפלגה שתקדם את האינטרסים הכלכליים שלו, כלומר מפלגה יותר סוציאליסטית, אבל הדתיות והמזרחיות מושכות אותו חזק מאוד לימין. ובמדינה כמו ישראל משקל הערכים הלאומיים משחק לרוב תפקיד מרכזי יותר בבחירות. זה לא תמיד ככה: בבחירות 1999, למשל, ביבי באמת חטף מפלה כי אז הנושא הכלכלי היה חשוב יותר".

גם המכה הניצחת שספג הליכוד בבחירות 2006 מיוחסת על-ידי רבים לגזירותיו הכלכליות של נתניהו כשר אוצר (בין השאר הקיצוץ החד בקצבאות, שהוביל למחאת האימהות החד-הוריות בניצוחה של ויקי קנפו), כך שייתכן שכאשר המדיניות הכלכלית משפיעה באופן דרמטי על כיסו של הבוחר הישראלי, הוא בכל זאת מגיב. מצד שני, התאוששות הליכוד וחזרתו לשלטון שנים ספורות מאוחר יותר מלמדים על זיכרון לא מאוד ארוך בקרב הבוחרים.

במדינות שבהווייתן האיום הביטחוני אינו מרכיב קבוע ומרכזי, תפקיד הכלכלה ברור ופשוט יותר לניתוח. בארצות הברית ובאירופה, אומר שפר, ההצבעה מבוססת במובהק על שיטת המקל והגזר: מפלגה או מועמד ששיפרו את המצב הכלכלי יקבלו גזרים וייבחרו שוב, ואילו מי שהמצב הכלכלי בתקופתם הורע יקבלו את המקלות.

"השאלה הגדולה היא איך קובעים אם המצב הכלכלי טוב או רע יותר. יש פה שני פרמטרים: המצב הכלכלי הלאומי והמצב הפרטי שלי. יכול להיות שהמצב הכלכלי השתפר, אבל אני פוטרתי מהעבודה. יכול להיות שיש מפולת ברחבי העולם, אבל המצב הסוציו-אקונומי האישי שלי ושל קרוביי השתפר. הרבה מחקרים בעולם, וגם מחקר שלי בישראל, הראו שאנשים מצביעים יותר לפי המצב הלאומי, ולא לפי מצבם האישי".

קנטי מפרטת: "אם תלך לעיירות פיתוח ותרד עם התושבים לניואנסים הקטנים, ותחקור ותגלה מי באמת עשה להם טוב לאורך השנים, תגלה שזה יוסי שריד כשהיה שר החינוך, אבל זה לא יגרום להם לשנות את העמדה ואת ההצבעה שלהם. אתה תשמע כל מיני הצהרות, כמו 'הם דפקו את ההורים שלי, אני בחיים לא אצביע למפא"י'. זה מונע מההיסטוריה, וזה קשור לכך שאנשים מצביעים בעיקר לפי שיקולי חוץ וביטחון".

פרופ' מיכאל שלו, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, חקר את הקשר בין הכלכלה להתנהגות הבוחרים, והגיע למסקנה שאינה מקובלת במיינסטרים המחקרי בתחום ושלפיה בישראל קיימת הצבעה מעמדית, כלומר לפי מעמדם הסוציו-אקונומי של הבוחרים, אולם במגמה הפוכה מהמקובל בעולם: החזקים תומכים בשמאל, החלשים בימין (לתשומת לב התמהים על כך שמנהיגת מחאת האוהלים הגיעה מכפר שמריהו).

בגלל המרכזיות של הנושא הביטחוני בארץ?

"זהו בהחלט ההסבר הקונבנציונלי, אבל אני לא כל-כך מקבל אותו. אני חושב שהסבר אחד הוא שהגורמים הדומיננטיים בארץ, שדיברו בשם הפועלים ושלטו בספקטרום השמאלי, לא היו השכבות החלשות אלא תנועת העבודה, ההסתדרות, שבעצם ייצגו בפועל את השכבות החזקות, שאחר כך הפכו למעמדות הביניים - הוותיקים, האשכנזים, תושבי המרכז. הפריפריה מצאה את ביטויה יותר בימין. בפוליטיקה המקומית, למשל, הליכוד בגלגוליו הקודמים היה יותר פתוח לקבל מנהיגים מקומיים מאשר העבודה. מהומות ואדי סאליב, הפנתרים השחורים - אלה היו בעצם תגובות של פעילים פוליטיים שרצו להשתלב במפלגות החזקות ולא הצליחו.

"הסבר שני הוא שהשכבות החלשות באמת והפועלים האמיתיים הם לא אשכנזים ולא מזרחים אלא ערבים, עובדים זרים, פלסטינים מהשטחים. איחוד פוליטי בין הפועלים היהודים והערבים, במציאות התרבותית והפוליטית והביטחונית של ישראל, לא קרה ולא יקרה. שני הדברים האלה חסמו את האפשרות של ביטוי למפלגה מעמדית סוציאל-דמוקרטית".

מאז עברו כמה עשורים שבהם הליכוד היה דומיננטי. אתה צופה שהאנומליה שבה החלשים תומכים בימין תשתנה?

"זו בהחלט שאלה גדולה. אני באמת לא יודע. הייחוד של המחאה של הזמן האחרון הוא בכך שהיא מעלה את הדיון בסוגיות שהיו מוחבאות במרתפים של סדר היום הציבורי עד היום - תעסוקה, רווחה, מסים, אי-שוויון. אבל אנחנו רואים שזה עדיין הפוך: מובילי המאבק הם הדור הצעיר של המעמד הבינוני, וההורים תומכים בהם".

הבחירות הקרובות ילמדו עד כמה התמיכה במחאה, שהתבטאה בהגעה להפגנות, תתורגם להצבעה בקלפי, וכיצד תשפיע מדיניותו הכלכלית של נתניהו על בחירתו מחדש. "בדרך כלל כעס הוא רגש שמאוד מניע אנשים לא להישאר פסיביים", אומר הלפרין. "בהקשר של המחאה, יש עכשיו תחושה של אנשים שהם מצליחים להשפיע, יש כעס גדול, ואם יצליחו להדביק את זה לתחושת זהות ונאמנות מאחורי גורם שיוכל להוביל - יש סיכוי לא רע שהרבה אנשים שקודם נשארו בבית יזיזו את עצמם וילכו להצביע".

בהקשר זה מעניין יהיה לראות אם מהמחאה תצמח מפלגה חדשה, או שמפלגה קיימת תהפוך למזוהה איתה או תיהנה מהישגיה - שכן אחרת, עם כל הכבוד לכעס ולדעתנות המתעוררת, לבוחר לא תהיה דרך לתרגמו להצבעה אפקטיבית.

"הבעיה בפוליטיקה היא לא רק לזהות את האינטרסים של הבוחרים, אלא לדעת אילו כלים עומדים לרשותם, בין אילו מפלגות הם יכולים לבחור", אומר שלו. "אנחנו לא רואים תרגום ישר של אינטרסים מעמדיים להצבעה, אלא אם הכלי המתאים לא קיים. זה בעצם משאיר את השאלה למה בכל זאת ההצבעה היא מעמדית, אם המפלגות בעצם לא באות אל הבוחרים בפניות מעמדיות".

והתשובה?

"התשובה שלי היא שבמשך תקופה, בשנות ה-90 בעיקר, כל הגל של השלום ושל הליברליזציה של החיים הכלכליים והפוליטיים בישראל, שהשמאל נשא אותו, התאים לאינטרסים המעמדיים של מעמדות הביניים ושל המעמדות הגבוהים. הפתיחות לעולם, הקבלה בברכה של הכוחות הגלובליים הכלכליים, הדגש על העליות הגדולות בתמורה להשכלה - כל אלה השתלבו עם תמיכה בתהליך שלום, שגם הוא היה אמור להיטיב עם האינטרסים הכלכליים של אותן הקבוצות. זאת בעוד שהמפסידים מהתהליכים האלה, מהמעמדות הנמוכים יותר, מצאו את עצמם נאחזים במאבק על הזהות הקולקטיבית של ישראל כמדינה יהודית, על זכותנו על הארץ ועוד דברים כאלה, שהובילו אותם להצביע עבור הימין. בעצם, בסוגיות הפוליטיות המרכזיות בישראל, שנראו כסוגיות לא מעמדיות, היו מרכיבים שהיו קשורים לאינטרסים מעמדיים של הבוחרים".

חושבים מהבטן - הדרך אל הקלפי

1. עניין של זהות

עבור לא מעט בוחרים ההצבעה היא עניין אוטומטי הנסוב סביב הזהות האישית: אמונה דתית, אידיאולוגיה מבית ההורים או סתם הרגל

2. מצעים זה רק למיטה

מרבית המצביעים לא טורחים לבדוק את מצעי המפלגות או לבחון את המועמדים באופן ענייני. לכן, ככל שהקמפיין רגשי יותר - כך ייטב למועמד

3. תחשבו שלילי

בשלב הזה, בהתאם לסעיף הקודם, הקמפיינים שעובדים עלינו בצורה המיטבית הם כאלה שנשענים על פחד ועל שנאת האחר

4. הכול אנשים

אם כבר שרדנו את תעמולת ההפחדה והשנאה, אנחנו מצביעים לא למפלגה אלא למועמד, ובדרך כלל על-פי אותם מניעים שליליים

5. איך לחץ הדם?

מחקרים מראים כי כאשר מגיעים לקלפי ועומדים מול הפתקים עצמם, רמות הלחץ עולות, ואז פוחתת היכולת להצביע באופן רציונלי