דודי לוי: "במדינה שלנו אין הרבה כסף למוזיקאים"

במשך השנים הארוכות שבהן הוא מנהל קריירה מוזיקלית בארץ, למד דודי לוי להסתדר עם מה שיש. כשהאלבום האחרון שלו לא הצליח מסחרית, הוא לא נשבר, אלא ספג בשקט את ההפסד הכספי והמשיך לפרויקט הבא שלו, הקמת "התזמורת הקטנה", הרכב מוזיקלי המשלב צליל אירי, בוזוקי יווני, צ'לו, פסנתר וגיטרה חשמלית, ויחד פירקו והרכיבו מחדש חומרים ישנים שלו, ביניהם "ענוג", שיצא כסינגל לקראת האלבום שהוציאו, ו"מלאך".

"במדינה שלנו אין הרבה כסף למוזיקאים", אומר מי שכונה בצעירותו "דודי היפה" ונראה כמעט אותו הדבר, רק יותר בוגר ויותר ציני, "אלא אם כן אתה באלפיון של האלפיון. יש הרבה כסף אצל מי שמצליח. התחלתי להיות מוזיקאי ישר אחרי הצבא ועברתי כל מיני סוגים של תקופות גם בלהקות וגם כאמן סולו. לומדים להסתדר. לומדים להפיק, ללמד בבית ספר למוזיקה, לשדר ברדיו, כמו שאני עושה. לומדים לעשות הרבה דברים כדי להתפרנס, וזה חבל".

- למה חבל?

"כי אתה לא מתעסק בעיקר. אבל מהצד השני יוצא לך לעשות דברים מעניינים, כמו לשדר ברדיו, או לקחת 12 סטודנטים בבית הספר מיוזיק שישירו ויפיקו שירים שכתבו בבית השאנטי. זה תענוג".

- תענוג שדוחק את היצירה שלך הצדה.

"זאת המציאות, ככה חיים מוזיקאים, ואני לא מתווכח איתה אלא זז איתה, והיא מוציאה ממני הרבה דברים יפים. זה שם את היצירה שלי במקום מצוין. אני לא בטוח שהיא הייתה יותר טובה אילולא הייתה במקום שהיא".

- בהקמת התזמורת הקטנה היה שיקול כלכלי?

"אילו הייתי עושה את זה בשביל הכסף, הייתי עושה דברים אחרים, אף שסבבה לגמרי לעשות דברים בשביל כסף. התזמורת הקטנה היא על טהרת המוזיקה, על גבול הפרוגרסיב. אילו הייתי רוצה ש'ענוג' ישרוף את הרדיו, הייתי עושה אותו לגמרי אחרת. אילו הייתי רוצה עוד השמעות, 'כל הזמן שבעולם', שהביצוע שלו, שאורך שמונה דקות, לא היה מוקלט, כי איזה תחנת רדיו תשדר שיר של שמונה דקות. האלבום הזה לא בנוי כאלבום מסחרי, אלא מוזיקלי. כשאני צריך לעשות דברים מסחריים - אני יודע".

- תן לי דוגמה ליצירה מסחרית שעשית.

"'דוד' היה מסחרי. הוא היה חביב הקהל בהופעות עוד לפני שיצא התקליט".

- ידעת שיהיה מסחרי כשכתבת אותו?

"אי-אפשר היה לדעת, אבל הוא כן הופק בשפה של הרדיו".

- הוא לא ארך שמונה דקות.

"נניח. את בטח שואלת את עצמך אם אני ממחזר חומרים כל הזמן ועכשיו עם התזמורת הקטנה; אז ממש לא. תקשיבי לאלבום הזה ותביני. זאת פנינת יופי, ומתוך האהבה לתוצאה החלטתי להכניס גם חומרים ישנים".

- לכתוב להיטים זו טכניקה.

"לא כל להיט שמושמע הוא שיר טוב. אם הלהיטים לא טובים, הם יעשו לך נזק. אם אגמור את הקריירה עם עוד כמה 'דוד' ו'כל הזמן שבעולם', אני אהיה מרוצה".

- זאת פרנסה לא רעה.

"לגמרי. שיר כמו 'כל הזמן שבעולם', שהיה שיאן ההשמעות מעל עשור, היה בכל מדינה מערבית מתוקנת מסדר כלכלית את הנכדים שלי. אילו הייתי אוסטרלי, אחרי 'נוער שוליים' הייתי יכול לסגור את הבאסטה. בישראל, אם יש לך להיט גדול, את לא צריכה להילחץ לפני סוף החודש. זה משהו כמו משכורת גבוהה סטנדרטית".

- את ההחלטות בקריירה אתה מקבל לבד?

"כן. מהניסיון שלי אני יודע איך ייראה התהליך, ומתי חברת התקליטים, שאני עובד איתה בשיתוף פעולה כבר שנים, תיכנס לתמונה. יש לי משרד בוקינג, אבל את הניהול הישיר אני עושה לבד".

- למה בעצם? היו לך מנהלים בעבר.

"כן. זה נורא תקופתי הדבר הזה. ניהול אישי זה קשר מאוד קרוב, בייחוד אצל אחד כמוני שנמצא הרבה שנים בתעשייה. אני מבין יותר ממנהלים שנמצאים בשוק. כדי שיהיה ניהול טוב צריך מאיפה להרוויח וצריך מחזורים מספיקים".

- ואין לך מחזורים כאלה?

"עזבי".

- אתה עדיין מנגן לאחרים, כמו שניגנת לאהוד בנאי?

"ככל שאתה יותר מפורסם לוקחים אותך פחות כגיטריסט".

- זאת עוד דרך להרוויח.

"יש דברים שבטח הייתי שמח לנגן, אבל אלה צריכים להיות דברים שמושכים אותי. עכשיו אני עובד על אלבום סולו חדש, אבל במהות אני איש של להקות. זה שאני עובד כסולן זה כורח. תמיד יש אנשים השותפים למה שאני עושה. ישנם חברת התקליטים, איש יחסי הציבור, חברי ההרכב, מאיר גולדברג שאיתו אני מתייעץ ועף על רעיונות, כמו זה של התזמורת הקטנה".

- זאת אסטרטגיה?

"זאת דרך ללכת ביושר עם החלק האמנותי. אם אתה מאבד את עצמך באמנות אין לך כלים לעבודה. צריך להיות קשוב לאמנות בשביל עצמך".

- ובשביל הקהל.

"הקהל מזהה זיוף, והקהל לא תמיד יודע להעריך את העבודה שמוזיקאים משקיעים. אחרי כל-כך הרבה שנים אני עדיין שומע את השאלה, מה אתה עושה מוזיקה? מה תעשה כשתהיה גדול? אנשים לא מבינים שזה עיסוק רציני ותובעני. אנחנו אולי לא עובדים בשעות רגילות, אבל זו עבודה קשה. יש פה דבר מוזר. הקהל הישראלי אוהב מוזיקה בטירוף, הוא צורך את המוצר הזה בשקיקה, ואנחנו מתמרנים כדי לחיות".

- לאן אתה חותר?

"זה קשור להמון דברים, וגם למחאה החברתית שהייתה דבר מדהים. הסתובבתי ברוטשילד והייתי בשוק, כי זאת הייתה מהפכה של התודעה. יצאו אנשים לרחוב, אנשים חושבים, שצורכים אמנות, אנשים תרבותיים שמדברים בנימוס, במאות אלפים. כל אחד כתב שם שיר. הביע את עצמו. הופעתי שם פעמיים, ונגנבתי. האנשים שהסתובבו שם לא דפקו על השולחן וביקשו כסף. הם ביקשו תשומת לב, ליצור יש מאין. זה שאני יודע שיש עוד כמה מאות אלפים במדינה הזאת שאני יכול לדבר איתם - זה הניצחון מבחינתי".

- המחאה הזאת עדיין לא הניבה שירים חדשים של אמנים מוכרים. מה איתך?

"הייתי מת לכתוב את 'מחכים למשיח' ולא כתבתי. צריך להפריד בין יצירה להזדהות. אני מרשה לעצמי להזדהות עם מה שמתאים לי, בלי לעשות חשבון אם זה יזיק לקריירה שלי או לא. בקיץ האחרון 60% ממה שכתבתי בעבר נראה לי מתאים בדיוק, כי שירים יכולים לקבל משמעות נוספת ככל שעובר הזמן. את אומרת, למה אתה לא כותב על המחאה, ועשיתי כבר פרויקטים כאלה שלקחתי נושא מסוים ומתוכו יצרתי עם סטודנטים דברים. את השאלה הזאת לא צריך להפנות לאמנים המוכרים, אלא לאנשים רגילים שישבו שם עם גיטרה, שאני בטוח שכתבו שם שירים שהייתי אוסף אותם ברצון ומכנס אותם לאלבום. אילו הייתי משיג 100 אלף שקלים הייתי מפגיז איתו. אלה הזרעים של המהפכה, ואם אני או אחרים נאסוף אותם - משם יבוא השינוי".

- אם בישראל בעייתי כל-כך, למה לא ניסית לעבוד בחו"ל?

"הלוואי. האוריינטציה שלי היא ישראלית. הייתי חצי שנה בניו יורק, וזה לא יצא. אם זה יקרה, זה יקרה מפה".

- מה מנע את זה?

"אני מחכה שהשפה העברית תהיה שגורה באירופה, ואני לא מתכוון בציניות, אלא לזה שהשפה העברית לא תישמע שם מוזרה. אילו היית משמיעה שם שיר בעברית לפני עשר שנים לשבדי, הוא לא היה מסוגל לשמוע אותו. היית חייבת לשיר באנגלית. יעל נעים הוציאה אלבום שחצי ממנו בעברית וחצי בצרפתית, והיא זמרת השנה בצרפת. מהבחינה הזאת התזמורת הקטנה היא אוניברסלית".

אישי: 44, גרוש 2, מתגורר בתל אביב

קריירה: להקות: "נוער שוליים", "התזמורת הקטנה"; סולו: "דודי לוי", "פרויקט חנוך לוין", החיים הם חלום", "במקום לרוץ"; נגינה: ליווה את "אור כשדים" ואת אהוד בנאי; הפקה: שרון חזיז, ד"ר קספר, גלי עטרי

עוד משהו: יאיר ניצני, בתפקידו כמנכ"ל הד ארצי, היה זה שהציע את השם "נוער שוליים" ללהקה, אחרי שחבריה התלבטו איך לכנותה במשך זמן רב מדי לטעמו