פרופ' דפנה ברק-ארז: "בית המשפט העליון הוא סוג של נס"

"אני מאוד מודאגת. בית המשפט העליון הוא אחד ממוקדי החוסן של החברה הישראלית ושל ישראל, ולכן ההתקפות עליו - ככל שהן ברמה של דה-לגיטימציה - הן מאוד מדאיגות ומסוכנות".

כך אומרת בשיחה עם "גלובס" פרופ' דפנה ברק-ארז, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומומחית למשפט ציבורי, חוקתי ומינהלי.

לדבריה, "אנחנו לפעמים במדינה לוקחים כמובן מאליו הישגים שלקח זמן ומאמץ לבנות אותם, והם לא מובנים מאליהם, כמו בית המשפט העליון. התרומה הנמשכת של בית המשפט העליון לחברה הישראלית, שהיא חברה בעומס-יתר שמתמודדת עם הרבה מאוד לחצים לא פשוטים - מדהימה.

"זה שיש מנגנון מווסת, שגם מסייע לנו לגבש את ערכי היסוד ולהגן עליהם, זה דבר לא מובן מאליו. בית המשפט העליון הוא סוג של נס שקרה לישראל, והוא הצליח להתגבש בשנים לא פשוטות של מאבק על הקיום".

"יש החמצה כללית כשמדברים על זה שצריך להגן על בית המשפט העליון, כאילו העניין הוא הגנה על בית המשפט העליון", אומרת ברק-ארז. "הנקודה האמיתית היא שבית המשפט העליון מגן עלינו. השאלה האמיתית היא מי בעצם יערוב לכך שבתוך תמונת הלחצים המאוד מורכבת במדינה - כי צריך לדאוג לביטחון ולמדיניות הכלכלית וכדומה - שיהיו גם במקומות שונים שומרי-סף, שמדי פעם יזכירו לנו מה ערכי היסוד של השיטה, מה המינימום הקיומי שצריך להבטיח לכל אזרח בישראל.

"אף מוסד לא חסין מביקורת. יש ביקורת על בית המשפט, כמו שיש ביקורת על מוסדות אחרים, אבל מה שמאוד מדאיג בסוג מסוים של ביקורת נגד העליון זה אי-הכרה בעצם ברקמה המאוד עדינה שמגינה עלינו".

לדברי ברק-ארז, "ישראל היא מדינה שאין בה חוקה, שכל הדפוסים של הפרדת הרשויות הם שבריריים ולא תמיד מספיק חזקים, ולכן אין הגדרה של כללי המשחק וכל שחקן במערכת מנסה לשפר את מצבו באופן יחסי. בתוך זה צריך להבין שמותר לבקר את בית המשפטף אבל הביקורת בזמן האחרון הלכה הרבה מעבר למה שנכון ומתחייב.

"מה שמאפיין את גל החקיקה בזמן האחרון זה המכלול, והתחושה היא שהוא גדול יותר מסך כל חלקיו. יכול להיות שכל חוק בפני עצמו, אפשר לדבר עליו. אבל יש תחושת מכלול כזו, שנשאלת השאלה מה בעצם המטרה שלו. בעיניי, כמכלול, ברור שהמטרה לא לגיטימית".

"מחוברת למשפט הציבורי"

"גדלתי בבית מאוד ציוני", מספרת ברק-ארז. "הוריי שייכים למעמד הבינוני המשכיל בישראל, אבל דור אחד אחורנית, סבא וסבתא שלי משני הצדדים היו פועלים, אנשי עמל, שעלו כחלוצים בשנות ה-30, סללו כבישים וחיו בצמצום, והייתי קשורה אליהם מאוד מבחינה רגשית. לכן, למרות שגדלתי בתנאים נוחים, אני חושבת שההבנה שזה לא מובן מאליו, שזה שברירי, ולא חייב להיות ככה, הייתה תמיד חלק מהעולם הרגשי שלי. כשאתה גדל על הסיפורים של סבא וסבתא אתה מתחבר לפן הציבורי של החיים.

"גם בלימודים בפקולטה למשפטים התחברתי לתחום המשפט הציבורי, אך עדיין לא הייתי בטוחה שזה מה שאעשה. לאחר שנת התמחות בפרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי, אצל עו"ד נעמי שטרן ז"ל, התמחיתי ועבדתי בפרקליטות הצבאית בענף ייעוץ וחקיקה. שם נחשפתי לדברים גדולים ומשמעותיים במדינה, ואני חושבת שזה גרם לי להישבות סופית בתחום של המשפט הציבורי. ראיתי את המערכת מבפנים, וזה ריתק אותי.

"מאז שהשתחררתי מהפרקליטות הצבאית התנדבתי לשירות מילואים ועליתי לדרגת רס"ן במילואים. כל המחקר והעיסוק המשפטי שלי כל השנים והמוטיבציה שלי לעסוק בתפקידים בשירות הציבורי נבעו מעניין עצום בתהליכי קבלת החלטות במדינה. זה היה אצלי ג'וק מוקדם, ואני אשמח לעשות תפקידים ציבוריים".

"הפקולטה - הבית השני שלי"

"הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב היא הבית השני שלי", אומרת ברק-ארז, ומהרבה בחינות, אף יותר מכך. הגעתי אליה בגיל 18, וחיי קשורים בה באופן בל-יינתק. היא לא רק מקור לגאווה, אלא קודם כול לאחריות גדולה".

לדבריה, "האחריות הופכת להיות כפולה ומכופלת בשל המעמסה הכפולה של האקדמיה הישראלית - השילוב בין הלוקאלי לגלובלי. חשוב מאוד להיות חלק מן השיח האקדמי הבינלאומי ובמקביל לעסוק בנושאים שרלבנטיים לישראל ולמשפט הישראלי.

"נכנסתי לתפקיד דיקנית הפקולטה ביולי השנה. זה היה מאוד משמעותי וסימבולי מבחינתי, בתור מי שהחלה ללמוד בה לפני 28 שנים, שנות דור".

הראיון המלא עם פרופ' דפנה ברק-ארז - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".