עו"ד מירי טוכמאייר: "אצל החרדים היצרים חייתיים"

■ ניתן לרכוש את הגיליון החדש של "ליידי גלובס" ברשת חנות הספרים סטימצקי

בביתה בווילה מפוארת בכפר שמריהו, מירי טוכמאייר נזכרת בסיפור האישי הצורב שלה. מי שנטשה את קהילת ויז'ניץ בגיל 18, יכולה להבין בדיוק מה עובר על הצעירים, שהיום היא מבקשת לעזור להם. "בכיתה ח', לקראת סוף השנה הסתפרתי קצוץ", היא נזכרת תוך שהיא מצביעה על עורפה. "כשהגעתי קצוצה לבית-הספר, קראה לי המנהלת לשיחה ואמרה לי שהיא מזועזעת מכך שהתספורת שלי מודרנית כמו של חילוניות, ושלא יעלה על הדעת שאסתובב כך, כי אני מוציאה שם רע לבית-הספר ומדרדרת את הבנות האחרות.

"העונש על ה'פשע' היה לא להשתתף בטקס הסיום, דבר שחיכיתי לו יותר מכל באותו זמן. ניגנתי על פסנתר והתכוננתי רבות לקטע ריקוד, ולקחו את זה ממני ברגע אחד בגלל תספורת.

"גם היום, 27 שנה אחרי אותו רגע, אני רואה מולי את הפנים האדומות של המנהלת מביטות בי במבט נוראי מבעד למשקפיים העבים שלה, ואת הקצף הלבן של הרוק שהיה לה בזוויות הפה מרוב כעס. הרגשתי מושפלת, לא הפסקתי לבכות יומיים, אבל ההורים שלי עברו על זה בשתיקה, כדי לא לעורר מהומות. גם לפני כן היו אירועים שהעלו שאלות וספקות, אבל זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שמקומי לא שם, שאני עוזבת את העולם הזה. לא שיתפתי אף אחד במלחמה שהתחוללה בתוך הנשמה והנפש שלי ובהחלטה שלי, שהייתה סופית".

את רגע העזיבה שלה היא תכננה כמו מבצע צבאי סודי, מוקפד עד לפרט האחרון. במשך כשנה החביאה כסף שחסכה משמרטפות, מצאה חברה לחלוק איתה מגורים משותפים בגבעתיים, למדה בסתר את מקצוע היהלומנות, ובגיל 18, כשהיה בידה הסכום לשכר דירה של חצי שנה, עזבה את בני-ברק מבלי להביט לאחור, ובידיעה שלעולם לא תשוב לשם. משפחתה ההמומה החרימה אותה כצפוי, ואביה סירב במשך שנים לדבר עם בתו ה"מתפקרת".

"משמרות הצניעות רדפו אחריי כשהבינו שאני עומדת לחזור בשאלה. ניתקו לי טלפונים, איימו, ובסוף גם חיכתה לי חבורה של גברתנים חרדים בחדר המדרגות, אבל הצלחתי לברוח. הם עושים דברים נוראים למי שלא הולך לפי הכללים שלהם, כביכול בשם הדת. אבוי למי שמתלבש בצורה שלא נראית להם, ובוודאי למי שמחליט לעזוב. הם לא בוחלים בשום מעשה. הם הציקו, איימו שימררו את חיי, שיכפישו את שם המשפחה ולא יתנו לאחים שלי להתחתן, ועובדה שאחרי שחזרתי בשאלה גם הוריי לא החזיקו מעמד ועזבו את בני-ברק.

"העזיבה שלי את הדת לא הגיעה בגלל משבר אמונה. יש לי יחסים מעולים עם אלוהים, אנחנו חברים טובים ואני מדברת איתו לא מעט. עזבתי את העולם הזה בגלל הדרך ובגלל הפרשנות לדת, ובגלל האנשים שמגבילים וכופים עלייך צורת דיבור ולבוש, שאומרים לך מה מותר ומה אסור. אדם לא יכול לבחור איפה להיוולד, אבל הוא יכול לבחור איפה להישאר. מרגע שעמדתי על דעתי ידעתי שקהילת ויז'ניץ, שלתוכה נולדתי, לא מתאימה לי ולא אשאר בה. אני מקדשת את ערך הבחירה החופשית, אני רוצה את החירות שלי".

נשים הפכו עבדים

טוכמאייר נשואה היום לאסף, איש עסקים ומבעלי חברת הנדל"ן הבינלאומית קנדה- ישראל. הונם נאמד במיליוני דולרים. לולא הייתה עוזבת את בני-ברק, הייתה מוצאת את עצמה היום כמו הנשים האחרות שם, בדירה קטנה בתוך נוף של דלות, עטופה בשביס, מגדלת ילדים ומתחזקת את הבית, בזמן שבעלה, ששודך לה, שוקד על לימודי תורה.

"הנשים בחברה החרדית הן סוג של עבדים לכללים נוקשים שנופלים עלייך מדאורייתא. יש שורה של כללים, שהאישה, כמו חיילת בצבא, חייבת לעשות - כל דבר כפי שהוא נכתב. אם לא עשית כך, חטאת, ואת צריכה לכפר על החטא. השיטה הזאת עובדת אצל רוב הנשים, כי מגיל צעיר זו המציאות היחידה שהן מכירות, ולכן לא מתמרדות כנגדה".

- זו הסיבה שלקחת על עצמך את הפעילות בעמותת "הלל" לחוזרים בשאלה?

"זו סגירת מעגל עבורי. מעגל אחד כבר סגרתי. הכריחו אותי להצהיר ולא שירתי בצבא, וזה כרסם בי. לפני 5 שנים הגעתי במשך שנה וחצי 3 פעמים בשבוע לבקו"ם, כדי להתרים דם מחיילים. עכשיו הגיע הזמן לסגור את המעגל של החזרה בשאלה. יש לי כבר תואר שני במשפטים ואני עורכת דין ומגשרת. אחרי תקופה ארוכה של עבודה בבית משפט השלום בהרצליה, החלטתי שהכי מתאים לי להיות חלק מ'הלל'. אין שום דבר שנוגע ללבי יותר מאשר צעירים וצעירות שמבקשים לצאת בשאלה וצריכים לעבור את זה לבד, כמו שאני עברתי. אני מקווה שבעוד שנה כבר אראה רבים מהם משרתים בצבא או לומדים באוניברסיטאות, גרים בדירות שכורות שנמצא עבורם, והכי חשוב - משתלבים בשוק העבודה הישראלי, תורמים לחברה ומאושרים בדרך שבחרו".

מספר הפונים לעמותת הלל מגיע מדי שנה ליותר מ-100. העמותה מספקת ליוצאים בשאלה, בני 18 ומעלה, דיור למשך כחצי שנה בתל-אביב או בירושלים, ארוחות חמות, הכנה לשירות צבאי והפייה להשכלה גבוהה, כשהתנאי לקבלת הסיוע הוא שיחלו לעבוד מיד.

"אני רוצה לעזור למי שעוברים תהליך של לידה מחדש. אני רוצה שהם יכירו כמה שיותר מהר את הקודים של השפה החילונית, שילמדו לראשונה בחייהם ספרות ומתמטיקה, שידעו איך להתלבש. העיקר, שהם לא ירגישו לבד כמו שאני הרגשתי אז".

נשים מטורפות

ההקצנה בחברה החרדית והדרת הנשים מהמרחב הציבורי מעוררים בה תיעוב וסלידה. "בסוכות האחרון לקחתי את ילדיי לבני-ברק כדי שיראו את מכירת ארבעת המינים ואת ההפנינג לקראת החג. לא הייתי שם בשנים האחרונות, עושה לי רע להגיע לשם, אבל זו הייתה בקשת הוריי וכיבדתי אותה. פתאום ראיתי שם המון נשים מהזן של הטאליבן. אם עד אז חשבתי שזה זרם קטן של נשים מטורפות בירושלים, שמכסות את עצמן מכף רגל ועד ראש ומובילות את ההתחרדות הקיצונית, טעיתי. הן מכסות גם את מדרכות בני-ברק. הזדעזעתי. זה לא פורסם, אבל לאחרונה קיימו שם הרבנים כנס חירום שנועד לצאת נגד התופעה. גם הם כבר הבינו שהנשים האלו מזיקות לחברה החרדית והדתית כולה, ושאסור להמשיך לתת לזה יד. מאז שעזבתי החברה החרדית הקצינה עוד יותר, הפכה יותר פנאטית, וכל נושא הדרת נשים, שלא היה בזמני, תפס תאוצה".

- אחוז קטן שולט על הרוב, כאילו נוצר פה אפרטהייד של חרדים.

"נכון, והכי מדאיג שהנשים עצמן נותנות הסכמה להקצנה החרדית. הן, למשל, לא מוחות על כך שמכריחים אותן לשבת בספסלים האחוריים של האוטובוסים. אמנם יש בהפרדה משהו טוב, גם אני וגם אחותי זוכרות את הפחד והסבל שלנו בנסיעה באוטובוס כילדות, כשגברים שעמדו לידנו היו 'במקרה' מתחככים בנו, וידענו שזה בכוונה מלאה. אז אם ההפרדה הזאת מצילה נשים וילדות מהחוויה הנוראה הזאת, זה בסדר, אבל אז נשים צריכות לשבת מקדימה, ולא גברים. בכל חברה פנאטית, כמו אצל החרדים, שלל האיסורים מביאים לתגובה ההפוכה.

"ככל שאתה מרגיש סגור יותר, כך היצרים נעשים קיצוניים וחייתיים יותר. יש המון סוטי מין בחברה החרדית, לדעתי באחוז גדול מהאחוז שלהם בחברה החילונית, יש הטרדות מיניות במקוואות, ומטאטאים את זה. הנשים לא מספרות מה שקורה להן וקשר השתיקה הוא מקור הרע. אם הם כאלה עקביים באמונתם ושלמים עם עצמם, אז שיתגברו על היצרים שלהם. לא משנים את כל החברה כדי שלהם יהיה יותר נוח. אם אעלה לאוטובוס בבני-ברק או בירושלים, אתיישב בכיסא קדמי. אתלבש צנוע, לא אביט עליהם, ואם יש חרדי שלא נוח לו עם זה, שיעבור הוא אחורנית".

- לאור העבר החרדי שלך, את לא חוששת שתותקפי כמו בעבר, שיעשו בך לינץ'?

"אולי, אלא שיש לי הפתעה בשבילך, אם אתיישב בקדמת האוטובוס, לא הגברים יעשו לי משהו. דווקא הנשים יקללו אותי ויגידו שאני מופקרת ויכנו אותי בשמות וינסו לאלץ אותי לעבור אחורה, ואלו לא טאליבניות. כל אדם שפוי מבין שהדבר הזה יביא אותנו לאסון לאומי. לצערי, ככל שעובר הזמן, ההקצנה בשוליים תתגבר ויהיו עוד ועוד מקומות מופרדים. הפתרון לזה הוא רק חוקי. הכנסת חייבת לאסור על הפרדה במדינת ישראל, וגם לאכוף את החוקים האלו. לא עוד מדרכות נפרדות ולא מושבים נפרדים. מי שקשה לו עם זה, שירכין את המבט".

- זו לא יריקה לבאר ששתית ממנה 18 שנה?

"מעולם אני וקונצנזוס לא הלכנו ביחד, ולא פחדתי ללכת נגד הזרם. אני אישה חופשייה, שנמצאת היום במקום ובשלב בחייה שהיא יכולה להרשות לעצמה לעשות כל מה שהיא רוצה. כאישה חילונית אני חייבת לקחת חלק במלחמה נגד הקצנה והדרת הנשים, גם אם אני לא נפגעת ממנה באופן ישיר. אני מצפה ומקווה שגם נשים חילוניות ימצאו איך להילחם בתופעות הנוראות האלו, אחרת זה כאילו שאנחנו שותפות לדבר עבירה ונותנות יד להרס מדינה שלמה".

מחכים שתיפול

לפני כחצי שנה, היא חגגה את יום הולדתה ה-40. ביתם של הטוכמאיירים, אחד המפוארים בכפר שמריהו, המה אדם, בעיקר אנשי עסקים ונשים יפות במיטב המותגים. בעלה הפתיע אותה בהופעה של ריטה, מלצרים הסתובבו בחצר הגדולה עמוסי מגשי סושי, וטאקילות הוקפצו חופשי בפינות הבר שפוזרו בסמוך לבריכה. לטוכמאייר הרבה חברים, והיא מרבה לארח, בדרך-כלל את המיליה של האלפיון העליון.

- את מקיפה את עצמך היום בהרבה אנשים. פוחדת מהלבד?

"אני משערת שבגלל שהייתי בודדה כל-כך בצעירותי, יש בי היום רצון להיות מוקפת באנשים. אני גם חונקת את הילדים שלי באהבה, מחבקת ומנשקת כדי שלא ירגישו את הבדידות והקור שאני הרגשתי כילדה, כי חום ואהבה זה לא משהו שילדים מקבלים בחברה החרדית".

- החברים הטובים שלך מגיעים בעיקר מהמיליה של האלפיון העליון.

"החברה הישראלית היא לא חברה מפרגנת. פה אנשים מצליחים הם לא מודל. לפעמים יש הרגשה שכולם מחכים לרגע שבו תיפול, וזה יוצר סוג של התכנסות ובדידות. אני יודעת שיש אנשים שמדברים מאחורי הגב ושואלים מה אני עושה עם כל העושר הזה, ואני מרגישה לפעמים את מבטי הקנאה של מי שנכנסים לבית שלי וחושבים, גם אם הם לא אומרים את זה בגלוי, 'למה היא צריכה את כל העושר הזה?'. עם כל הכבוד, אין פה מקום להתנצלות. העושר לא בא והיכה בי ביום אחד. אסי, בן זוגי, בנה את עצמו בשתי ידיים, וגם אני לא הפסקתי ליום אחד לעבוד קשה".