"הצ'לו לא טס ביזנס"

לחיים יש נטייה להסתדר בצמדים מהסוג האירוני של איגרא רמא ממש ליד בירא עמיקתא. ובכל זאת, כשכריסטינה קופר ולן רוזן מתארים את אותו שבוע מר ונמהר, שבו הפכו להורים בשעה שביטחונם הכלכלי והתעסוקתי נופץ לרסיסים, הם מאתגרים אפילו את מנעד הדרמה של אופרות הסבון המופרכות ביותר.

בסלון הנעים שלהם במגדל האמצעי של אקירוב, עם רצפת העץ הניו יורקית ובגרביים בלבד ("כמנהג היפנים", מבהיר רוזן), קשה לתאר את הזוג הנוצץ הזה - הוא בנקאי צמרת והיא צ'לנית מהשורה הראשונה בעולם, שכל חייהם דילגו מהישג להישג - מתמודד עם משבר בסדר גודל כזה. אלא שספטמבר 2008 היה חודש חסר רחמים. במיוחד עבור מי שסלל את דרכו המקצועית במסדרונות ליהמן ברדרס.

רוזן כיהן אז כמנכ"ל ליהמן ברדרס ישראל. קופר הייתה אז בשלהי החודש התשיעי להיריונה. "זה היה יום ראשון בשבוע, 14 בספטמבר, והיינו אצל הרופאה בירושלים", משחזר רוזן. "משם יצאנו לארוחת ערב, אבל אני כל הזמן הצצתי בבלקברי, מחפש כל מידע אפשרי על מה שקורה. כולם עסקו אז במאמצים להצלת ליהמן, אבל עם הזמן התברר שכל הניסיונות כשלו. במהלך הלילה קמתי בכל שעה כדי לבדוק את החדשות בבלומברג. הכול היה מתוח עד הקצה".

בבוקר המחרת התמונה התבהרה והתקדרה באחת: ליהמן הכריזו על פשיטת רגל ורוזן הבין שהוא ו-16 אנשי הצוות שלו איבדו את קורת הגג שלהם. הוא וחבריו נתלשו מהקבוצה שרגע קודם לכן נחשבה להתגלמותה המובהקת של היציבות. רוזן ידע שיש לו 24 שעות עד הניתוח הקיסרי של אשתו שנקבע ליום המחרת, היום שבו יהפוך לאבא של זאק. "כל היום הזה הייתי בטלפון ובפגישות. ניסיתי להחליט מה לעשות עם הצוות".

ביום הלידה רוזן כיבה את הנייד. בכל זאת, יש גבול. זה לא עצר את הטלפונים. "עיתונאי אחד שם לב שהטלפון שלי סגור, אז הוא התקשר לכריסטינה", הוא מרשה לעצמו לצחוק כעת. בהמשך היום, אחד מראשי הבנקים בארץ הצליח לתפוס אותו. "הוא אמר, 'דבר ראשון מזל טוב, ודבר שני, אנחנו חוסמים את כל החשבונות של ליהמן ברדרס'. כשבאתי הביתה מצאתי זר פרחים וזימון לבית דין מאותו הבנק, ותהיתי אם שניהם הגיעו עם אותו שליח".

בשמונת הימים שעד ברית המילה נכנס רוזן לסחרור פגישות, כשהוא מנסה למצוא בית חדש לו ולצוותו. קופר, לעומתו, עדיין תחת הלם הלידה, התאמצה להבין מה זו המציאות החדשה שהיא נקלעה אליה פתאום. "אני לא כל-כך הבנתי מה קורה סביבי", היא מספרת. "ליהמן ברדרס נראה לי עד אז כמקום המוצק ביותר, וההתרסקות של הבנק הרגישה כאילו העולם כולו מתפורר. מנקודת המבט שלי זה הרגיש כאילו הציוויליזציה נחרבה, ושתכף נצטרך לשפשף אבנים זו בזו כדי להדליק אש".

זו אווירה לא פשוטה ללדת לתוכה.

קופר: "נכון. אבל אילו לא היה לנו ילד זה בטח היה סוחף אותנו אפילו יותר. אני חושבת שלמרות כל מה שקרה ללן באותם ימים, הלידה הייתה הדבר המשמעותי. קרן האור שהוא נאחז בה מתוך הכאוס".

רוזן: "אני מסכים. בברית שמתי לב שלמרות פשיטת הרגל, האושר שלי לא באמת נפגם. אבל בכל זאת הבאתי בקבוק וויסקי לשולחן של חבריי מליהמן ואמרתי להם: 'הגיע הזמן לשתות'".

קופר: "דאגתי ללן, כי ידעתי שהוא מאוד מתאמץ להחזיק את המשרד יחד. חששתי שתהיה לו אכזבה קשה. אבל הוא היה מאוד חזק. אפילו הרואי".

רוזן פורץ בצחוק: "את זה את יכולה לצטט".

קופר ממשיכה: "באמת הרגשתי בת מזל להיות נשואה לו".

רוזן, הפעם עם חיוך: "אז לפחות הצלחתי להרשים את אשתי".

בת 12 לבד בפריז

מתג המזגן של משפחת רוזן-קופר לא מפסיק לתזז מצד לצד. רוזן אוהב את טמפרטורת החדר שלו מצוננת עד ארקטית, וקופר, באמצע נובמבר ועם חולצה קצרה, מעדיפה את הסלון שלה במוד קצת יותר טרופי. וזו רק תהום אחת שהם צריכים לדלג מעליה כדי לקיים את זיווגם המפתיע: רוזן, היום מנכ"ל ברקליס ישראל, הוא הקלישאה של היהודי האמריקאי ממשפחה אורתודוקסית מודרנית. בנקאי מצליח, אוהד יאנקיז, חובב קורנביף שמוותר על הציניות רק כשהוא מדבר על ישראל. קופר, לעומתו, היא מה שהיינו מדמיינים על מוזיקאית שאפתנית ממוצא חצי יפני. היא עצמאית, מפוקסת קריירה, זקופת גב כמו שרק צ'לנים מסוגלים להיות. ויפהפייה. "נולדתי בניו יורק להורים מוזיקאים", היא פותחת. "אבא שלי פסנתרן ואמי כנרת. הוא אמריקאי והיא יפנית. גדלתי בקליפורניה ובבולטימור, וכשהייתי בת 11 נסענו לשנה בפריז, שם התחלתי לנגן בצ'לו, שזה נחשב לגיל יחסית מאוחר. למדתי בפריז אצל מורה מצוין, ובגלל שהתקדמתי מאוד ולא רצו לבלום את התנופה, נשארתי בפריז שנה נוספת לבד, אחרי שהוריי כבר חזרו".

לבד? בפריז? בגיל 12?

"סידרו לי משפחה שאגור איתה, אבל היו להם כלבים שדי מהר התברר שאני אלרגית אליהם. אז אימא שלי שכרה לי דירה".

רוזן מנדב קצת אירוניה: "היא הייתה בת 12 מאוד בוגרת לגילה".

אבל מי דאג לך? מי בישל לך?

קופר: "שם התחלתי לפתח את הרגלי האכילה הגרועים שלי, שבאו לידי ביטוי בשנה של באגט וממרח נוטלה. אה, כן, והרבה קרפים".

אחרי השנה בפריז היא עברה לפנימייה של בית הספר לאמנויות בצפון קרוליינה ומשם לתיכון בלוס אנג'לס, המצויד במיטב המורים. בגיל 17 היא כבר הייתה בשלה מספיק לעבור לניו יורק ולהתחיל את לימודיה בג'וליארד, שם גם עשתה דוקטורט. בין לבין היא הפכה לצ'לנית מבוקשת ומוערכת, עם שני הרכבים קאמריים, סיבובי הופעות תכופים בארצות הברית ובאסיה, מספר רב של דיסקים, ושורת מחץ בניו יורק טיימס, שקבעה ש"קופר נתנה הופעה סנסציונית".

באותו זמן, בערוגה היהודית של גרייטנק לונג איילנד, צמח רוזן הצעיר במסלול לא פחות יומרני. "אחרי התיכון עברתי לעיר ללמוד משפטים באוניברסיטת קולומביה, והפכתי לעורך דין במשרד 'קרבת סווין אנד מור', מהמשרדים הוותיקים והוואספים ביותר בניו יורק. הייתי שם חמש שנים, מתוכן שנאתי את ארבע השנים האחרונות".

למה?

"כמה עורכי דין את מכירה שאוהבים את המקצוע? הייתי עורך דין תאגידי, וזה לא היה כיף. גם היום אני עובד עם עורכי דין, ובכל פעם שאני פוגש אותם אני שם לב שהם תמיד הכי חכמים בחדר, והכי פחות מאושרים".

במהלך אותן שנים כעורך דין נוצר הקשר העסקי הראשון של רוזן עם ישראל. כשיום אחד הגיעה למשרד עסקה של חברת אורבוטק, קפץ רוזן על ההזדמנות. "היה לי חינוך יהודי, ידעתי קצת עברית, ודוד שלי נהרג פה במלחמת העצמאות". באחד המסעות שלו לישראל פגש את רון לובש, שעבד אז בליהמן. זה סיפר לו על כוונת הבנק לפתוח משרד בישראל והמליץ לו לדבר עם הרווי קרוגר, אז מבכירי הבנק והיום יו"ר אוניברסיטת תל אביב. וכך, ב-1994, התמנה רוזן לסגן נשיא לענייני השקעות בישראל של ליהמן, תפקיד שמילא ממשרדי הבנק בניו יורק. "בסוף אותה שנה פתחנו את המשרד בישראל. לטקס הגיע יצחק רבין, שאמר ש'טוב שיש אחים כמו ליהמן ברדרס'". בדיחה שעובדת יותר טוב באנגלית.

בשנת 2000 הפך רוזן לשותף בחברה, וב-2003, לאחר שלובש עזב, הוא נבחר למלא את מקומו. במשך שלוש שנים ניהל את המשרד הישראלי מניו יורק, עד שב-2006 עבר לכאן. "אבל אז למדתי שחברה לא עוברת איתך למדינה זרה; אז התחתנו", הוא יורה, ואז מפנה את מבטו לאשתו, כדי לבדוק איך היא חיה עם הנרטיב הזה. "כריסטינה?".

"לא בגלל זה התחתנו", היא מתקנת מיד.

היי, את הצ'לנית

הם נפגשו ב-2001 ברחוב 79 פינת קולומבוס. "יום אחד ראיתי אישה יפה עם צ'לו מנסה לתפוס מונית, ועזרתי לה", משחזר רוזן.

קופר: "באזור הזה לתפוס מונית בשעות הבוקר; זה כמו שדה קרב אורבני. כולם בדרך לוול סטריט. ואם הצלחת לתפוס מונית בין 7 וחצי ל-9, זה כאילו מצאת אוצר. ולגנוב מונית בשעות האלה זה יותר גרוע מלהרוג את האימא שלך. אבל לן תפס מונית ונתן לי אותה, ואז גם עזר לי להכניס את הציוד שלי לבגאז'".

רוזן: "בשבילה הייתי סתם עוד בחור שעוזר לצ'לנית היפה. אבל אחרי כמה חודשים...".

קופר: "כמעט שנה...".

רוזן: "ראיתי אותה יום אחד בלי הצ'לו, וזיהיתי מיד. רציתי לומר משהו, אבל הדבר הראשון שהצלחתי לגרד היה: 'היי, את הצ'לנית'".

את הדייט הראשון הוא תיאם בטלפון מישראל, מה שמאוד הרשים את קופר. "כריסטינה לא הייתה יהודייה, ואני כן. וזה היה חשוב לי, אז היא התגיירה". שלוש שנים ארך התהליך, בעיקר מפני שלשניהם היה חשוב שהגיור לא יהיה רק על הנייר. "אני מכירה אנשים שהתגיירו כמו ב'סקס והעיר הגדולה': שני שיעורים ומקווה", מסבירה קופר. "אבל מאחר שאני באה מרקע אתיאיסטי למשעי, זה לא רק שהלימודים מאוד עניינו אותי, גם היה לי חשוב לעשות את זה בהדרגה וכתהליך. אם זה לא היה קורה כך, לא הייתי מרגישה שהפכתי ליהודייה, ואז היה לי עוד יותר קשה לשמור שבת. וזה לא קל לשמור שבת".

בגלל המוזיקה.

קופר: "כן. זה שאני לא יכולה להופיע בשבת או לנסוע בשבת - זה מאוד מגביל אותי. היו אנשים סביבי שאמרו, 'עזבו, אם זה חשוב לה יותר מהקריירה שלה, היא לא רצינית'. אז אני מנסה להתאמץ. אם יש לי הופעה במוצאי שבת, אני אגיע למקום כבר ביום שישי, אפילו שזה מאוד מלחיץ. ובכל זאת אני מאוד שמחה שעשיתי זאת כך".

שניהם נזכרים משועשעים ביום שבו צלחה את המכשול האחרון בדרך לגיור: בית הדין של קווינס. "הייתי מאוד לחוצה. חשבתי שזה יהיה כמו המבחן בעל-פה בדוקטורט, אבל בנושא שאני הרבה פחות מיומנת בו. באותו יום היו לבית הדין עוד שלוש נבחנות. הראשונה יצאה מהחדר בבכי, וזו שאחריה גם. הם לא רק הכשילו אותה, הם גם אמרו לה שבמשך שנה אסור לה להיפגש, לדבר בטלפון או להתכתב באס.אמ.אסים עם החבר היהודי שלה. זה רק עוד יותר הלחיץ אותי, כי כבר תכננו להתחתן, וכבר ביטלתי הופעות בשבת ועשיתי לא מעט צעדים בכיוון.

"נכנסתי לחדר עם הרב שליווה אותי בלימודיי. ישבו שם שלושה דיינים עם זקנים ארוכים וצעקו זה על זה ביידיש. הרב שלי הציג אותי. זו כריסטינה קופר, צ'לנית שרוצה לעבור לישראל. אבל הם בכלל לא הקשיבו. כנראה הם רבו על מה שקרה עם הבחורה לפניי. אבל אז, באמצע המהומה, אחד הדיינים מסתובב ואומר: 'צ'לנית? מכירה את הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'אק? למזלי בדיוק עשיתי עליו חזרות זמן קצר קודם לכן. ואז הדיין הזה תוקע מרפק לזה שלידו ואומר לו, 'היא מנגנת דבוז'אק, שמעת?'.

"ואז הם מתחילים להשוויץ זה בפני זה בידע המוזיקלי שלהם, בזמן שהשלישי יושב שם בפנים חמוצות. ואז אחד אומר לי, 'שמעת על ז'קלין דופרה? היא התגיירה בשביל בירנבוים'. ואז הם שאלו אותי כמה שאלות, דיברו ביניהם על כך שאהיה שגרירה תרבותית מצוינת והעבירו אותי. יצאתי מהחדר, התקשרתי ללן ואמרתי לו שעברתי, ומה הוא אמר? 'באמת?'".

הופתעת?

הוא שוב צוחק: "חשבתי שאולי יהיה לי עוד קצת זמן כרווק".

הנינה של המשורר קיושי

מול המשפחה שלו נפנף רוזן בשושלת המכובדת שממנה הגיעה קופר. "סבא רבא שלה הוא טקהאמה קיושי, משורר ההייקו הגדול ביפן, ובנו, סבא של כריסטינה, הוא המלחין היפני הראשון שלמד בקונסרבטוריון בפריז בשנות ה-20, "בשיא התקופה האימפרסיוניסטית במוזיקה", אומרת קופר. "הוא היה מאוד מצליח, התערה בחבורה של דביסי וראוול, זכה בפרס הלגיון הצרפתי, ובהמשך הביא את האסכולה המוזיקלית הזו ליפן וכתב ספרי לימוד מוזיקה המשמשים עד היום; מה שמסביר את ההשפעה הצרפתית על המוזיקה היפנית, שזה גם נושא הדוקטורט שלי. הוא היה מלחין שגידל דור של מלחינים יפנים גדולים".

רוזן נשען לאחור מדושן: "את מכירה את המילה 'ייחוס'?".

קופר: "את מבינה? כך הוא שיווק אותי למשפחה. אמנם גיורת, אבל עם ייחוס".

אתם באים משתי אליטות שונות כל-כך. זה יוצר לפעמים קצרים בתקשורת?

רוזן: "ב-2008 כריסטינה הלכה לחזרה עם השלישייה הקאמרית שלה, ואז, באחת ההפוגות, היא אומרת להם, 'אתם חושבים שברננקי יעלה את הריבית?'. הפסנתרן והכנרת היו המומים".

קופר: "אני מודה שזה היה לי מרתק לגלות עולם שלא היה לי שום קשר אליו. עד שהכרתי את לן קראתי רק את החדשות ואת התרבות בניו יורק טיימס. אבל היום אני יודעת שכלכלה זה תחום הרבה יותר מעניין ממה שחשבתי. תחום שמאיר צדדים באנושות שכלל לא הייתי מודעת להם. למדתי גם שאמנים באמת מאוד שונים מאנשי עסקים. מה שחשוב לנו נמצא במקום אחר לגמרי. הרגליים שלנו לא באמת על הקרקע. מספרים לא עושים לנו את זה. מה שמעניין אותנו אלה החזרות, והופעות מוצלחות - לבטא את עצמנו. השאלה אם ברננקי יעלה את הריבית לא ממש נכנסת לנו לסדר היום".

רוזן: "הקולגות שלי הם כולם בנקאים ועורכי דין, והם אומרים: 'או! סוף-סוף מישהו מעניין בסביבה'".

ב-2006 הם נישאו, עברו לישראל, והתמקמו בתל אביב. קופר חושבת ששינוי הכתובת לא פגע לה בקריירה: "ישראל גידלה לא מעט מוזיקאים, מהטובים בעולם, כך שלא ממש דאגתי. הכרתי לא מעט מהמוזיקאים הישראלים במהלך השנים, אז הרגשתי על קרקע בטוחה". פה היא יצרה שלישיית מיתר מקומית עם הכנרת סעידה ברלב ועם נגן הוויולה צביקה כרמלי, אבל היא גם ממשיכה לנסוע ברחבי העולם. היא והצ'לו. "הבעיה עם הצ'לו היא שבכל פעם צריך לקנות לו כרטיס טיסה".

הצ'לו טס ביזנס?

רוזן: "לא. הצ'לו טס במחלקת תיירים".

הצלקת נשארה

באותו הזמן רוזן עסק בטיפוח ליהמן ברדרס ישראל. הגאווה בצוות שבנה, גם אחרי שהבנק התמוטט, דרבנה אותו לחפש לחבורה בית חדש כמקשה אחת. "אמרנו לעצמנו: אנחנו אמורים להיות בנק ההשקעות הטוב בישראל, והגיוני שיתעניינו בנו", הוא חוזר שוב לאותם ימים סוערים של ספטמבר 2008. "ברקליס כבר נכנסו להסכם לרכישת ליהמן ארצות הברית, אלא שאנחנו לא היינו חלק מליהמן ארצות הברית. משא ומתן עם ברקליס החל, אבל אני לא רציתי לעזוב את הארץ לפני הברית של זאק. בימים שלפני הברית פנינו לבנקים המרכזיים להשקעות והצענו את עצמנו למכירה כצוות מגובש אחד. היו שלושה בנקים שהתעניינו".

ביום שאחרי הברית נסע רוזן ללונדון לדון עם ברקליס בתנאי המכירה. התנאי הראשון שלו היה, כאמור, שהצוות כולו יעבור יחד. התנאי השני היה שאף אחד לא יפוטר במהלך השנה הראשונה. "כי ידעתי שאנחנו הולכים לקראת תקופה של חוסר יציבות". בעודו מנהל משא ומתן עם ברקליס, קיבל רוזן טלפון מנומורה, החברה הגדולה ביפן לסחר בניירות ערך. "קפצתי למשרד של נומורה בלונדון ופגשתי את המנכ"ל. הוא שאל אותי אם אני ישראלי, ואמרתי שאשתי אזרחית אבל אני לא; סתם כי הפקידה במשרד הפנים עצבנה אותי. אבל אז הוספתי שאשתי היא נינה של טקאהמה קיושי, והוא קצת התבלבל".

בסוף אותו יום סגר רוזן עם ברקליס. זה נראה לו הצעד הבטוח, בהתחשב בכך שליהמן ברדרס ארצות הברית עבר לידיהם. הוא חזר לארץ, החליף את השטיח ואת השלט בכניסה למשרד, וגם פיתה צוות של חמישה אנשים מדויטשה בנק לעבור לברקליס, כדי לחזק את תחום האג"חים וניהול הסיכונים שקודם לכן לא עסק בו. בתוך זמן קצר הפך ברקליס ישראל לגוף הפיננסים הזר הגדול בארץ, עם כמאה עובדים, עם רישיון לפעילות מלאה מבנק ישראל, ולאחרונה גם התקבל כחבר בבורסה של תל אביב.

"ברקליס הפך למעשה לגדול בהרבה ממה שליהמן היה", מזדקף רוזן. "זה עסק שמשרת לקוחות, ואנחנו מעולם לא התעסקנו בתחומים שספגו את הביקורת הגדולה בזמנו, כמו מכירת משכנתאות". לעומת זאת, בשנה האחרונה פתח ברקליס, בעידוד משרד האוצר, מרכז מחקר ופיתוח במטרה לטפח טכנולוגיות בשירות הפיננסים, תחום שעד היום הוזנח בישראל.

עבור רוזן זוהי סגירת מעגל מהסוג שהוא אוהב. המרכז הטכנולוגי שברקליס פתח מאפשר לו לא רק לשחק במגרש ההיי-טק, אלא גם ליצור שיתופי פעולה עם לקוחותיו הרבים מהתחום. "אבל מנקודת מבטי, זו גם ציונות. בפתיחת המרכז שטייניץ אמר שברקליס 2011 זה כמו אינטל של 1980. ואני הרי באתי לפה לא רק כדי להתחרות בגולדמן סאקס. את זה אני יכול לעשות מכל מקום בעולם". רוזן עוצר ומחייך. "יצאתי דביק מדי", הוא שואל, "כי תכף אחזור להיות ציני".

עד כמה ההתרסקות של ליהמן הותירה צלקות?

רוזן: "אנשים באים לברקליס, ורואים שגדלנו מקומה אחת לשלוש, ומתפעלים מהצמיחה שלנו, ואיזו קבוצה בנינו. והם אומרים לי, 'נו, אז בסופו של דבר זה יצא לא רע בשבילך, הא?'. ואני מודה שזה בסדר, אם רק מתעלמים מהפרק האפל ההוא".

קופר: "אני נשארתי מצולקת".

רוזן: "אני חושב שלומדים מזה. כמה אנשים יכולים להגיד שהיו במרכז ההתרסקות הכלכלית הגדולה בעולם?".

בחודשים הקרובים צפויה קופר לצאת לשני מסעות קונצרטים בארצות הברית, שאחד מהם יכלול הופעה בשגרירות יפן באו"ם, לציון שנה לאסון פוקושימה, שם היא תנגן יצירה שכתב סבא שלה ושהיא גילתה באקראי לפני שנים מספר. עד לא מזמן היא התרוצצה בעולם עם זאק ועם המטפלת, אבל עכשיו, כשהוא בן 3, זה לא מתאים. "אז כשכריסטינה נוסעת, אני הופך לאבא חד-הורי", מסגיר רוזן. "עם מטפלת", מבהירה קופר.

עד כמה הבן שלכם ישראלי?

קופר: "הוא מבין את שתי השפות, אבל לרוב מדבר באנגלית".

אתם לא חוששים שעם הזמן הוא יהפוך למנוכר לעולם שממנו שניכם באתם?

רוזן: "אני מקווה שהוא יצליח לשלב בין כל התרבויות. אני מניח שזה יהיה בסדר. תראי, נבחרת הספורט היחידה שהוא מכיר בינתיים זו היאנקיז".

קופר: "כן, אבל כשהוא משחק בכדור הוא בועט ולא זורק".

רוזן שוב צוחק: "כן, כשראיתי את זה בפעם הראשונה, אמרתי לכריסטינה: 'יאללה, הולכים לארוז'".