קצת לוחצים, והמזומנים משתחררים

אל לנו לבוא בטענות לבעלים של פרי הגליל, שהורידו את ממשלת ישראל על הברכיים וחלבו ממנה הבטחה לחוק חדש, שיאפשר להם לשפר את שורת הרווח. ניחא, ערלות הלב וגסות הרוח לסגור בחשאי את המפעל בחצור הגלילית בחסות שערי השבת, למתוח בד יוטה על גדרותיו כדי לסלק מן העין את המתרחש בו, ולשים בשעריו מאבטחים שימנעו כניסת עובדים המנסים להילחם על זכותם להתפרנס. ניחא, שדרשו מיליוני שקלים בהתבסס על הבטחה שלטונית ישנה ושנויה במחלוקת של שר שכבר לא מכהן, כזו שהחוק אפילו לא מאפשר לקיים. ניחא, שעשו שימוש ציני ופוגעני ב-240 עובדיהם, שבאחת נבעטו הביתה בעיירה דלת אפשרויות תעסוקה. אבל הכתובת להפניית הטענות הללו היא ממשלת ישראל - שנבהלה מהמשבר, התרשלה בטיפול בו, כשלה והניפה דגל לבן.

הלב יוצא לעובדי פרי הגליל, שנלחמו כאריות כדי להציל את מקום פרנסתם. הם יודעים שבקרב הזה אל להם להפסיד, כי אם יפסידו הם יחדלו להתפרנס. הם התרוצצו בין מסדרונות הכנסת להסתדרות, התראיינו מתחת לכל עץ רענן, ממהדורת חדשות הבוקר ועד למהדורת חצות, ועשו לבעלים, אושיק אפרים וזכי שלום, עבודת שתדלנות מופתית - ובלי לקבל על השעות הנוספות הללו שקל שחוק אחד.

והמדינה רתחה. יו"ר ההסתדרות איים. במשרד התמ"ת התגוננו, התכווצו ותרצו. כולם אמרו מילים, יותר מדי מילים, חוץ מאשר את המילים המתבקשות: "תלכו הביתה, האדונים הנכבדים שלום ואפרים, קחו אתכם את קופסת התירס המשומר לנהריה, ואל תשכחו לאסוף בדרך את המלפפון שכבר החמיץ. לכו לכם לאן שחושיכם העסקיים מורים ומנווטים, קחו אתכם את כל החומץ והעמיסו על גבכם את פחי האלומיניום שטרם התמלאו בעוד גרעיני אפונה וקוביות קטנות של גזר".

מתוך כל ממשלת הענק המסורבלת הזאת, לא נמצא שר יחיד שיקום ויאמר בקול רם וברור לאפרים ולשלום, שיחפשו על מי להסתובב כי מישראל הם לא יראו 18 מיליון שקל, גם לא אגורה שחוקה אחת; שישראל היא מדינת חוק, שעם איומים לא שוברים ממשלות, שעם פיטורים חפוזים של עובדים במוקד אבטלה לא פורצים חוקים. פשוט לא. ואף אחד לא קם.

הבהלה והכניעה

במקום לנשום עמוק, לבלוע רוק ולשאול כיצד הגענו לחרפה הזאת, שמפעל לא-מתוחכם אחד סוגר את שעריו ומטלטל מדינה שלמה, חיבקנו את העובד מוטי. במקום לברר איפה בדיוק הכשל שבגינו לא נפתחו בחצור הגלילית מפעלים נוספים, ניגבנו לעובדת קטי את הדמעות. וממשלת ישראל וחברי ועדת הכספים ניגשו אל הפתרון הקל, כיסו את הפצע עם פלסטר, שלפו מהמותן, הגיבו מהבטן, התכופפו. כי אין כמו שקט תעשייתי. אז הנודניקים האלה רוצים 18 מיליון שקל והחוק לא מאפשר? נשנה את החוק וניתן.

והחוק ישונה. במתכונתו המוצעת הוא עומד לעלות למדינה מיליארדים. הממשלה אפילו לא מסוגלת לדעת כמה. רק אתמול פקידי האוצר פתחו את המחשבונים והתחילו לחשב כמה הבהלה והכניעה של הפוליטיקאים יעלו לנו.

18 מיליון שקל הם המון כסף: עם 10 מיליון, מרכז ההשקעות מעביר את מפעל בייגל-בייגל מאזור התעשייה ברקן לצפת, ויעבדו בו 100 עובדים. עם עוד כמה מיליונים, אפשר לממן הכשרות מקצועיות למפוטרי מפעל השימורים, לארגן להם הסבות מקצוע, לתמרץ מפעלים אחרים בצפון להרחיב פעילות ולקלוט בין שורותיהם את יוצאי פרי הגליל. ועוד יישאר כסף בשביל מסיבה קטנה לחבר'ה. באין יכולת לפתוח מפעל חדש בחצור הגלילית, אפשר גם לממן את הסעת העובדים למפעל קיים, שמרוחק כחצי שעת נסיעה מהעיירה. אפשר היה לעשות עוד המון אך בפועל עשו כל-כך מעט ובעיקר כל-כך עקום. הממשלה נחשפה במערומיה, מבוהלת, חרדתית ולחיצה. קצת לוחצים, והמזומנים משתחררים.

מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, יוציא בקרוב תחת ידיו את הדוח שעוסק בפרשת אשכנזי-הרפז. אולי עכשיו יהיה לו קצת יותר זמן לשגר כמה מאנשיו לבדוק את הסיפור הזה, שעומד לעלות למדינה הון עתק. הוא יכול להתחיל אצל שר התמ"ת לשעבר, בנימין (פואד) בן אליעזר, לגשת אליו ופשוט לשאול ישירות: מה חשבת לעצמך, ובעיקר בשם מה ובשם מי הבטחת לאנשים האלה כל-כך הרבה כסף, ולמה, למה אתה לא לומד את החומר לפני שאתה פותח את הפה?