אשר גרוניס יושבע היום לנשיא העליון; מהי דרכו השיפוטית?

לא יכול היה להיות סימבול טוב יותר למשנתו המקצועית של הנשיא הבא של בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שיושבע לכהונתו היום (ג') אחר-הצהריים, וליחסי הכוחות הפנימיים בתוך ערכאת השיפוט הבכירה, מאשר פסק הדין שניתן בשבוע שעבר בפרשת חוק טל (בג"ץ 6298/07).

לא זו בלבד שגרוניס התייצב לצד שופטי המיעוט, שביקשו להותיר את החוק על כנו ולא לבטלו, ולא זו בלבד שבדבריו הקצרים הוא מתנצח עם גישתה של הנשיאה, דורית ביניש, אלא שהוא זוכה גם למטר חומצי של תגובות מצד שופטי הרוב על גישתו, שלפיה כשהרוב הפרלמנטרי מעניק זכויות-יתר למיעוט ולא מקפח אותו, אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בחקיקה.

לא שהייתה זו הפעם הראשונה שבה מצא עצמו גרוניס בדעת מיעוט אל מול עמיתיו לעליון, בעניין אקוטי המצוי בהכרעה שיפוטית. בפרשת ההכרה בגיורי-קפיצה רפורמיים לצורך מתן מעמד לפי חוק השבות, תמך גרוניס בעמדת המיעוט ששללה הכרה שכזו (בג"ץ 2597/99); כשופט צעיר בעליון הוא נותר במיעוט בפרשה, שבה פסל בג"ץ את פיטומם של אווזים בנימוק של התאכזרות לבעלי חיים (בג"ץ 9232/01); ובפרשת יששכרוב - אולי פסק הדין החשוב ביותר שמותירה מאחוריה הנשיאה הפורשת - שבה הוסמכו בתי המשפט הפליליים לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, הוא נותר בדעת מיעוט מול שמונה מחבריו (ע"פ 5121/98).

גרוניס קונן על המעבר בדיני הראיות מקבילות למשקל, והסתייג מקבלת דוקטרינה כה כבדת-משקל על-ידי בית המשפט ולא באמצעות המחוקק. "השאלה המקדמית והראשונה המתעוררת היא האם ראוי שבית המשפט יאמץ, על דרך חקיקה שיפוטית, דוקטרינה רחבה של פסילת ראיות שהושגו שלא כדין. נשאלת השאלה האם מהלך כה משמעותי אינו צריך להיעשות על-ידי המחוקק", קבע.

הגישה המנחה את גרוניס בתחום הפלילי נוגעת להצרת צעדיה של התביעה, כדי לצמצם ככל הניתן את הסיכוי להרשעת-שווא. כך, פסק כי כאשר התברר כי נאשם נחקר בחקירה מדריכה במשטרה - על משקלן של הראיות להיות גדול במיוחד לצורך השגת הרשעה (ע"פ 3250/10).

גם כשהצטרף לחבריו בהחלטה לבטל את "הלכת קינזי" ולאפשר לנאשם להעיד נגד שותפו, עוד לפני שמשפטו שלו הסתיים, הדגיש את החשש מפני עדות שקר, את חשיבותן של ראיות מסייעות ואת החשיבות במתן חיסיון לעד, כדי שלא יחשוש מלהפליל את עצמו בעדותו (בג"ץ 11339/05).

תמיכה בהסדרי טיעון

בפרשת קצב נתן גרוניס את קולו לשופטי הרוב, שהחליטו לא לפסול את הסדר הטיעון המקל, שעליו חתמו קצב והיועץ המשפטי מני מזוז (בג"ץ 5699/07). גרוניס תומך בהסדרי טיעון באופן כללי, משיקולים של יעילות עבודת הפרקליטות ובתי המשפט.

בניגוד לחבריו בעליון, גרוניס תומך בהשגת הסדרי טיעון, אף אם התביעה לא הכריעה אם הראיות מגלות סיכוי סביר להרשעה. שיטתו, שלפיה מאחר שבג"ץ לא בחן את חומר הראיות הגולמי הוא איננו יכול להכריע בשאלת סבירותו של ההסדר, מעקרת כל ביקורת עתידית מצד בית המשפט בדבר סבירות הסדרי טיעון.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה בחן גרוניס את מוסד הסדרי הטיעון מבעד למשקפיים של שיקולים רציונליים-כלכליים. לדבריו, רק במקרים חריגים ביותר ונדירים רשאית התביעה לחזור בה בשלב הערעור מהסדרי טיעון שכרתה בשלב הדיוני (דנ"פ 1187/03). גרוניס בחן את הסדרי הטיעון בפריזמה של דיני חוזים, והסיק כי כשהמדינה חוזרת בה מהתחייבותה לעניין העונש שיתבקש בית המשפט לגזור, זכאי הנאשם ל"השבה" בדמות חזרתו מהודאתו בכתב האישום.

יעילות דיונית

אומרים על גרוניס שהוא שופט אפור, שאין חידושים משפטיים גדולים הרשומים על שמו. זה לא לגמרי מדויק. גרוניס מחדש הלכות, אך כשופט פורמליסט-פרוצדורליסט הוא עושה זאת בתחומים הרחוקים מתשומת-הלב הציבורית, למשל בסדר הדין האזרחי, כששיקולים של יעילות דיונית עומדים לנגד עיניו - לא רק יעילות ההליך המצוי בפני המותב, אלא יעילות תפקודם של בתי המשפט בכלל, והתחשבות, במסגרת ההחלטות הדיוניות, גם בתיקים האחרים המצויים על שולחנו של השופט.

גרוניס קבע כי האחריות העליונה לניהול ההליך נתונה בידי בית המשפט, ועליו לתת משקל גם לאינטרסים של צדדים אחרים, ה"מתדפקים על הדלתות" (רע"א 2157/06). הוא קבע כי על בית המשפט לתת משקל להפסד של משאבים שיפוטיים, הנובע מדיון כפול באותה שאלה משפטית (רע"א 346/06).

לדבריו, בית המשפט רשאי להטיל במקרים קיצוניים, מלבד הוצאות לטובת הצד שכנגד, גם הוצאות לטובת אוצר המדינה על צד המגיש בקשות חסרות שחר (רע"א 1514/06).

כשהרכב שופטיו של הנשיא לשעבר קצב קבע כי המשפט יתקיים במתכונת של 4 דיונים בשבוע, החלטה שבעקבותיה ביקשו סנגוריו של קצב להתפטר, דחה הרכב בראשות גרוניס את התפטרותם ועודד את בתי המשפט ליישם את סעיף החוק, הקובע שמשפטים יתקיימו ברציפות מיום ליום (ע"פ 4865/09).

הוא גם צימצם את האפשרות לדחייה מוסכמת של מועדי דיונים, כדי למנוע אובדן זמן שיפוטי ופגיעה באינטרסים של כלל המתדיינים (רע"א 8327/05). החלטות אלה ניתנו עוד לפני שגובשו נהלים פורמליים לשמיעה רצופה ולמניעת דחיות.

נגד רוח אפרופים

גרוניס רואה את עיקרון הצדק המתקן כעיקרון היסודי בתחום דיני הנזיקין. משיקול זה, וגם משיקולים הנוגעים לתפקיד בתי המשפט בקביעת אחריות בנזיקין, התנגד בפרשת עדן מלול לאפשרות קביעת אחריות יחסית, על-פי הסתברות, בדיני הנזיקין, במצב של "סיבתיות עמומה". אם הייתה מתקבלת העמדה ההפוכה, הזהיר השופט השמרן, היה הדבר "מוביל לתוצאות קשות ולמהפכה בלתי מוצדקת בדיני הנזיקין ובדיני הראיות" (דנ"א 4693/05).

ביחס לפרשנות החוזים, מצדד גרוניס בגישה הרואה כסכנה, אם לא את הלכת אפרופים עצמה, אז את רוחה של ההלכה. בפרשת ארגון מגדלי הירקות הוא הזהיר כי מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים פוגעת בוודאות המשפטית. "האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין צד לחוזה, ומפני שכתוב החוזה על-ידי בית המשפט", הוא כתב, "ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקריית-שמונה ועד זה שבאילת" (דנ"א 2045/05).

בתחום הקניין הרוחני, פסק גרוניס כי הן כדי ששני סימני מסחר ייחשבו כדומים, והן לצורך קביעה שנעשתה הפרה של סימן מסחר, על הדימיון בין הסימנים להיות כזה, העלול לגרום להטעיה ביניהם, ואין די בדמיון סתם. לצד המבחן המשולש שנקבע בפסיקה לקביעת מידת הדמיון בין סימני המסחר, ציין גרוניס כלי נוסף, והוא "מבחן השכל", העוסק במסר הקונספטואלי העולה מכל אחד משני המוצרים (רע"א 5454/02).

נגד האקטיביזם של ברק

כשהדברים מגיעים לממשק בין בית המשפט למערכת הפוליטית - הן בהיבט המוסדי והן בהיבט הפרסונלי - מעדיף גרוניס להתרחק מהתערבות עד כמה שניתן. כך, נותר בדעת מיעוט בלתי מנומקת, כנגד שניים מחבריו, כשביקש להימנע מהוצאת צו על-תנאי, שיחייב את המדינה להשיב לעתירה, שלפיה יש לקבוע כי ח"כ צחי הנגבי לא ישוב לכהן כשר לביטחון פנים, גם לאחר סיום החקירה הפלילית נגדו (בג"ץ 8192/04).

וכך, בדעת היחיד המצוטטת שלו, בעתירה שבה התבקש בג"ץ לחסום את דרכו של חיים רמון בחזרה לממשלה, אף שהורשע בעבירה שאין עמה קלון (בג"ץ 5853/07).

לשיטתו של גרוניס, כאשר הכנסת מאשרת את החלטת הממשלה לצרף שר לממשלה, התערבות מצד בית המשפט צריכה להיעשות במקרים "חריגים ונדירים ביותר", מאחר שביקורת שיפוטית על החלטות הכנסת - גם כאלה שאינן דבר חקיקה - צריכה להיות מצומצמת עוד יותר מביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת.

ועוד ציין גרוניס כי יש לצמצם את השימוש בעילת הסבירות להצדקת התערבות בית המשפט בהחלטות הרשויות האחרות. הסבירות, הוא טען, הפכה בהשראתו של אהרן ברק למעין "נורמת על" ויש להעדיף במקומה עילות קונקרטיות יותר, כגון שיקולים זרים, אפליה או מטרה זרה. פסק הדין הזה קיבע את גרוניס כמי שמניף את דגל השמרנות השיפוטית, ויוצא במפגיע נגד תורתו השיפוטית של ברק.

משנתו השמרנית באה לידי ביטוי גם בפרשה שחצתה את שופטי העליון, שנדרשו להכריע אם לבטל את הקמת ועדת הבדיקה שהקימה הממשלה, בראשות השופט וינוגרד, לחקר כשלי מלחמת לבנון השנייה, ולהורות על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית (בג"ץ 6728/06). העתירה נדחתה על חודו של קול - קולו של גרוניס, והיה זה קול צלול מאין כמוהו, בהתנגדותו להתערבות שיפוטית בהחלטת הממשלה.

לטענתו, השאלה איזה כלי חקירתו על הממשלה להפעיל, מהווה דוגמה מובהקת לצורך של בית המשפט לנקוט ריסון עצמי, הגם ש"ייתכן דיסוננס בין הדעה האישית לבין התוצאה המשפטית". אם היתה מתקבלת החלטה אחרת, הוא ציין, היה הדבר מהווה הוכחה לבעייתיות המובנית בפסילת החלטות מינהליות בעילת חוסר סבירות.

כמי שצמח על ברכיו של המשנה לנשיא בדימוס, שלמה לוין, מבחני הפרוצדורה בדבר זכות עמידה בבג"ץ ושפיטות משחקות אצל גרוניס תפקיד מרכזי. במטרה למגר את העתירות המוגשות מדי שנה נגד החלטות להעניק את פרס ישראל לזוכה מסוים, הוא לא הסתפק ברטוריקה חריפה, אלא גם הטיל על העותרים הוצאות כבדות (בג"ץ 2324/11). לגישתו, מדובר בתחום שכמעט כולו אינו שפיט, אף שהחלטות בעניין הפרס אינן חסינות לחלוטין, ובנושאים כגון זה יש להציב מחדש את דרישת זכות העמידה הפרטנית.

במקרים לא מעטים, מצרף גרוניס בלאקוניות את דעתו לדעתם של עמיתיו לכס השיפוט, בין בדחיית העתירה ובין בקבלתה, ולעתים אף בפסקי דין הנחשבים אקטיביסטיים במהותם. כך, הצטרף לפסק הדין, שבו בוטל החוק המתיר הקמת בתי סוהר בבעלות פרטית (בג"ץ 2605/05), ולפסק הדין שבו בוטל "חוק האינתיפאדה", המונע מפלסטינים לתבוע פיצוי על פגיעות שנגרמו להם גם שלא אגב פעולות מלחמתיות (בג"ץ 8276/05).

כך גם הצטרף לפסק הדין, שבו בוטלו קצבאות הבטחת הכנסה לאברכי כוללים, בנימוק ששלילתן מסטודנטים פוגעת בעקרון השוויון שבחוק יסודות התקציב (בג"ץ 4124/00), וכן לפסק הדין שבו בוטלה החלטת הצנזורה למנוע את הקרנת סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין", באולמות קולנוע (בג"ץ 316/03).

במקרים מסוימים מדגיש גרוניס כי הוא מצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חבריו למותב, אמירה שממנה משתמע כי אילו היה טורח לנמק, הייתה הנמקתו שונה בתכלית.

ואולם, נראה שקל יותר לגרוניס להצטרף לעמדת חבריו, כאשר אלה דוחים מעליהם עתירות או נוקטים גישה מרוסנת. כך, הסכים גרוניס לדחיית העתירה שהוגשה נגד התקציב הדו-שנתי, שיזמה הממשלה לשנים 2009-2010, וכן לביקורת החריפה שהשמיעה ביניש בפסק הדין על חקיקת תיקון לחוק יסוד במסגרת הוראת שעה (בג"ץ 4908/10).

הוא אף הסכים לדחיית העתירה לפסילת כללי רשות השידור, האוסרים על שידור פרסומות למטרות פוליטיות (בג"ץ 10203/03), תוך שציין ביחס לחופש הביטוי כי "ראיית זכות חוקתית כבעלת היקף רחב מדי, מעבר לתכלית שאותה באה הזכות לשרת, עלולה להביא לדילולן של הזכויות החוקתיות ולפיחות ערכן".

גישה דומה הפגין גרוניס בשתי הפרשות שבהן נדונה בבג"ץ חוקתיותו של התיקון לחוק האזרחות, האוסר על איחוד משפחות של פלסטינים עם אזרחי ישראל. בשני המקרים, ב-2006 (בג"ץ 7052/03) וב-2012 (בג"ץ 466/07), נדחו העתירות על חודו של קול, וגרוניס הצטרף לדעת הרוב בשתיהן, תוך שקבע כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית.

גם בפרשת חוק טל, שהגיעה לפתחו של בג"ץ פעמיים בתקופתו של גרוניס, הוא נותר יציב בעמדתו בדבר אי-התערבות בזכויות יתר, שהעניק הרוב למיעוט, אף שזו זכתה לביקורת מפיו של ברק כבר כשהשמיעה לראשונה (בג"ץ 6427/02).

יותר מאשר "המיתולוגיה של אפרופים", נראה כי המיתולוגיה של ברק ותורתו השיפוטית מרחפות מעל ראשו של גרוניס, טורדות את מנוחתו ומהוות יעד לעקיצותיו מדי פעם. ימים יגידו אם ימשיך במנהגו זה לאורך כל תקופת נשיאותו.

תלמידם של השופט לוין ועו"ד גולדנברג

אשר גרוניס, בן 67, נולד וגדל בתל-אביב לבלהה ויונה ואת לימודיו התיכוניים עשה בתיכון "גאולה" בעיר. אביו הלך לעולמו כשגרוניס היה בן 17. אחרי שירותו בצה"ל, בחיל האוויר, למד משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית, וב-1969 סיים את התמחותו, אצל השופט שלמה לוין ובהמשך אצל עו"ד אמנון גולדנברג, וקיבל רישיון לעריכת דין.

אחרי 3 שנים של עבודה כעורך דין פרטי, שינה כיוון ועבר להתמחות בתחום האקדמי: הוא למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת וירג'יניה בארה"ב, ואת הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת יורק בטורונטו שבקנדה.

עם חזרתו לישראל ב-1976, הצטרף לסגל ההוראה באוניברסיטת תל-אביב, כשבמקביל עבד כעורך דין בשוק הפרטי, תחילה כשכיר ובהמשך כשותף במשרדו של ד"ר משה וינברג. הוא גם היה חבר סגל ההוראה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל.

ב-1988 נבחר היישר למשרת שופט מחוזי, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ו-8 שנים אחר כך עבר לבית המשפט בתל-אביב. ב-2002 קיבל מינוי זמני לבית המשפט העליון, וכעבור שנה זכה במינוי הקבע.

במהלך הקריירה השיפוטית התמחה בעיקר בסדרי דין, במשפט מינהלי ובפשיטות-רגל, תחום שעליו אף כתב ספר יחד עם ד"ר שלמה לוין.

גרוניס אמור לכהן כנשיא העליון עד ינואר 2015, והיום אחר-הצהריים הוא יושבע לנשיא העשירי של בית המשפט העליון, לאחר פרישתה של דורית ביניש. הוא נשוי בשנית לשופטת בית המשפט המחוזי בדימוס רינה משל-שהם, ואב ל-3 בנות מאשתו הראשונה אסתר.

 גרוניס ציוני דרך בפסיקה