"תגיד לראש הממשלה שלכם שאנחנו בני אדם". פויר בדרום ת"א

בנווה שאנן 9 יש מחסן לא גדול ובתוכו לנים כ-150 מבקשי מקלט מדרפור. צפוף. מזרן נושק למזרן, ומי שאין לו מזרן מסתפק בקרטון. יש חדר שירותים אחד, וביש המזל שישן ליד הדלת מקבל מכה קטנה בכל פעם שמישהו נכנס ובכל פעם שמישהו יוצא.

כשאני מגיע מתנהלת ישיבת דיירים. הוותיקים מסבירים את הכללים לחדשים: אסור לעשן בחדר, אין לעשות רעש ולהפריע לשכנים, יש שעות לארוחות ושעת כיבוי אורות. כולם מקשיבים בשקט מופתי, המופרע מדי פעם על-ידי שיעול, וזה לא שיעול-פילהרמונית מנומס. זה שיעול של קור ושל חולי.

אדהם יוסוף אחמד, שהגיע לתל אביב לפני כמה ימים, מספר לי שבשבוע שעבר נולד לו בן, מוחמד. אשתו נמצאת במחנה הפליטים זמזם בדרפור, ממחנות הפליטים הגדולים בעולם וודאי אחד האומללים שבהם. אפילו תמונה הוא לא ראה. אדהם מספר לי את סיפורו - חיים של פליטות, של תלישות ושל אלימות חסרת הסבר. כשהיה ילד נעקר מכפרו ועבר ממחנה פליטים למחנה פליטים, עד שברח, הצליח למצוא עבודה, לחסוך 350 דולרים ולצאת למסע לכיוון ישראל. על המסע ועל מסכת ההתעללות שהעבירו אותם הבדואים הוא אינו אוהב לדבר, כמו מרבית חבריו. יצאנו 17, הוא אומר, ארבעה נהרגו בדרך. הוא משתתק לרגע, ואחר כך מספר בכל זאת על הרעב ועל שלל שיטות עינויים כמו צריבות בברזל מלובן, חשמול ותלייה מכפות הרגליים. עלי, שמצטרף לשיחה, מספר על קבורה בחול הלוהט של המדבר, שבלילה הופך לקפוא ולנוקשה.

למה ישראל, אני שואל. כי זה הכי קרוב, הם עונים. אילו היה לי כסף, אומר עלי במרירות, הייתי מעדיף לטוס לאוסטרליה. לא באנו הנה בשביל למצוא עבודה, אומר אדהם, באנו הנה כי ברחנו מהגיהינום, ממוות ודאי. הם שולפים תעודות פליט שקיבלו במחנות, תעודות שישראל מסרבת להכיר בהן. ישראל מתכננת להחזיר את הדרום-סודנים לארצם, או "לביתם", כפי שהיא מתארת את זה, אבל לכל האנשים שדיברתי איתם אין שם בית; הוא נהרס לפני שנים, מרביתם עזבו אותו במנוסה כשהיו ילדים. אין להם בית. אף פעם לא היה להם.

כשנגמרת הישיבה אני נכנס למחסן, מסתובב בין האנשים. כולם גברים צעירים. לכולם פחות או יותר אותו הסיפור קורע לב. אני דורך בלי כוונה על רגל של מישהו. הוא אפילו לא מתעורר. בחלק הפנימי של המחסן אני פוגש את זאדין אוסמן ווארשירי ואת ראשיד חסן, שניהם בני 25, שניהם חבושים אחרי שנורו על-ידי המצרים. זאדין בכתף ובכף היד, ראשיד בירך ובכף הרגל. חיילי צה"ל טיפלו בהם בגבול, זאדין אף זכה לטיסת ספיישל במסוק לסורוקה, שם הצילו את חייו. הם מספרים על המסע - כשליש נהרגו בדרך. זאדין מספר שהבדואים קשרו שלושים מהם יחד למשך כמה ימים, בלי אוכל, ובדרישה לכופר בלתי אפשרי של 20 אלף דולרים. ראשיד לא מסכים להתייחס למה שהיה שם, אבל בעיניו אתה יכול לראות את כל צער העולם וכאבו. על הכלא הישראלי, שם בילו כשבועיים כל אחד, הם אומרים שהיה בסדר. אחרי כל זה הגיעו לגינת לוינסקי, ובילו שם שבועיים בגשם ובקור.

12 אלף שקלים בחודש, זה שכר הדירה למחסן העלוב הזה, שמשולם על-ידי "בני דרפור", עמותה שהוקמה על-ידי הוותיקים למען הצעירים, ונכון לעכשיו יש כסף רק עד סוף החודש. מה יהיה אחר כך אין איש יודע. אנחנו בני אדם, אומר ראשיד, תגיד לראש הממשלה שלכם שאנחנו בני אדם.

איימאן, 28, מצטרף לשיחה. הוא כבר ותיק בישראל, הגיע לפני שלושה חודשים ומצא עבודה ודירה ברמת גן. הוא בא הנה לעזור לחדשים. כמעט חצי שנה היה בשבי הבדואים, והוא לא מוכן לדבר על זה. אחר כך, כשאנחנו לבד מחוץ למקלט, הוא אומר לי שהוא מתבייש לספר מה ראה ומה עבר עליו. בין החיוך שעל פניו למבט שבעיניו יש פער בלתי אפשרי. אחר מספר לי שהלילות מופרעים תדיר על-ידי סיוטים.

אני יוצא משם ולבי מלא עופרת. עוד רגע הוא מתנפץ על המדרכה המזוהמת של נווה שאנן. עד לא מזמן היית מסתובב פה ומרגיש צ'יינה טאון - הייתה אווירה די מגניבה. עכשיו שולט פה הפחד. ה-150 האלה הם האנשים ששפר עליהם גורלם. רבים אחרים נאלצים לישון בגינת לוינסקי הסמוכה; מי שיש לו מזל הצליח להשתלט על המגלשות ועל מתקני המשחקים לילדים ולישון בתוכם. מי שאין לו - ישן על ספסל או על האדמה.

כ-300 מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה ממלאים את גינת לוינסקי בדרום תל אביב, יושבים בקבוצות על הדשא או עומדים, שקטים, באחד מהתורים לחלוקת אוכל. הגינה הזו מספרת את הסיפור כולו. עד לפני כשנה עוד שיחקו פה ילדים משלל לאומים, שמילאו אותה בצחוקים ובתקווה. עכשיו יש פה רק אפריקאים דוממים וייאוש שאין לו סוף. ילדים כבר בקושי משחקים פה. את חוסר הוודאות אפשר למשש, הוא עומד באוויר. יום אחד הכול יתפרץ באלימות, והאחריות תהיה על ממשלת ישראל. לא רק את הפליטים היא מפקירה, לא רק את מהגרי העבודה ואת חסרי המעמד, גם את החלשים שלה היא זורקת, מתעלמת מהם, מפקירה אותם ודוחפת אותם לשנאה ולגזענות. תושבי השכונות הדרומיות משלמים את מחיר האדישות הפושעת של המדיניות. אבל במקום להאשים את המדינה הם מאשימים את החלשים מהם.

במוצאי השבת האחרונה נערך בגינת לוינסקי בדרום תל אביב טקס אזכרה ליוהנס (יונתן) ברקו, חסר בית שקפא למוות על ספסל בגל הקור האחרון. ברקו, 26, היה עולה מאתיופיה. הטקס איחד לרגע מוזר פליטים מדרפור, תושבי השכונות, פנתרים שחורים לשעבר ומשוררי מחאה. על ברקו אף אחד לא דיבר, כי אותו אף אחד לא הכיר. גם מי שהכיר אותו לא ידע עליו כלום. חסר בית הוא כמעט תמיד גם חסר פנים ושם. יוהנס חי לבד, ולבד קפא ומת. אחד המשוררים השווה בינו למוחמד בועזיזי שהצית את האביב הערבי - זה נשרף וזה קפא.

למחרת אני קופץ למשרדי עמותת אסף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט. כמה עשרות אנשים מחכים שם לתורם. עד שאורית מרום, רכזת הפעילות הציבורית, תתפנה אליי, אני מעיין ב"רפיוג'י וויס", עיתון הפליטים הארבע-שפתי - עברית, אנגלית, ערבית (לסודנים) וטיגריניה (לאריתריאים). העיתון עשוי ברמה גבוהה, אבל הוא ודאי מהעיתונים הכי מדכאים בעולם. חפשו את המהדורה המקוונת שלו (בקוד המצורף משמאל) אם אתם רוצים לדעת את כל מה שלא מספרים לכם.

יש פה לא מעט אנשים שניכר עליהם שהם סובלים מהפרעות נפשיות, תוצאה של כל הדברים שעברו. ואז אתה חושב על זה שמי שבא הנה הם החזקים, החכמים ובעלי התושייה. מוחמד, שמתיישב לידי, מספר על מעסיק ישראלי שלקח אותו לעבודת צ'יק-צ'ק, הכינוי האפריקאי לעבודת יום - אלה שעומדים בצמתים ומחכים שיתמזל מזלם - ולא שילם לו. פטריק מספר על שתי נשים אריתראיות שנלקחו לעבודת ניקיון, ושם נכלאו ונאנסו. לכל אחד יש סיפור שמפרק אותי.

אורית מרום, שהתפנתה בינתיים, מתארת את התמונה בבהירות מבהילה; את השקר של הממשלה, שמתארת את האנשים האלה כמהגרי עבודה במקום כמבקשי מקלט, את זוועת הגירוש המתוכנן, את חוסר הנכונות להעביר את הבאים דרך תהליך RSD, ההליך המוסדר של האו"ם שמאפשר לבדוק מיהו פליט, ועוד. המדינה ודאי תספר שהיא מעבירה כל אחד, אבל המספרים מספרים אחרת: בישראל מכירים רק באחוזים בודדים מהמסתננים כפליטים, בהשוואה למדינות אחרות. שיחתנו מופרעת שוב ושוב על-ידי מבקשי מקלט שנכנסים ושוטחים את הבעיות שלהם, והבעיות שלהם יהפכו מהר מאוד להיות הבעיות של כולנו.

אני יוצא משם ועולה על האופניים, חוזר לגינת לוינסקי, משם עובר למקלט בנווה שאנן, מתנחם בבירה קרה בבר עגום של פועלים רומנים שנמצא ממש ממול. אדהם עובר ממול, מנופף לי לשלום. בוא, הצטרף אליי, אני מחווה אליו, אבל הוא מפחד לשבת במקום של רומנים. הם, שאומללים פחות ממנו, שונאים אותו על כך. כל אחד שונא את זה שמתחתיו, זוהי דרום תל אביב של תחילת 2012.