העליון: התיקון לחוק החוזים חיזק את הלכת אפרופים

התיקון לסעיף פרשנות חוזים בחוק החוזים עיגן וחיזק את הלכת אפרופים שעוגנה והובהרה בהלכת ארגון מגדלי הירקות, גם אם כוונתו המקורית היתה לבטלן - כך קובע בית המשפט העליון בפסק דין חדשני, שבו פורש לראשונה התיקון לחוק החוזים מינואר 2011, שנחקק במטרה לשנות את האופן שבו מפרשים בתי המשפט חוזים, נוכח הביקורת על ההלכות המשפטיות בנושא. ואולם שופטי הרוב, אליעזר ריבלין וסלים ג'ובראן, קובעים כי הפרשנות הנכונה לסעיף החקיקה מביאה דווקא לתוצאה המחזקת ומעגנת את הלכת אפרופים.

מדובר בערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד חברות הביטוח סהר, מגדל ואבנר, בשאלת פרשנות ההסכם שנחתם לפני שנים רבות בין המוסד לבין חברות הביטוח, בנוגע לשיפוי שהמוסד זכאי לקבל מחברות הביטוח על גמלה ששילם לנפגע, בעת שקמה גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנות אחד הסעיפים בהסכם, והעניין התגלגל בערכאה שלישית לבית המשפט העליון.

שופטי העליון ניצלו את ההזדמנות כדי להעמיד על מכונה את מדיניות הפרשנות הראויה בדיני חוזים, בעקבות התיקון לחוק החוזים מלפני שנה. בין המומחים התגלעה מחלוקת האם שיטת הפרשנות שהיתה נהוגה קודם לתיקון, נותרה כפי שהיא גם אחריו.

לפני התיקון קבע סעיף 25(א) לחוק החוזים כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

כיום קובע הסעיף: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

בנוסחו הקודם פורש הסעיף כקובע תורת פרשנות דו-שלבית, תחילה לפי לשון החוזה ובהמשך לפי נסיבות חיצוניות; ואולם בהלכת אפרופים משנת 1995 נקבעה תורת פרשנות חד-שלבית, שבה נבחן החוזה לפי כלל הנסיבות.

ריבלין מציין כי הלכת אפרופים עוררה ביקורת, ביחס לפגיעה בחופש החוזים, באוטונומיה של הצדדים לחוזה ובוודאות המשפטית. את הביקורת הזו מכנה ריבלין "המיתולוגיה של אפרופים", ולדבריו, "אף שזו הלכה ותפחה, כלל לא היה לה על מה שתסמוך".

בשנת 2006 ניתן פסק הדין בהרכב מורחב בפרשת ארגון מגדלי הירקות, שבו נתחמה והובהרה הלכת אפרופים. "לא אחת קורה כי פסיקה מכוננת איננה מכווננת עד הסוף", כותב ריבלין, "בעניין אפרופים ניטעו זרעים ראשונים וראשוניים לתפיסה פרשנית חדשה, ובעניין מגדלי הירקות הלכו וצמחו שורשיה של התפיסה, שמטבעם מחוברים יותר לאדמה, לקרקע המציאות - ולא רק בשל שנכרכו בגידול ירקות".

התיקון החדש לחוק, מציין ריבלין, הוליד בקרב מלומדים גישות פרשניות מנוגדות - חלקם אמרו כי התיקון ביטל את שיטת הפרשנות של אפרופים והחזיר את תורת שני השלבים, וחלקם אמרו כי התיקון הותיר על כנו את שיטת אפרופים.

ריבלין מציין כי אפשרית גם פרשנות שלישית של סעיף החוק, ולפיה החוק קובע חזקה פרשנית, הניתנת לסתירה, ולפיה אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה. חזקה זו, אומר ריבלין, נקבעה כבר בהלכת אפרופים.

בית המשפט העליון בוחן את גלגולי חקיקתו של הסעיף בכנסת, ומגלה כי תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק היתה לקבוע כי לשון החוזה היא בעלת משקל משמעותי וחשוב בפרשנות החוזה, אך לא משקל מכריע.

ריבלין אף "עוקץ" את יוזם החוק, ח"כ יריב לוין, ומציין כי "את הדברים בעניין התכלית הסובייקטיבית הבאנו לעיל בהרחבה, שכן לשיטתנו יש לתת משקל רב לכוונה הסובייקטיבית של המחוקק - כוונה שעליה יש ללמוד מדבריו שלו, מבלי להמירם בתבונה חיצונית".

מסקנת שופטי העליון היא שדווקא היצמדות ללשון הסעיף מביאה להרחבה למעשה של הלכת אפרופים, "באופן שמקרב את שיטת הפרשנות לעבר זו שנתפסת כ'מיתולוגיה של אפרופים', ואולם נסיבות החקיקה מלמדות כי לשון החוק איננה מבטאת נאמנה את כוונת המחוקק, שביקש להדגיש את חשיבותה של לשון החוזה בתהליך הפרשנות".

לפיכך בוחרים השופטים בפרשנות אחרת של הסעיף, שלפיה ללשון החוזה יש משקל משמעותי בפרשנותו, אך לא משקל מכריע. זאת, בניגוד לפסיקתו של השופט יורם דנציגר מיולי 2011 בפרשת אליהו.

השופט ג'ובראן מצטרף לפסיקתו של ריבלין. השופט ניל הנדל, בדעת יחיד, טוען כי התיקון לחוק החוזים צימצם בפועל את מרחב שיקול-הדעת של בית המשפט בבואו לפרש את החוזה, ומציג גישה הקרובה יותר לגישתו של השופט דנציגר.

לדבריו, "על בית המשפט להביע עמדה האם מדובר בחוזה בו 'אומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה', או בחוזה שבו המצב שונה. היה והלשון מפורשת - זו תגבר. היה ולא - יש לפרש את אומד הדעת על-פי החוזה והנסיבות תוך יצירת הייררכיה. גישה זו יוצרת יחידה אחת, שדרכה ניתן להכריע".

לדברי הנדל, "אין בתכלית החוזה לגבור על לשון מפורשת. אף אם הלשון אינה מפורשת, יש לנקוט זהירות בכל הקשור להיבט האובייקטיבי של התכלית הסובייקטיבית. ועדיין, בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות". (רע"א 3961/10).