"זה ריסטרט להיסטוריה". על המחאה החברתית בניו-יורק

זה התחיל בציוץ בטוויטר והתפשט כנגד כל הסיכויים ■ ג'ף שרלט מהמגזין "רולינג סטון" ליווה את הגירסה הניו-יורקית של רוטשילד ■ מהתלונות על הרעש והסמים, דרך מאבקי ההנהגה וההתפשטות לערים אחרות ועד לפינוי השבוע ■ מיוחד ל-G

מחאת וול סטריט / צלם: רויטרס

זה התחיל בציוץ בטוויטר, תחת התיוג #occupywallstreet. "אמריקאים יקרים", נכתב בו, "ביום העצמאות הזה, 4 ביולי, נחלום על מרד בשלטון התאגידים". זמן קצר לאחר מכן, ב-13 ביולי, הפך "כיבוש וול סטריט" לכותרת אתר המגזין הקנדי אדבסטרז (Adbusters), הידוע כמעוז של סאטירה ולעג מחוכם לתרבות הצריכה. תחת אותה הכותרת התפרסם תאריך, "17 בספטמבר", ולצדו סיסמה קשה להגייה, "דמוקרטיה, לא תאגידוקרטיה". הסיסמה לא תפסה, אך העצה שהופיעה לצדה דווקא נפלה על אוזניים קשובות: "תביאו אוהל".

ב-2 באוגוסט, בדרום מנהטן, התכנסה לראשונה מה שתכונה בהמשך "העצרת הכללית של ניו-יורק". זה קרה סמוך לאייקון של וול סטריט, שור הברונזה הדוהר שפיו פעור בגעייה תמידית. הנוכחים לא היו קהל המוחים הרגיל, רבים ממנו כללו אמנים ואנשי מדיה. "השמאל המסורתי - האיגודים, האקדמאים הפרוגרסיביים, הארגונים הקהילתיים - לא רצה בהתחלה שום קשר עם זה", מספרת מאריסה הולמס, קולנוענית בת 25 מאוהיו. "זה היה רגע של קסם", אומר קאלה לאסן, ממייסדי אתר אדבסטרז, "אחר כך הדברים קיבלו חיים משל עצמם, וכל זה כבר יצא משליטתנו".

בתחילת הדרך פנה המגזין הקנדי אל המוחים הפוטנציאליים בשפה רכה מאוד והציע "שינוי עולמי בטקטיקות המהפכניות". מדוע שפה רכה? משום שהרעיונות שהעלו באדבסטרז לא העזו להרחיק לכת למחשבות מהפכניות בנוסח אביב העמים הערבי למשל. "מובן שידענו שמצרים, למשל, נדרשה לשינוי בשיטת המשטר, ובכלל זה הדחה של דיקטטור", כך לאסן, "אבל רבים מאיתנו סברו שבאמריקה ייתכן גם שינוי רך באמצעות הקמת ועדה נשיאותית שתדון בתפקידו של הכסף בפוליטיקה".

"אם להודות על האמת", אומר האנתרופולוג והאנרכיסט דייוויד גרבר, "חשבנו שזו תהיה רק מדרגה בדרך למשהו. לא חשבנו שמה שיקום שם הוא הדבר עצמו". אבל לחיים דינמיקה משל עצמם. גרבר העניק לתנועה המתהווה את הסיסמה שהפכה מזוהה עמה בארצות-הברית וברחבי העולם, "אנחנו 99 האחוזים". "הסתכלנו מסביב", מסביר גרבר, לשעבר מרצה באוניברסיטת ייל, שכבר יצא לו ליטול חלק בכמה וכמה פעולות רדיקליות. "לא זיהיתי אף אחד, כולם היו כל-כך צעירים. אני מכנה אותם הקהל האופקי, על שום האיבה שהם רוחשים להיררכיה".

המתאספים בדרום מנהטן מצאו השראה בציטוט מפי התיאורטיקן הפוליטי ריימונדו וייחו, שהיה פעיל השנה בהתקוממויות ברחבי אירופה: "התנועה האנטי-גלובליסטית הייתה הצעד הראשון. המודל שלנו אז היה לתקוף את המערכת כמו להקה של זאבים. היה זכר אלפא, הזאב שהנהיג את הלהקה, והיו אלה שבאו אחריו. המודל התפתח מאז. היום אנחנו נחיל אחד גדול של אנשים".

טוב, גודל זה עניין יחסי. באותו היום, ה-2 באוגוסט, היו שם בערך 60 איש, אבל זה הספיק בשביל להתניע מהלך. "אתה תמיד חולם על זה", אומר גרבר, "אבל במובן מסוים אתה מפסיק להאמין שזה באמת יעבוד".

במעגל המחאה שהתאסף לו בפארק זוקוטי - רחבה גדולה ומרוצפת השוכנת לא רחוק מגראונד-זירו - התחילו לתהות איך בדיוק תתנהל המחאה, הכיבוש! "כולם דיברו על לכבוש את וול סטריט", אומרת הפעילה מרינה סיטרין. "אשר לי, ביני לביני צחקקתי. חשבתי שהדבר העיקרי שאנחנו צריכים להתכונן אליו הוא שיעצרו את כולנו, ובזאת עתיד היה להסתיים פרק נוסף בספר דל התפוצה על השמאל האמריקאי המודרני".

באינטרנט קראו הפעילים לנוכחות של 20 אלף איש ביום הקריאה המתוכנן, אולם ב-17 בספטמבר הגיעו רק 2,000. מתוכם, בקושי מאה איש העבירו את הלילה הראשון מתחת לכיפת השמיים. בלילה שלאחר מכן הצטרפו בודדים נוספים, וביום השלישי פשטה המשטרה על המקום. הסיקור התקשורתי הדל באותם הימים כלל בעיקר לעג. ה"ניו-יורק טיימס", למשל, שלח את כתב הבידור שלו, שעשה צחוק מהמוחים.

כל זה לא הפריע למחאה לתפוס תאוצה. התקשורת אמנם ניסתה לשוות לה תדמית של קבוצת אנרכיסטים הזויה - אסופה מחוספסת של פאנקיסטים, אבל הציבור לא קנה את זה. זה אחר זה הגיעו למאהל אנשים מכל קצוות האוכלוסייה האמריקאית: פועלי בניין מובטלים, מורים שישנו בפארק וקמו מוקדם בבוקר על מנת להגיע בזמן לבתי הספר, ספרנים וספרניות (הרבה מהם), פעילים אקולוגיים, האקרים של מחשבים, כמרים, ורבים במסכות גאי פוקס, שמוכרות היטב מן הסרט בכיכובה של נטלי פורטמן, "V for Vendetta".

אל כל אלה הצטרפו כמה צעירים יוצאי האביב הערבי וההפגנות הקשוחות ביוון ובספרד - מהפכנים של ממש, שהפעילו דיקטטורים והרעידו את אמות הספים של אומות המערב.

אנשים מגיעים ונשארים

יש כיום למעלה מ-1,600 פעילויות מחאה של תנועת "99 האחוזים" ברחבי העולם: מבוסטון ומפילדלפיה שבחוף המזרחי של ארצות-הברית, דרך לוס אנג'לס וסיאטל שלחופה המערבי, ועד לסידני, לקייפטאון, לטוקיו ולסאו פאולו. הנתון הבא מעיד על היקף הפעילות בניו-יורק לבדה: בשבוע שעבר הוגשו במאהל "כובשים את וול סטריט" למעלה מ-3,000 ארוחות ביום, מן המטבח הפתוח, המסתמך בעיקר על תרומות.

עד שפונה השבוע המאהל בטענה שהפך למפגע תברואתי (האנלוגיות למחאת האוהלים בישראל לא פוסקות לרגע), ישנו בפארק כ-500 איש שהתחלפו ביניהם. רבים מהם השתמשו בשמיכות ובשקי שינה שסיפקה תנועת המחאה. כמו כן, יש במקום ספרייה עם כ-4,500 כותרים מקוטלגים - מן המניפסט הקומוניסטי ועד "הוא לא בעניין". צוות רפואי על טהרת המתנדבים סיפק טיפול רפואי חינם, ותחנה אחרת סיפקה סיגריות מגולגלות למעוניינים.

שישה שבועות לאחר תחילת הפעילות, אנחנו פוגשים שוב את סיטרין. היא בדיוק התיישבה כדי להכניס מעט סדר במחשבותיה על התנועה שסייעה להקים. היא קצת מתקשה להתנסח, אז היא מתחילה בסיסמה: "הקריאה האהובה עליי, רצוי בליווי לחן: ככה נראית דמוקרטיה!". אחת מהנחות היסוד של תנועת המחאה היא שעבור רוב האמריקאים, דמוקרטיה היא בעיקר בחירה דחוקה בין שני צדדיו של אותו מטבע תאגידי. "הניכור שאנחנו מרגישים מן היכולת שלנו לפעול בעצמנו הגיע לרמה כזו, שעצם העובדה שמבקשים מאיתנו לקחת חלק בהחלטה של ממש היא דבר מרגש", אומרת אישה בשלהי שנות השלושים לחייה, המכנה את עצמה ביאטריס.

גם היא מוותיקי המאהל, והייתה קרובה לליבת כל פעילות רדיקלית משמעותית בניו-יורק במרוצת העשור האחרון. היא מעט מותשת, ועדיין המומה לנוכח המתרחש: "רוב התנועות מקדישות המון זמן לחינוך ומנסות להסביר לאנשים למה הם צריכים לבוא להפגין. פה זה לגמרי הפוך. האנשים באו. עכשיו צריכים להחליט יחד מה קורה".

ג'ס לה-גרקה, ששותה כוס בירה בבר של כבאים ליד הפארק, מודה שהתמכר. עם 115 קילוגרמים, עיניים צחקניות ופנים סמוקות תמידית, לה-גרקה נראה כאילו גדל על כיסא בר במקום כזה בדיוק. מאחורי גבו משתרך שובל בן עשור ויותר של עבודות בלי עתיד. הטובה שבהן הייתה ניהול חנות, 15 דולר לשעה, בלי ביטוח בריאות. בזמן האחרון הוא מתפרנס מכתיבה. הוא מפרסם מאמרים עתירי עובדות נגד רפובליקנים בבלוג הליברלי "דיילי קוס" ומבקש תרומות.

"אתה מעלה קישור לפייפאל ואומר לאנשים, 'אח שלי, ז**נו אותי לגמרי. אתה יכול לעזור?'". לפני שיצא לכבוש את וול סטריט, הוא כתב פוסט שכותרתו "אם אשרוף את עצמי, האם הנבלות ישימו לב?". זו הייתה מחווה למוחמד בועזיזי, מוכר הפירות הטוניסאי שהצית את עצמו והבעיר את להבות האביב הערבי. לה-גרקה ביקש גם מנוי לרכבת התחתית.

"אני לא אשקר לך," הוא אומר. "הדבר הראשון שראיתי בפארק היו בחורות בלי חולצות". הוא יודע איך זה נשמע. "זה לא בשליטתי - אני גבר. אבל אז ראיתי גם את התורים לאוכל, ואז ראיתי גם את הספרים. אני חנון, בן אדם. אני קורא כל הזמן".

אז היו ספרים, אוכל בחינם וגם בחורות בלי חולצה, אבל לא בגלל זה הוא נשאר. "אני רואה אנשים מדברים", כך לה-גרקה. "כולם מדברים, בן אדם, וגם אני יכול לדבר".

ולא היה לו רק קול, אלא גם מערכת הגברה ייחודית. ביום הרביעי לכיבוש, מורה למדעים לשעבר, ג'סטין ודס, פנה אל הנוכחים במגפון, ושוטר השליך אותו לקרקע. זה היה המעצר האלים הראשון בין כמה שהתקיימו באותו בוקר. "סתם בשביל להפחיד אנשים", נזכר גרבר. פניו של אדם אחד נמעכו לתוך ערוגה, אחר נגרר באזיקים עד שהידיים שלו התחילו לדמם, ואחר התקשה לנשום ולא הורשה לקבל את המשאף שלו. השוטרים הסתמכו על תקנה עירונית שאוסרת על הגברה אלקטרונית. בדיעבד, טוב שעשו את זה: מרגע שנשללו מהם האמצעים הנהוגים, המוחים נדרשו למצוא דרך חדשה לשמוע זה את זה.

סיטרין, למודת ניסיון מהשתלטות על בתי חרושת בארגנטינה לאחר ההתמוטטות הכלכלית שם, העלתה רעיון גאוני: המיקרופון האנושי. אדם אחד מדבר וכל האחרים חוזרים אחריו. המילים חולפות בקהל כמו גלים. זה מתחיל בקול יחיד. "בדיקת מיקרופון", והנוכחים כולם רועמים, "בדיקת מיקרופון!". זה מגוחך, מלא הומור ומחייב קיצור שמונע את דברת-היתר שהופכת התכנסויות פוליטיות לעניין כה מייגע. "מה שמטריד אותי" / "מה שמטריד אותי!" / "הוא הרבה מעבר" / "הוא הרבה מעבר!" / "לשקי שינה!" / "לשקי שינה!".

"השוטרים עשו טעות רצינית," אומר לה-גרקה, "למיקרופון האנושי יש כוח מאחד. זה כמעט כמו מקהלה - מפגש התעוררות דתי מודרני, אלא שכאן זאת התעוררות שבמסגרתה אנחנו הופכים לאזרחים".

סמים ומכות באוהלים

בלילה הראשון שהעברתי בפארק זוקוטי, האנשים מילאו את המקום כמו לבנים, ראש אל רגל במעגלים, בריבועים ופה ושם גם בערימה מזדמנת. אלה היו מומחים לשינה ברחוב, הומלסים ופאנקיסטים למודי ניסיון שהתעטפו ביריעות סינתטיות. פה ושם היו אנשים על מזרנים מתנפחים עם כריות רכות. לא ישנתי. צעדתי בין האנשים השכובים, ישבתי על המדרגות, בחנתי את תוכן הספרייה, שתיתי קפה ממשאיות המזון שפועלות ללא הפסקה.

בלילה השני, אחרי כמה בירות עם לה-גרקה, הלכתי בעקבות אוסטין - שעובד כיום עם ילדים אוטיסטים לאחר שנשר מהקולג' מטעמי תקציב - לתחנה המתאימה כדי להצטייד בציוד שינה. "נמקם אותך בשוליים כדי שתוכל לצאת אם תצטרך", הוא הרגיע.

התעוררתי פעמיים באותו הלילה. פעם אחת כשאישה עם ראסטות שהגיעו עד הברכיים עברה עם מטאטא בתורנות ניקיון, והעירה את אחד הישנים האחרים, שקם על רגליו בתוך שק השינה שלו, כמעט נפל ואז ויתר והניח לשק לצנוח ולחשוף גוף חטוב ועירום לגמרי. בפעם השנייה כשגבר זועף למראה, בעל לסתות כבדות כשל בולדוג, היכה באגרופים באוויר שמעל ראשי והפציר בנוכחים לבוא ולראות "מי יכול עליו". חברי כוח האבטחה של המחאה, גברים דקי גפיים עם מכשירי קשר, פרשו זרועות כמו ציפורים והקיפו אותו. "אנחנו אוהבים אותך, גבר", הם אמרו שוב ושוב, אבל הקפידו לא לגעת. לבסוף הוא ברח. המעמד היה מוזר אפילו בשביל מטורף מן השורה.

שבוע לאחר מכן חזרתי. מעין קדרות ירדה על המקום. "זה התחיל עם הפאנקיסטים ועם אקדמאים אנרכיסטים נחמדים וסטודנטים לתארים מתקדמים ואנשי איגודים", אמר עיתונאי שליווה את התנועה. "אחר כך זה כבר נהיה מיינסטרים לגמרי. אבל עכשיו זה קרקס". המיקרופון האנושי איבד מעוצמתו. קבוצת המנקים איימה לשבות. הרבה מן השלטים היו חסרי משמעות מכול וכול, והיו שחשדו כי בין המוחים יש סוכנים סמויים. האנשים שהפעילו את המטבח - ונדרשו לעמוד מול דיירי רחוב שהיו זקוקים ליותר מכפי שמחנה המחאה יכול לספק, וגלשו לאלימות לא פעם - התמרדו והגישו רק אורז. הם אפילו הציעו צום. המארגנים האחרים לא הסכימו לכל זה. "לפעמים החרא יכול לזרום במחנה הזה דווקא בכיוון מסוים", אומרת אחת המשתתפות בישיבת המתאמים היומית, אבל זו לא סיבה להרעיב את כולם. "כולם אוכלים", ציינה מתאמת אחרת. "מסוממים, תיירים, תורמים או עובדים - כולם אוכלים".

פארק זוקוטי, שהכובשים החליטו לכנותו רחבת החירות, היה לעיר אוהלים. עד מהרה הפכו האוהלים לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתנועת המחאה, היות שעם האוהלים התעוררה סוגיה חדשה: תחימת שטחים, ואפילו רכוש פרטי. העקרונות המוסכמים של הפארק החלו להישחק. המשטרה, נטען, החלה להכווין הומלסים אל הפארק, אבל סירבה לסייע כשהעניינים יצאו משליטה. "יש לכם זכות להתבטא", אמרו השוטרים, "וגם להומלס יש זכות להתבטא". מסוממים הגיעו ואיתם הסוחרים. כמה מן האוהלים הפכו למאורות סמים. שמועות החלו להתפשט - מישהו נדקר, מישהו מסתובב עם מחט נגועה באיידס, האקרים מתכננים לחבל בדירוג האשראי של השוטרים, אחד מעובדי המטבח נעצר בחשד לתקיפה מינית.

והיה גם רעש. הרבה רעש. מתופים ומצילות ועד למערכות שלמות של כלי הקשה. בהתחלה תופפו המתופפים ככל שהניחו להם הידיים, אפילו 12 שעות ביום. הרעש היה חזק עד כדי כך שכאילו העמיד קיר של ממש במערב הפארק. בהתחלה זה היה אפילו מרגש, גם עבור מי שאינו חובב מעגלי מתופפים בימים כתיקונם, כמו רוב הפעילים. אבל אז זה התחיל להיות מעצבן. בייחוד אם מישהו רצה לישון, או לדבר, או לקיים עצרת. באחת הפעמים שבהן העצרת ביקשה מהמתופפים קצת שקט, הם פשוט העבירו את התופים מעט רחוק יותר.

לילה אחד תופפו בהתלהבות כזו, שהטביעו לגמרי את קולות העצרת הכללית. כך שמטרתה הראשונה של הדמוקרטיה הייתה להביא את המתופפים, שרבים מהם מיאנו להפסיק לתופף לפרק זמן שדי יהיה בו כדי לדבר איתם, אל העצרת. מתופפים רבים לא גילו שום עניין. המילה "עצבים" החלה להישמע ברחבי המחנה. גם המילה "מפחיד". מה אפשר לעשות?

המתופפים פתרו את העניין בעצמם. לא באופן מושלם, אבל בצורה "אופקית", בכוחו של ויסות עצמי ולא בכוח חוק "אנכי" שנכפה מלמעלה. הם התקבצו ב"קבוצת עבודה", שאותה כינו "דופק", והסכימו להניח את המקלות מעת לעת כדי להשתתף בפגישות העצרת. ג'ון, איש קטן מידות, שרירי ומשורג ורידים, עם רעמת שיער שחור-אפור מזדקר - דיבר בשם קבוצת "דופק" ערב אחד. זרועותיו נעו בחוסר מנוחה. "אנחנו", הוא אמר. "אנחנו!", חזר אחריו הקהל. "רוצים לכבד אתכם". ההד עלה, קריאה ותגובה מאת המון אדם שכל אחד בו, כך נראה, כיבד כל אחד אחר.

אבל ג'ון לא הסתפק בכך. "אבל גם אנחנו רוצים כבוד!", הוא זעק. המתופפים, הזכיר לאספה הכללית, הגבילו את עצמם לשני פרקי זמן של שעתיים כל אחד, אבל עכשיו היו מי שרצו להגביל אותם לשעתיים בלבד. "אנחנו הדופק של התנועה!", ג'ון צעק. "אתם קוטעים את קצב הלב שלכם!".

מה הם רוצים?

ונשאלת כמובן השאלה, מה תנועת המחאה רוצה ובקולות של מי תאמר את זה? תשובות אין, ואת התקשורת זה מוציא מדעתה. "זה לא מאפשר קריאה לפעולה ספציפית, שאפשר להדפיס ולהדביק על האוטו", הכריז ג'ראלד סייב ההמום ב"וול סטריט ז'ורנל". ולמעשה, זולת כמה ידועני מחאה שהתנועה הניבה - כמו לה-גרקה, שגער בכתב רשת פוקס, בקליפ יוטיוב שזכה לתפוצה ויראלית נרחבת - אחת הבעיות הגדולות שלה היא היעדר כתובת.

קאלה לאסן, ממחוללי המחאה, צופה כיום במתרחש באהדה וממרחק, מביתו בוונקובר. דייוויד גרבר עזב לאוסטין ארבעה ימים לאחר תחילת המחאה. מרינה סיטרין אמנם פעילה בצוות המשפטי הפועל למען אלפי העצורים מבין המוחים, אבל לה-גרקה, למשל, מעולם לא שמע עליה. ממש כשם שאלפים שהצטרפו למחנה ללילה מעולם לא שמעו עליו. מבחינת רבים מן הפעילים, ההימנעות מהנהגה מאורגנת החלה כטקטיקה - מנהיגים הם מטרות נוחות וחוליות חלשות, וקל לרדוף אותם או לאיים עליהם - אבל הפכה לעניין עקרוני, ולא כולם מסכימים שבצדק.

"אתה לא באמת מאמין שזאת תנועה בלי מנהיגים", כך ססילי מק'מילן, סטודנטית לתואר שני. "זה בלתי אפשרי, זאת רק אשליה שיוצרת האליטה הסודית של התנועה, הממאנת להגיב לדרישתם של '99 האחוזים האמיתיים', המבקשים אג'נדה קונקרטית".

מק'מילן היא אחראית האזור הצפון-מזרחי בחטיבת הנוער של התנועה הדמוקרטית-סוציאליסטית של אמריקה. היא הייתה מעורבת במחאה מאז אוגוסט, וזאת למרות חילוקי דעות מהותיים שיש לה עם חלק נכבד מהאנשים בפארק. היא מאמינה במהפכה באמצעות המנגנון הפוליטי הקיים - בין היתר על-ידי הפעלת לחץ על פוליטיקאים מן הזרם המרכזי - וזה, היא אומרת, עלה לה ביוקר. "קראו לי טרוריסטית. אמרו שאני מה-CIA. מה-FBI". גם היא, כמו לאסן, רוצה שינוי של המשטר. ושלא כמו רוב המוחים, היא מאמינה שלשם כך נדרשת הנחייתם של אלה שניחנו, כמוה, במה שהיא מכנה "הון תרבותי".

מק'מילן מספרת שבעבר רצתה להיות בעצמה פוליטיקאית. היא אומרת שהלימודים והעבודה שלה - היא גם אומנת - מונעים ממנה לישון בפארק. אבל היא אינה חוששת להעמיד את גופה בחזית. היא נעצרה שלוש פעמים לאחר שהסתערה פיזית על וול סטריט, "פעולה ישירה" שאפילו כמה אנרכיסטים ותיקים - מיליטנטיים וחובשי מסכות - מוצאים שהיא עניין הדורש אומץ יוצא דופן, ואולי גם מעט טיפשות. גם אחד השוטרים חשב כך, והוא ריסס אותה בספריי, הפיל אותה לרצפה, דרך לה על הראש ואמר לה, "תסתמי את הפה. זה בדיוק מה שמגיע לך, כוסית מטומטמת".

אנחנו נפגשים בוול סטריט 60, בניין שנבנה בשנת 1989 עבור המשרדים הראשיים של ג'.פ. מורגן ונמכר לדויטשה בנק מיד לאחר פיגוע ה-11 בספטמבר. המקום נראה כמו מסעדה איטלקית גרועה - עמודים מחופים אריחים לבנים, תקרת מראות, גומחה דקורטיבית ודקלים גמדיים. רבות מקבוצות העבודה של התנועה נפגשות פה. בכל רגע נתון אפשר למצוא כאן כחצי תריסר מהן - המטבח העממי, בנקאות אלטרנטיבית, טקטיקה, רפואה, סניטציה. מק'מילן בדיוק חזרה מפגישה של אחת הקבוצות הגדולות והמשפיעות במיוחד, האחראית על קביעת סדר היום של העצרת היומית. היא אחת הנציגות של קבוצת העבודה המכנה את עצמה בפשטות "דרישות", והדרישה הראשונה שלה הייתה מקום בסדר היום. זה נמנע ממנה, לטענתה, בידי "מסתננים". היא לא דיברה על המשטרה, אלא על מוחים אחרים שאינם שותפים לדעותיה.

הקול של מי חשוב יותר?

סוגיית הדרישות היא סוגיה משונה מבחינה זו שהיא נמצאת בלב-לבו של הדיון בתנועת המחאה, ואף על פי כן אינה רלוונטית מבחינת רוב הפעילים במאהלים. הם דורשים פשוט עולם טוב יותר, ומבחינתם הם כבר התחילו להקים אותו. כך שאפשר לומר שהקבוצה הפרגמטית של מק'מילן אינה נהנית מתמיכה רחבה, בלשון המעטה. מדויק יותר יהיה לחלק את הנוכחים בפארק לאלה המאמינים שקבוצת ה'דרישות' כלל אינה יכולה להיחשב לחלק מתנועת המחאה ומולם אלה שמוכנים להתיר לקבוצה להציע כמה דרישות לפני שמשתיקים אותה.

מק'מילן מוצאת שתפקידה הוא "לתת קול לאלה שאין להם קול", ולשם כך, היא אומרת, התנועה צריכה דרישות קונקרטיות. הדרישה שהקבוצה הצליחה להגיע אליה - "עבודה לכולם", כלומר תוכנית לאומית שתיצור 25 מיליון משרות בשכר של חברי איגוד - לא הייתה הדרישה החביבה עליה. אבל מה שחביב עליה אינו העניין: היא כאן כדי לשרת את "העובדים".

במהלך השיחה עם מק'מילן, נעצה בי עיניים אישה גבוהה, יפהפייה, עם עור בגון הזית וז'קט עור שחור. היא ועוד שלושה אנשים יצרו קבוצה קטנה, כמה אנשים נוספים הצטרפו אליהם, וכשהיו כתריסר הם הקיפו אותי, סגרו עליי והפרידו ביני לבין מק'מילן. הם היו, כפי שלמדתי, "נחיל", והם ביצעו "התערבות".

"שמענו שיש ראיון ל'רולינג סטון' בעניין דרישות", אמר גבר ארוך שיער במכנסיים קצרים, לרגליו רק גרבי צמר ועל השרוול שלו עלה.

"דיברנו על ההיסטוריה שלי," מק'מילן אמרה.

איש-בלי-נעל התעלם ממנה: "יש הרבה בעיות בעניין הדרישות, וגם עם האופן שבו מסקרים אותנו. בתור תנועה, עכשיו אנחנו מנסים למנוע השתלטות מבחוץ על המחאה. אנחנו מנסים למנוע מאנשים להשתלט עליה לצרכים פוליטיים או אידיאולוגיים".

"בדיוק בזה התחלנו את השיחה שלנו", מק'מילן ניסתה להשחיל משפט.

"טוב", השיב לה האיש-בלי-נעל, "אבל הרבה אנשים חושבים שהעניין הזה מגיע מהקבוצות שאת עובדת איתן". הוא התווה את הבעיה בידיו ואיזן רגל מגורבת אחת על רעותה. "מי שמעלה ככה דרישות, בעצם מתיימר לדבר בשם כולם".

"אנחנו פשוט רוצים קול", השיבה מק'מילן.

אישה חיוורת שעמדה לידה, בעלת פנים שקטות ועיניים זריזות, פנתה אליי ואל "נחיל ההתערבות", "אני רוצה לומר את זה בבירור. יכול להיות לנו קול גם בלי שיהיו לנו דרישות". זו הייתה מאריסה הולמס, הקולנוענית שהייתה שם מאז ההתחלה.

מכאן ואילך התגלגלה השיחה לדיון סבוך בפרטי-הפרטים של הפרקטיקה. מהו קונצנזוס? מה הסף? 90%? 75%? היו שטענו שמק'מילן מנסה לכפות החלטות בהתבסס על הצבעת רוב פשוטה. נראה שההאשמה הזו הרגיזה אותה, אבל היא לא הייתה יכולה להכחיש את העניין. חודשיים קודם לכן, היא הייתה מכונת ארגון יעילה ומושלמת - ממושמעת, רהוטה, עם שורשים במעמד הפועלים וברק של תואר מתקדם. אבל כל זה לא הועיל לה בסביבה הזו, שהשיטות המסורתיות של השמאל הסוציאליסטי איבדו בה מחשיבותן. לא היה לה מושג ש"לתת קול לאלה שאין להם קול", לא היה שירות נחוץ בתנועה שקמה סביב הרעיון שלפיו כל אדם יכול לדבר בשם עצמו. מבחינתה, המחאה אינה קהילה, אלא סמל. מאוחר יותר, כשעברנו ליד המחנה, נראה שהופתעה: "עכשיו יש להם אוהלים?".

בלומברג שולח את הפקחים

כמעט כל מי שפגשתי בפארק זוקוטי סיפר גירסה כלשהי של אותו סיפור: הם לא עושים את זה בשביל הבחירות, הם לא רוצים להגיע לוושינגטון, לא אכפת להם מה חושבים עליהם בקונגרס או ב"ניו-יורק טיימס". הם לא מנסים לתת קול לאלה שאין להם קול. הם עושים את זה בשביל עצמם ומדברים בשם עצמם בלבד. הם 99 האחוזים; וגם אני, וגם אתם. מי שרוצה לדרוש משהו, שידרוש.

באחד הלילות פגשתי בספריית הכיבוש אישה ושמה אליזה מילר. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, ואנשים עדיין היו ערים ודיברו. ארבעה יהודים חרדים ישבו על המדרגות הרחבות ושרו שירים שקטים בעברית לצלילי גיטרה. מילר, אדריכלית נוף לשעבר שהגיעה באוטובוס מניו אורלינס, הייתה בפארק זוקוטי מאז שהתחילה המחאה. יש לה שיער חום ארוך וחלק ומחוות רפות ורחבות של מישהי שהייתה תשושה מאוד, אבל שמחה להתעורר. "כל אחד מגיע לכאן עם מה שהיה האובססיה שלו הרבה זמן", היא אומרת. "על היום הראשון את מקבלת שלט: 'מסים לעשירים!' ואז את חושבת, כאילו, בסדר, זה רעיון טוב. אבל אחרי שאת כאן יומיים-שלושה, את עובדת במטבח או בספרייה, את מדברת כשאת רוצה לדבר, ואז את חושבת לעצמך, זה מה שאת צריכה. את יכולה לצעוד, אם את רוצה, אבל מה שאנחנו עושים כאן", היא אומרת ומחווה סביב-סביב על הנוכחים, והשוטרים בכלל זה, "מה שאנחנו עושים כאן זה ריסטרט להיסטוריה".

כך זה אכן נראה ביום האחרון שלי בכיכר החירות, יום ראשון שלאחר סופת השלג הקיצונית של החודש שעבר. "מה יקרה בחורף?", השאלה הדהדה לא פחות מן התופים הרעשניים שברקע. התשובה, כמובן, היא שאיש אינו יודע. איש לא ידע שום דבר מכל מה שקרה עד כה. אולי יישארו; אולי ייסוגו; אולי ראש העיר בלומברג, כמו עמיתיו באוקלנד ובדנבר, יתקוף בגז ובסוסים.

"שקי שינה לטמפרטורות קיפאון", הוא נושא שמרבים לעסוק בו, ומרבים למלמל את ארבע המילים האלה ברוח נחושה וברעד. בבוקר שלאחר השלג הגדול ציפיתי למצוא את "אנחנו המחאה" דאוגים וכחולי שפתיים. רגע לפני הסערה החרימה העירייה את הגנרטורים שלהם, ששימשו בין היתר לחימום, ומערך הסוללות החלופי שניסו להקים (מבוסס אופניים) עדיין לא היה מוכן לשימוש. השלג הרטוב הפיל אוהלים והרוח נשאה שמיכות, שלטים ובגדים. עותקים של עיתון "וול סטריט הכבושה" נישאו אל המדרכות.

אבל בבוקר שלאחר מכן הגעתי ומצאתי מחנה נוצץ. השלג נמס, האוהלים נקיים, הספרים יבשים, המכנסיים נתלו על חבלים. המטבח הגיש תרנגול הודו צלוי לכל המעוניין. מכל העברים הגיעו פעילים, הומלסים ותיירים. כולם נמשכו, כמוני, אל המקום שחשבו שיהיה אזור אסון. כמה מן התיירים הרימו שלטים.

"אני מתאר לעצמי שגם אני ב-99 אחוזים", אומר מהנדס חשמל מניו ג'רזי. אישה לבנת שיער בבגדים אלגנטיים מנצלת את ההזדמנות כדי לעבוד במטבח. אישה אחרת מביאה שק של בלונים צהובים, מלאים הליום. המתופפים, ובראשם גבר כהה עור שאת פניו כיסתה בנדנה ירוקה, נשמעים מלאי מרץ, כאילו לימד אותם הלילה הקר מקצב חדש, כעוס פחות. בוקר של חלום, המון אדם, עיר דמיונית שמניפה דגליה.

השבוע פינתה העירייה את האוהלים, אבל את התנועה שיצאה לדרך אף שוטר או פקח לא יצליחו לפנות. המוחים יחזרו. וול סטריט תיכבש בשנית.

הכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון ועיתון גלובס לחודש מתנה >>