"אולי חיפה? במחיר הדירה שלנו נוכל לקנות וילה וחצי. אבל מה נעשה בחיפה?"

כשעברתי לגור בתל אביב מגבעתיים המנומנמת והאהובה עלי, עם שלי אשתי, הרגשתי שאני בחופשה שאינה נגמרת. האורות, הקצב, האנשים, התנועה הבלתי פוסקת, הצעירים הרבים וההמולה. הרגשתי שאני חי בקרנבל שמח ומאוד רועש. בחלוף הזמן, כשנהפכתי לבעל משפחה, העיר הגדולה הצטמצמה לארבעה וחצי רחובות שבהם למעשה אני מעביר את רוב חיי: מכולת, בית קפה, גן ילדים. לפעמים אנחנו מרחיקים עד לקולנוע או לתיאטרון, אבל ממהרים לחזור אל השכונה שלנו.

כשנולדה הבכורה, אמרנו שנישאר עד שיהיה לנו עוד ילד, כי בסך-הכל זוג עם ילדה קטנה אחת זה כמעט כמו זוג רווקים. לא מזמן נולד השני, והשאלה, תל אביב עם ילדים - כן או לא, עולה בכל פעם שיש לנו קצת זמן לעצור את המרוץ ולשאול שאלות שאינן קשורות לחיתול, בקבוק, מי אוסף, אני או את, חיי היום יום, אתם יודעים. אז הנה הזדמנות לספירת מלאי פומבית.

בשדרה לאור ירח

למה כן תל אביב: בגלל מגוון האנשים הפרצופים והצבעים שנותנים לי השראה כצלם וכאמן, בגלל העושר התרבותי, המוזיאונים, הגלריות, התיאטראות, הגנים הציבוריים, הארכיטקטורה הישנה והחדשה, החנויות, השווקים הנפלאים, הים שבמרחק יריקה, האפשרות להגיע לכל מקום באופניים בלי להזיז את הרכב, חופשה ללא תשלום בהחלפת דירות (מי לא רוצה לגור חינם בתל אביב כולל חניה?) אופציות ללא הגבלה של גני ילדים, אופציות ללא הגבלה של חברים לילדים, לא צריך להסיע את הילדים לחוגים (אופניים), לא צריך להקפיץ את הילדים לחברים (אופניים), מאות מסעדות מגוונות, אלפי בתי קפה בכל פינה (אפשר לבחור לחפש ולמצוא את הקפה הזול ביותר), ללכת בשדרה לאור ירח (שדרות רוטשילד-שדרות ח"ן-שדרות בן גוריון) חברה מגוונת לכלב, פאבים בכל פינה, צפייה רבת משתתפים במשחקי כדורגל נחשבים. הגעה להפגנות הכי נחשבות בכיכר העיר ברגל (פיזור כנ"ל), לצפות בים סוער, לעשות מדורה בים בערב רגוע, פיצוציה למוצרים חסרים בכל פינה. יפו יקירתי, חומוס הכי הכי. מכבי תל אביב. ולא עלינו בית חולים קרוב קרוב.

למה לא תל אביב: קקי ושתן של כלבים ברחובות, טוסטוסים חונים על המדרכות (קשה עם עגלת תינוק), הומלסים שגורמים לי להתפתל מול שאלות של הקטנה שאין לי עליהן מענה הגיוני, רעש והמולה, פיח, לכלוך, פקקים בכניסה וביציאה מהעיר, כל שני וחמישי מרתון או הפגנה או עצרת סוגרים את הכבישים וסוגרים את החיים, בתים מתפוררים, מזגנים מרעישים צינורות מתפוצצים, ראשי מגדלים מתנוססים במקום צמרות עצים, צפירת מכוניות וצ'קלקות במקום שירת ציפורים.

אין טבע בתל אביב. שירה הקטנה קורעת את ליבה של אימה כשהיא קוראת: "אוי הנה פרח!", כנגד בדל עלה המבצבץ מתוך מדרכת בטון אפורה, והעיקר - הכל כל כך יקר, ושופוני, ותקנה אותי, אין לבן אדם דקה שקט. אין.

כל אדם שואף לחזור הביתה, אל הריחות הצבעים והטעמים שהוא מכיר מילדותו. מספר פעמים בחודש נעמדת מולי בת הזוג ושואלת/ אומרת/ דורשת: "תגיד, אתה לא רוצה לעבור למקום ירוק יותר? תגיד, אתה באמת חושב שתל אביב זה מקום לגדל בו ילדים?".

כמי שגדלה בכרמל בין עצי מחט ויללות תנים אני מבין אותה. וכגבר מבין אני עונה, כן אשתי היקרה, לאן למשל חשבת לעבור מבלי שאצטרך לבלות בכבישים? היא מתעלמת וממשיכה צפונה עם התשובה ועם הלב שלה. אולי זיכרון יעקב? במחיר הדירה שלנו אנחנו יכולים לקנות שם וילה תלת מפלסית. עם נוף. אולי חיפה? שם נוכל לקנות וילה וחצי. מה נעשה בחיפה, אני שואל. נעשה, נמצא כבר, זה בעיה למצוא מה לעשות? טוב.

אבל מעבר מתל אביב דורש התארגנות גדולה, החלפת מקום עבודה, כי אני באמת לא מתכוון לבלות את ימי על הכבישים וגם לא ברכבת. לצאת מוקדם בבוקר בלי לראות את הילדים ולחזור בערב אחרי שהם כבר עצבנים מעייפות, נשיקה ולישון. בעצם מדובר בהחלפת מנטאליות, וזה באמת גדול עלינו עכשיו, כשאנחנו כל כך ממעטים לישון, ולא בגלל שאנחנו קורעים את העיר. אז אולי איזה מושב קטן איפשהו? היא מנסה, בכל זאת. איפה למשל, אני שואל. ופה היא משתתקת, כי כמו כל התל-אביבים, אין לנו ממש מושג מה יש מחוץ לתל אביב. הסוגיה נדחית עד לפעם הבאה, שבה יהיה לנו זמן לשבת בבית הקפה השכונתי, לשמוע את נהמת העיר במרחק ולדמיין את בית חלומותינו, אז אולי נבין סוף-סוף שתל אביב היא כנראה הבית הזה.

תל אביב:

עיר

ערך דירה בבעלות: 2.1 מיליון שקל בממוצע

מספר תושבים עובדים: 296 אלף

עובדים בבית: 5%

עובדים בתל אביב: 50%

עובדים במחוז אחר: 18%

אחוז הזכאים לבגרות מתוך כלל תלמידי י"ב: 70%

מרחק מבית "גלובס": 15 ק"מ