שקיפות מוחלטת בהולילנד

1. רגע לפני שנשיאת בית המשפט המחוזי בת"א, דבורה ברלינר, ממנה את שלושת השופטים שיישבו במשפט הולילנד- ושמא היא עצמה תעמוד בראש ההרכב? - מן הראוי שיהיו אלה שופטים שאינם נבהלים מעיתונאים ומסיקור תקשורתי אינטנסיבי. משפט הולילנד, שיתחיל בוודאי בעוד שבועות ספורים, לאור בקשת הפרקליטות להעיד את עד המדינה בעדות מוקדמת, לאור מצבו הבריאותי, ראוי להיות משפט שיתנהל כל-כולו בפומבי, לאור הזרקורים.

הציבור זכאי לשמוע את כל פרטי הפרטים של הראיות העומדות נגד רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, ונגד הנאשמים האחרים. הוא גם זכאי לוודא שההליך מתקיים במתכונת ראויה, שהשופטים פועלים בהגינות וכל הצדדים זוכים ליומם בבית המשפט. כל הצדדים, לרבות הציבור עצמו: בעבירות של שחיתות שלטונית כמו אלה שהיו לכאורה בפרשת הולילנד, אין קורבן אחד, בשר ודם, מהעבר השני של המתרס. הקורבן הוא הציבור כולו, וזכותו להיות נוכח במשפט, באמצעות התקשורת, שהיא זרועו הארוכה. לעיקרון הפשוט הזה, שהוא עיקרון חוקתי מכוח עיגונו בחוק יסוד: השפיטה, קוראים עקרון פומביות הדיון.

הרטוריקה השיפוטית בשנים האחרונות, בפסקי דין של משפטים מתוקשרים, מתמקדת בהטחת ביקורת והטלת דופי בפעולתה של העיתונות, אגב סיקור הפרשות המשפטיות, שהגיעו לפתחו של בית המשפט. חלק מהביקורת הזו נובע מהבנה לקויה של התפקיד התקשורתי: לתווך את המידע המשפטי לציבור, לא לנסות להשפיע על ההליך.

"לבטל את הסוביודיצה"

גישה ראויה לסיקור התקשורתי של פרשות משפטיות מרכזיות, מציג ד"ר יובל קרניאל מבית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי, במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת "קשר". "המשפט הציבורי או משפט הציבור", כותב קרניאל, "הנערך בראש ובראשונה במרחב הציבורי של התקשורת, קודם להכרעת הדין של השופטים, ובמקרים רבים חשוב לא פחות". המסקנה של קרניאל מרחיקת לכת: לא זו בלבד שיש לחדול מהביקורת על ההתנהלות התקשורתית בסיקור פרשות משפטיות, אלא שיש לבטל את עבירת הסוביודיצה.

קרניאל איננו מקבל את הביקורת המושמעת מצד השופטים כלפי התקשורת. "קווים אדומים נחצו שוב ושוב ברטוריקה של השופטים", הוא קובע, "השופטים מתקשים להסתגל לאופן הסיקור של התקשורת החדשה, ולהשלים עם השינוי שחל בשיח שבין משפט לתקשורת". לדבריו, "לפעמים הפרסומים בתקשורת והביקורת על המשטרה, על התביעה, על העדים ועל בתי המשפט יכולים לתרום לחשיפת האמת. לא נכון להפוך את פסקי-הדין למאמרים פובליציסטיים נגד התקשורת, המגנים אותה שוב ושוב על עיסוקה בנושאים פליליים".

גם ההתנהלות התקשורתית מצד נאשמים זכתה לביקורת מצד בתי המשפט - ראו למשל בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב. אולמרט, כנאשם במשפט ראשונטורס-טלנסקי ומן הסתם גם במשפט הולילנד, איננו מתנזר גם הוא מלשפר עמדות בזירה הציבורית. ואולם לדברי קרניאל, ביקורת מצד השופטים על התנהלות זו מצד הנאשם מהווה "גזירה שחשודים ונאשמים אינם יכולים לעמוד בה. לכל אדם יש זכות להגן על עצמו ועל שמו הטוב, ולציבור יש זכות לקבל ולשקול את גירסתו ואת עמדתו של החשוד או הנאשם, ודאי כשהוא איש ציבור החייב דין וחשבון לציבור שבחר בו".

פרשת הולילנד, על ריבוי נאשמיה והררי מסמכיה, היא פרשה מורכבת ומסועפת, שגם כך יקשה על התקשורת לתווכה ביעילות לציבור. כדי לסייע במידת האפשר לאינטרס הציבורי, מן הראוי שבית המשפט ינהג שקיפות מלאה בתיק הולילנד.

מייל פרסומי לשופטים

בשבוע שעבר נחת מייל בתיבות הדוא"ל של כלל שופטי ישראל. השולח היה מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, שעידכן את השופטים בחדשות מרנינות: חברת "אמון הציבור", שהיא חברה לתועלת הציבור, פותחת בימים אלה מיזם חדש הקרוי "המוסד ליישוב מחלוקות", שבו יוכל הציבור, תמורת מחיר צנוע, לקיים הליכי גישור או בוררות מול בית עסק, שעמו נקלע לסכסוך משפטי.

בין פעילויותיו של ה"מוסד ליישוב מחלוקות" יהיה גם פרויקט של מתן "תו יישוב מחלוקות", שיימסר לבתי עסק שיסכימו שמחלוקות ביניהם לבין לקוחותיהם ייושבו באמצעות המוסד החדש, ושהשגתו תהיה כרוכה גם בתשלום כספי - קרי מדובר בפעילות שיש בצידה ערך כלכלי.

הודעת המייל נשלחה מלשכתו של גל, בעקבות פגישה שקיימו המנהל ועוזרו, עו"ד ברק לייזר, עם מנכ"לית "אמון הציבור", עו"ד גלית אבישי. אבישי ביקשה את סיועם של גל ולייזר בהפצת הבשורה, ובקשתה נענתה בחיוב. ביום שלישי האחרון קיבלו כלל השופטים לא רק העתק ממכתבה של אבישי לגל, אלא גם מסמך נוסף בן ארבעה עמודים, ובו מוסרת אבישי מידע מפורט על פעילות "המוסד ליישוב מחלוקות".

אלא שלא כל השופטים ראו את משלוח ההודעה בעין יפה. חלקם חשו שאף שהדבר לא נאמר במפורש, מדובר בעידוד או הכוונה מטעם הנהלת בתי המשפט כלפי השופטים למסור תיקים המתנהלים בתוך מערכת בתי המשפט, לבירור באמצעות גורם חיצוני - שהוא גורם עסקי, כלכלי, ויש בכך משום התערבות בעצמאות השיפוטית. זאת, לצד העובדה שהנהלת בתי המשפט בוחרת לעשות שימוש בתיבות המייל הארגוניות של השופטים לצורך הפצת חומרים פרסומיים או עיוניים.

האם הפצת המייל הייתה כדין? הנה מה שאומרת הנהלת בתי המשפט עצמה, במכתב שכתבה היועצת המשפטית היוצאת, עו"ד לאה רקובר, באפריל 2010: "תיבות הדואר האלקטרוני של השופטים משמשות אותם לצורכי עבודה פנימיים ושוטפים בלבד", היא כתבה, "על-פי הכללים, לא נשלחות הודעות דוא"ל אלקטרוני בתפוצת שופטים, ובכלל זה הפצת חוזרים, הזמנות, פרסומים, מאמרים או כל חומר עיוני אחר. ההודעות הנשלחות לשופטים הינן בנושאי עבודה בלבד, למעט מספר מקרים בהם ניתן לגורמים ספציפיים אישור מראש מטעם מנהל בתי המשפט לשליחת חומר מטעמם". יש להניח שדבריה של רקובר משקפים נאמנה את הכללים ואת הנורמה הראויה והנוהגת.

דוברת בתי המשפט, עו"ד אילת פילו, הדגישה בתגובתה כי לייזר עצמו אינו קשור לנושא, שטופל על-ידי לשכתו של גל. "מתוקף תפקידו נפגש מנהל בתי המשפט מעת לעת עם גורמים שונים המבקשים לדון עמו במגוון נושאים, ובכלל זה בנושאים צרכניים ובנושאים הקשורים בפתרונות חליפיים ליישוב מחלוקות", מסרה הדוברת. "המדיניות הנוהגת היא ליידע את השופטים בדבר קיומם של מוסדות המציעים פתרונות חליפיים לישוב מחלוקות, ובלבד שמוסדות אלה פועלים מתוך אינטרס ציבורי ולתועלת הציבור, שפעילותם מוסדרת בתקנון מובנה, שהתעריפים שהם גובים סבירים וקבועים מראש, ופעילותם ניתנת פיקוח".

פילו מסבירה כי משלוח ההודעה אינו מתנגש עם התנגדותה של מערכת בתי המשפט להצעת חוק בוררות חובה, שכן "יש להבחין בין בוררות חובה לבין בוררות מרצון. לא נעשתה פנייה לעודד את השופטים אלא ליידעם על אלטרנטיבה קיימת, תוך הותרת שיקול הדעת להפנות את המתדיינים למוסד, בידם של השופטים". מנכ"לית "אמון הציבור", עו"ד אבישי, מסרה כי לא ביקשה מגל ומלייזר להפיץ את החומר אל השופטים, אלא רק "להביאו לידיעת הציבור". לדבריה, "עלות ההליך מסובסדת באופן משמעותי על-ידנו".