דור הקומיקס

בשנת 1976 חבר יוצר הקומיקס דודו גבע לעיתונאי חנוך מרמרי כדי ליצור את ספר הקומיקס "האביר זיק - ספר מדליק". הספר נכתב ואויר במיטב כישרונם של השניים, חשף את גבע לציבור הרחב, ושם אותו על המסלול בדרך להפוך לאגדה. "האביר זיק" עצמו נכשל מסחרית ונעלם אל תהום הנשייה. לנמרוד רשף, קומיקסאי ולשעבר חבר בלהקת שב"ק ס' ומנחה בערוץ הילדים, יש הסבר פשוט לכישלון: "אנשים לא ידעו איך לקבל את זה, למי זה מיועד - לילדים או מבוגרים".

בשנים האחרונות נרשמה התעוררות גדולה בתחום הקומיקס. היוצרים השונים, שזוכרים פריחה קצרה יחסית בשנות התשעים עם ספרי "זבנג!" של אורי פינק ואז דעיכה פתאומית, מקווים שהפעם הגאות לא תהפוך לשפל.

הפריחה הנוכחית באה לידי ביטוי בז'אנר הולך ומתרחב של ספרים - מהרומנים הגרפיים של רותו מודן, עבור בטורי קומיקס הומוריסטיים בעיתונים, ואפילו עד המגזר החרדי. הספרים תופסים מקום של כבוד ברשימות רבי המכר לילדים ולנוער, ויש אפילו מי שחולמים גם על עיבודים מצליחים לקולנוע, כפי שנעשה עם הרומן הגרפי "פרספוליס". ההצלחה של "ואלס עם באשיר" מוכיחה שיש בסיס מוצק לאופטימיות הזו.

עוד אינדיקציה מגיעה מההצלחה המרשימה של פסטיבל הקומיקס. מה שהחל בשנת 2000 כאירוע קצר שבו מתקבצים כמה "משוגעים לדבר", התפתח לחגיגה הנמשכת חמישה ימים, עם אמני קומיקס בולטים מהארץ ומהעולם, ועם עשרות דוכני מכירה, שמאחורי כמה מהם ניצבים גם ילדים. כן, גם הם מוכרים ספרים שכתבו ואיירו - ומוכרים לא מעט.

"עד לפני כשלוש שנים מכירות ספרי הקומיקס היו דלות מאוד, אבל אז החלו לצאת הסדרות החדשות לנוער ונרשמה עלייה דרמטית", מסבירה רויטל ויטלזון-יעקבס ממחלקת קניינות הספרים בסטימצקי, ומדגימה במספרים: "הסדרות האלה מהוות כמעט 10% ממכירות ספרי הילדים והנוער, שבעצמם מהווים 30% מהמכירות בענף". המשמעות בכסף: כ-80 מיליון שקלים בשנה ממכירות ספרי קומיקס.

מאיה מילר, סמנכ"לית השיווק של צומת ספרים, מתארת תופעה דומה: "לפני ארבע-חמש שנים היו ספרי קומיקס חדשים בודדים בשנה, וכיום מושקים עשרות ספרי קומיקס, שבדרך כלל תופסים את המקומות הראשונים ברשימות רבי המכר של הילדים והנוער".

אז מיהם בדיוק אותם משוגעי קומיקס, אלה שמחליטים יום אחד להתמסר לדמויות המאוירות, לברוא עולמות שלמים ולקוות שגם אחרים יהנו מהיצירות - וכן, גם מקווים להתפרנס מזה? הנה חתך רוחב של התעשייה בישראל.

נמרוד רשף

"לא תחום לביזנס-מנים"

 קומיקס / צלם: שחף הבר

אישי: בן 39, מתגורר בתל אביב

השכלה: מכון אבני

מסלול: היה מנחה בערוץ הילדים, חבר בלהקת שב"ק ס' ושחקן, וכן הקים חברת הפקות לאמני היפ-הופ. פרסם את הקומיקס הסאטירי "בוורלי הילס 90210" במעריב לנוער, ואת רצועת הקומיקס "אדי בלגן" בעיתון ערוץ הילדים. לאחר מכן עובדו הטורים לשני ספרים. הוציא לאור גם קומיקס פעולה בשם "עוזי: אגדה אורבנית".

מה הביא אותך לתחום? "זו אהבת ילדות. בכיתות הנמוכות למדתי לצייר את כל הסופר-גיבורים, ואז, בגיל 12, פגשתי את אורי פינק כשהוא התחיל לצייר עבור "מעריב לנוער". היה לנו אוסף גדול של קומיקס, ונדבקתי. זה עניין די ממכר".

מה אתה הכי אוהב בקומיקס? "את מה שנשאר אחרי שאתה מסיים את החוברת או את הספר. זו חוויה מאוד אינטימית, כמו לראות סרט לבד. אני אוהב סיפור טוב שמצויר כמו שצריך, ולא משנה אם זה פשע או סאטירה".

מה מיוחד בסגנון שלך? "יש לי שני סגנונות מאוד מוגדרים. אחד זה סגנון לקהל צעיר, עם גיבורים צבעוניים ושובבים. השני הוא לקהל בוגר. הסדרה 'עוזי: אגדה אורבנית' היא סיפור פשע ישראלי על חייל שלא מוצא את עצמו באזרחות. זה מדיום מאוד ורסטילי. אפשר לעשות בו הרבה דברים".

מה התגובה המעניינת ביותר שקיבלת? "פעם ניגשה לדוכן שלי בפסטיבל הקומיקס אימא שומרת מסורת ובחנה את סדרת 'אדי בלאגן'. בספר הראשון יש סיפור שבו אדי מצליח להתגנב לחופשה של הוריו לטורקיה, והוא מגיע למועדון ריקודים שמעל הכניסה מתנוסס פוסטר של בחורה שופעת, הרקדנית יסמין, שלבושה באופן לא כל-כך צנוע. אותה אישה אומרת שזה בעייתי מבחינתה לרכוש את הספר לילדיה. אמרתי, 'אין בעיה', לקחתי את העט שאני חותם איתו והוספתי לאותה יסמין שרשראות שיכסו על החלקים הפחות צנועים. אז יש ספר אחד של 'אדי בלגאן' שבו הרקדנית צנועה יותר".

איפה אתה רואה את התחום ואותך בו בעוד חמש שנים? "אני מאמין שיחד עם כל מה שקורה לאמנות המודפסת, לאט-לאט נצרוך את הקומיקס במדיה דיגיטלית. זה ישנה קצת את הצורה, אולי גם את התכנים בשלב מאוחר יותר. מה שכיף בקומיקס זה שתמיד יש עוד חוברת, שהגיבור אף פעם לא מת. יש מין חוק שסופרמן תמיד יגיע בדקה ה-90. כמו הדמויות, ככה גם אנחנו, היוצרים, לא ניעלם".

אפשר להרוויח מזה כסף? "אפשר להרוויח מהכול אם אתה חרוץ ומחליט שזו העבודה שלך, אבל אני חייב להגיד שמי שמגיע לתחום הזה לא נכנס כדי להיות ביזנס-מן. בשביל זה צריך לחיות ולעבוד בארצות הברית".

אמיתי סנדי | "מדיום שזול לעבוד בו"

 אמיתי סנדי / צילום: שחף הבר

אישי: בן 35, מתגורר בתל אביב

השכלה: תקשורת חזותית בבצלאל

מסלול: זכה להד עולמי כשערך, יחד עם התסריטאי אייל זוסמן, את "התחרות הישראלית לקריקטורות אנטישמיות" כתשובה לתחרות קריקטורות השואה באיראן. מוציא לאור את ספרי "קומיקס דימונה", וכן את הפנזין "סטיות של פינגווינים". פרסם טורי קומיקס בעיתונים

פרנסה: מפרסם טורי קומיקס בעיתונות ומרצה במכללת ספיר

מה הביא אותך לתחום? "ציירתי סיפורים מגיל אפס, על קאובויים ועל אנשי קרטה, תוך שאני עושה 'סאונד אפקטס' לעצמי. הדוד שלי עסק באמנות מודרנית, וכבר אז לי היה ברור שאני רוצה לעשות אמנות שהקהל הרחב יכול להבין ולא רק מי שלמד ארבע שנים. מגיל 15 אני גם מפרסם בעיתונים".

מה אתה הכי אוהב בקומיקס? "מבחינתי הוא פשוט מדיום שזול לעבוד בו. הוא לא דורש צוותים שלמים ביני לקהל, כמו שצריך בטלוויזיה. ממילא אני יודע שאני לא אעשה מזה כסף, ולכן אני יכול לעשות מה שאני רוצה לעשות".

מה מיוחד בסגנון שלך? "עשיתי כל מיני דברים בכל מיני סגנונות. בקבוצת דימונה עשיתי קומיקסים מהחיים, ו'סטיות של פינגווינים' היה קומיקס פוליטי-חברתי וסאטירה. הוצאנו גם סדרת ספרים שהיא כמעט לכל המשפחה, של 'גבירותיי ורבותיי', עם דמויות כמו מר בשלן, גברת מעשנת ומר סטארט-אפ. הקריקטורות האנטי-אנטישמיות הן אמנות פוליטית שמבחינתי משלבת גם הומור. בדברים היותר מוצלחים יש כמה רבדים. מבחינתי, הומור זה דרך טובה לבחון את הערכים שאנו מחזיקים בהם - האם הם עדיין תקפים או שמא אבד עליהם הכלח".

מהי התגובה הכי מעניינת שקיבלת?"היה גולה איראני שכתב בבלוג של התחרות: 'שמעתי שהיהודים מתכננים להשתלט על העולם. אני מקווה שזה יקרה בקרוב'".

איפה אתה רואה את התחום ואותך בו בעוד חמש שנים? "כבר עכשיו אנו עושים דברים שלא עשינו בעבר. גלית ברסקי וניסים חזקיה מייצאים אותו לעוד מקומות בארץ. מתכננים את הפסטיבל הבא בערד. בבוקר יש סדנאות, ובערב הרצאות בנושא. תשווה את זה לפסטיבלים הראשונים, שהיו צנועים".

אפשר להרוויח מזה כסף? "לא. עיקר פרנסתי הוא מאיור בעיתונים ומהיותי מרצה בנושא במכללת ספיר בנגב. יש אמני קומיקס שכן מצליחים לעשות כסף, כמו רותו מודן, שיש לה גם טורים בעיתון בארצות הברית. אבל עדיין רוב הקומיקסאים מתפרנסים מהוראה. אגב, זה נכון גם באמריקה. רק הכוכבים ממש מצליחים להתפרנס מזה".

רחלי רוטנר | "חושבת בתמונות"

 רחלי רוטנר / צילום: שחף הבר

אישי: בת 29, מתגוררת בתל אביב

השכלה: בוגרת המדרשה לאמנות

מסלול: הוציאה ספר אחד, "הצד האחר של העולם" ועוד כמה ספרים משותפים ("קומפוט" ו"אל תפני מבטך לאחור"), וכן חוברות שאותן היא מוכרת בירידי הקומיקס. פרסמה ב"רייטינג" מדור קומיקס בשם "קו השפיות", ומפרסמת בפייסבוק קומיקס בשם "ביבי מאויר", שלוקח סטטוסים שראש הממשלה מפרסם ברשת החברתית ומאייר אותם

פרנסה: עורכת באתר וואלה ואחראית על מדור הצעירים באתר

מה הביא אותך לתחום? "תמיד הייתי מציירת ותמיד הייתי כותבת, אז קומיקס נראה לי כמו הדרך המושלמת לשלב בין השניים. לא חשבתי שזה משהו שאעשה כמבוגרת, אלא בשיעורים כשמשעמם, אבל הדרך הובילה לשם".

מה את הכי אוהבת בקומיקס? "את השילוב. אני חושבת תמיד במילים ובתמונות יחד, אז טבעי שככה אתבטא. אני מרגישה שכל האנשים ככה, חושבים קומיקס".

מה מיוחד בסגנון שלך?"זה תמיד משתנה בהתאם לסיטואציה. עכשיו אני עושה את הקומיקס עם ביבי, ומאחר שזה מוציא אותו אינפנטילי וילדותי, אז גם הציור בסגנון ילדותי ופשטני".

מה התגובה הכי מעניינת שקיבלת? "עכשיו אני מקבלת על הקומיקס עם ביבי תגובות מגניבות. אנשים משתתפים בזה, שולחים לי גם חומרים. הייתה אחת שתמללה נאום שלו ושלחה שאאייר גם את זה. כשהוא אומר משהו טיפשי, ישר נכנסים לראות איך נראה הקומיקס שלי על זה".

איפה את רואה את התחום ואותך בו בעוד חמש שנים? "לגביי, אני לא יודעת. זה משתנה בכל פעם. כשהוצאתי את הספר, הייתי בגישה של קומיקס כמשהו רציני, שמספר סיפורים קשים שהיו לי לספר. עכשיו, כשפרקתי את זה מעליי, הרבה יותר קל לי לעשות קומיקסים מצחיקים וטיפשיים. אני גם לא יודעת אם אמשיך בקומיקס. תמיד אעשה את זה, השאלה מה יהיה ההקשר התרבותי, או השפה שבהם אבחר ליצור".

אפשר להרוויח מזה כסף? "זה אף פעם לא יהיה משהו שבאמת אפשר להרוויח ממנו. הבעיה היא היחס בתחום הזה בין כמות העבודה לשכר שמקבלים עליו. לכן קשה להתפרנס ממנו. גם כעורכת ב'וואלה' אין לי תמיד כסף לשלם לקומיקסאים כדי שיעשו קומיקס באתר".

שי צ'רקה | "לשתף את הקורא במה שמתרחש בדמיון שלי"

 שי צ'רקה / צילום: שחף הבר

אישי: בן 44, נשוי 4, מתגורר ביישוב צופים בשומרון

פעילות: פרסם סיפורי קומיקס בעיתון הילדים הדתי אותיות, על קורותיו של יהודי לא-יוצלח בתקופת המשנה. היה ממעצבי הבובות בתוכנית "החרצופים" ומיוצרי התוכנית לגיל הרך "הביגבגים". מצייר קריקטורות ב"מקור ראשון". הוציא יחד עם ח"כ אורי אורבך את הספר "מוקצה" על חייו של כלב דתי. במהלך החודשיים הקרובים יצא הספר "מעבר לקו 2"

פרנסה: טורי קומיקס ב"מקור ראשון וב"בשבע", ספרי קומיקס והרצאות

מה הביא אותך לתחום? "עוד לפני שהגעתי לקומיקס אהבתי קריקטורות ואהבתי היסטוריה וציירתי היסטוריה. ואז, בגיל 11, ראיתי חוברת קומיקס של אסטריקס. היו שם כל מיני יוליוס קיסר ומצרים עתיקים, וזו הייתה בשבילי התגלות. שנה אחרי זה, אסטריקס יצא בעברית וצללתי לתוכו ולמדתי את השפה".

מה אתה הכי אוהב בקומיקס? "את היכולת לשתף במה שקורה בדמיון שלי. הדמיון שלי מספר בציורים, אז זו הדרך שלי לשתף".

מה מיוחד בסגנון שלך? "זה מגוון. אני מתעסק בכמה נושאים, כשחלק גדול מהם נוגע למקורות שלנו. הספר הראשון היה הפיכת משניות לקומיקס. אחרי זה היו ספרים שעסקו במדרשים, וגם מיתולוגיה יוונית העסיקה אותי. היה גם 'מעבר לקו', שמספר על חיי מתנחל קריקטוריסט, דבר שהכי קרוב לחיים שלי במציאות".

מהי התגובה הכי מעניינת שקיבלת?"נוהגים לספר לי שלומדים על שולחן שבת מהספרים שלי מסדרת 'בבא' (יש שישה כאלה), בכל פעם בפרשת השבוע הרלבנטית. 'מעבר לקו' יצר תגובות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כמו 'עצבנת אותי אבל נהניתי'".

איפה אתה רואה את התחום ואותך בו בעוד חמש שנים? "הקומיקס נמצא במגמת עלייה. מכל התחומים שאני עוסק בהם (איור, קריקטורות וקומיקס) - ממנו אני הכי נהנה. אמשיך ליצור. יש עכשיו שלב של תרגומים, ומאוד חשוב לעבות את השוק. קומיקס בנוי על מכורים. מבחינת היוצרים אנו לא יכולים לספק את הקומיקס שלהם, כי יש הרבה יצירה, אבל לא כולה מספיק איכותית".

אפשר להרוויח מזה כסף? "אני חושב שזה די מקביל לכלל שוק הספרים בארץ. מעולם לא ניסיתי להתפרנס רק מקומיקס, ולא הייתי מצליח אפילו שהספרים נמכרים בהמוניהם, אם כי בסוף התחום הזה מכניס את שלו".

אורי פינק | "כל כמה שנים אומרים שהקומיקס הגיע לארץ"

 אורי פינק / צילום: שחף הבר

אישי: בן 49, נשוי 2,

מתגורר ברמת השרון

השכלה: עיצוב גרפי בבצלאל

פעילות: מוכר בעיקר בשל סדרת הקומיקס "זבנג!" שהחלה להתפרסם במעריב לנוער ב-1987. עורך גם ירחון בשם זה, שבאוגוסט הקרוב יגיע לגיליון המאה, וכן פרסם עד כה 23 ספרים מסדרה זו. יצר גם סדרות קומיקס נוספות: "סופר שלומפר" בעיתון הילדים כולנו, ו"ימי אנטיוכוס" בעיתון הילדים הדתי אותיות

פרנסה: עריכת מגזין "זבנג!" והרצאות בבצלאל

מה הביא אותך לתחום? "תמיד הייתה לי חיבה לציור, עוד לפני שידעתי מה זה קומיקס. אימא שלי עבדה בחנות ספרים, וכשראתה חוברת קומיקס על אחד המדפים היא אמרה, 'זה דומה למה שהבן שלי עושה', ומאז אני בתחום".

מה אתה הכי אוהב בקומיקס? "העניין שאתה לא תלוי באף אחד. מצייר קומיקס תלוי רק בדמיון, לא צריך לעבוד עם אף אחד, לפנות למפיק או לתאורן; אתה השחקן, הבמאי, הכול".

מה מיוחד בסגנון שלך? "יש כמה: הקומיקס הרגיל, שהוא סאטירי הומוריסטי; זה מה שאני עושה בעיקר בעיתון זבנג כבר שמונה שנים. סגנון שני זה science finction, (מלשון פינק), שהוא על גיבורי על ועל מפלצות. הסגנון הזה הוא הפחות פופולרי, אבל אני מאמין שהקהל של היום מוכן לזה. יש גם קומיקס אוטוביוגרפי, על נסיעה לאפריקה בקיץ או על דברים שהבנות שלי אמרו".

מה התגובה הכי מעניינת שקיבלת? "יום אחד בפורים הופיע בפתח ביתי בחור דתי, אחד שאני לא מכיר. הוא אמר שהוא גר בשכונה וראה שאני עובד קשה על אחד הקומיקסים, אז הוא הרגיש צורך להביא משלוח מנות. זה היה מאוד מרגש".

איפה אתה רואה את התחום בעוד חמש שנים? "אני מקווה שלזבנג יהיו כמה שיותר מנויים, באופן כזה שיאפשר לי להזמין קומיקס מגדולי הציירים בארץ. כעת יש בו מקום בעיקר לחבר'ה צעירים. כל כמה שנים אומרים שהקומיקס הגיע לארץ, אבל בתור אחד שהרבה שנים בזה, אני רואה שזה קורה לאט-לאט. מה יהיה? כמו עכשיו, רק יותר".

אפשר להרוויח מזה כסף? "כשזבנג היה בשיאו היה צריך להביא משטרה כשהייתי מגיע ל'שבוע הספר', אבל עכשיו יותר קשה. ועדיין, רוב ההכנסה שלי היא מקומיקס".

"כתיבה חשובה יותר מאיור"

לינקולן פרס, מאמני הקומיקס הנמכרים בעולם,

נותן כמה טיפים ליוצרים הישראלים

מי שמסתובב בין המדפים של ספרי הילדים והנוער בוודאי לא יכול היה שלא לשים לב ל"נייט הגדול", רב המכר העולמי של סופר הקומיקס לינקולן פרס, שראה אור בעברית לפני כמה חודשים. בימים אלה יוצא בעברית ספרו השני מהסדרה, ולרגל המאורע הוא העניק ל-G ראיון קצר.

מה הביא אותך לתחום? "כשהייתי ילד, הקומיקס פינאטס היה מאוד פופולרי. אני זוכר ראיון עם צ'רלס שולץ, היוצר, שאמר שכדי להיות קומיקסאי צריך להיות כותב טוב, לא כותב גדול, ולהיות אמן טוב, לא אמן גדול. אז התחלתי לצייר בהעתקת פינאטס. ככה התחיל כל קומיקסאי שפגשתי, באמצעות העתקה. בסוף, כמובן, אתה רוצה ליצור את הדמויות של הסיפורים שלך. את זה התחלתי בגיל 10".

מה אתה הכי אוהב בקומיקס? "כזה שמשלב כתיבה טובה, דמויות משכנעות ומרעננות ודיאלוג אמיתי. זה נחמד כמובן אם האיורים מעולים, אבל תמיד הרגשתי שכתיבה הרבה יותר חשובה מאיור".

מה מיוחד בסגנון שלך? "אף פעם לא הייתי אמן גדול, אבל לאורך השנים פיתחתי סגנון שמתאים לי. ככותב אני מתאמץ מאוד שהדמויות יהיו אמיתיות. הדמויות העיקריות ב'נייט הגדול' הן של ילדים בגיל 11, וחשוב לי שהם ידברו ויתנהגו כמו בני 11. אני רואה הרבה פעמים בסרטים ובטלוויזיה שילדים הם בעלי תכונות שלילדים בעולם האמיתי פשוט אין".

אפשר להרוויח מזה כסף? "יצרתי את נייט ב-1990 והתחלתי לפרסם אותו בעיתון בינואר 1991, ומאז אני יכול לחיות כקומיקסאי, אם כי אי-אפשר לומר שזה הספיק כדי לשמור המון כסף לפנסיה. אבל כן, אפשר להרוויח כסף מציור קומיקס".