השבוע נכנס לתוקפו השינוי בהגדרות הפרטיות של גוגל. מדינות רבות, כמו גם ארגונים להגנת הפרטיות, לא אוהבים את השינוי הזה, בלשון המעטה. תביעות מוגשות, מחאות נרשמות, והאיחוד האירופי אף הרחיק לכת ו"הביע דאגה". וואו, אם הם מודאגים, אתם יכולים להיות רגועים.
גוגל, שהדאגה של האיחוד האירופי מזיזה לה את קצה הדודל, טענה שהכול בסדר במסגרת החוק, והצהירה כי בכל מקרה "המדיניות החדשה לא משנה את הגדרות הפרטיות הנוכחיות, והחברה לא אוספת מידע חדש או נוסף על משתמשים".
החברה טענה גם - וזה כבר לקוח מהתחום הקומי - שהיא לא מוכרת את המידע האישי שהיא אוספת. שנאמר: פחחח.
אבל מהו בעצם אותו "שינוי מדאיג" בהגדרות הפרטיות של גוגל? למעשה, מדובר בלא יותר מהאחדה של הגדרות הפרטיות בשלל השירותים שהחברה מספקת. כשחושבים על זה, הדבר אמור דווקא להרגיע במקום להדאיג, לפשט במקום לסבך. במקום 70 הסכמים שונים, הסכם אחד. מה, לא ככה?
אבל כשחושבים על זה עוד טיפה, מגלים שזה לא באמת משנה: במקום משהו כמו 70 טפסים והגדרות פרטיות בשלל שירותים, שכולם לא קוראים ומאשרים בלי לחשוב פעמיים - עכשיו יהיה טופס אחד שאף אחד לא יקרא ויאשר מבלי לחשוב פעמיים.
הגישו פינג'אן והגידו: האם יש מישהו מכם שאי-פעם קרא את הגדרות הפרטיות הללו? האם יש מישהו מכם שקרא וסירב? כולם אוהבים להתלונן, שלא לומר להתבכיין, על מותה והיעלמותה של הפרטיות - אבל כולם בלי יוצא מהכלל מוותרים עליה בשמחה.
מדובר, אחרי הכול, בחוזה פשוט עד מאוד: אתה מקבל שירותים ומידע בחינם, ובתמורה לכך המידע שאתה מספק בכל פעולה שאתה עושה מפולח, מנותח ונמכר למפרסמים. זה הדיל.
זהו עצם קיומן ומהותן של חברות כמו גוגל ופייסבוק. אי-אפשר לומר שהן "מפרות" את הפרטיות - הן עצמן הפרה של פרטיות. מהי פרטיות? זה הדבר שאין אותו.
החוק של פייסבוק?
אבל העניין הוא יותר גדול מזה. העניין הוא הקונפליקט המובנה בין חברות כמו גוגל, פיייסבוק, יאהו, אפל ודומיהן - כולן חברות בינלאומיות - לבין המדינות שבהן הן פועלות. איזה חוק חשוב יותר, של המדינה או של גוגל?
בלא מעט מהמקרים אפשר להסתכל על זה הפוך: לפייסבוק יש יותר מ-800 מיליון משתמשים, בישראל יש 7 מיליון אזרחים. היחס ברור - עכשיו הגישו את אותו הפינג'אן מקודם והגידו: מי פועל "בתוך" מי, מי צריך לציית לחוקיו של מי?
האם בכלל אפשר לומר שפייסבוק פועלת איפשהו? האם זו שאלה של איפה ממוקמים שרתיה? ברור שלא רק. זו מערכת יחסים סבוכה שרחוקה מלהיפתר.
במערב החופשי אנחנו נוטים לראות בחברות כמו פייסבוק וטוויטר חברות שכל מה שהן עושות זה לעקוב אחרינו ולהפר את הפרטיות שלנו, אבל בימים הראשונים של המהפכות בעולם הערבי נשאנו אותן על כפיים והכתרנו אותן כסוכנות הגדולות של החירות.
המסקנה? אין מסקנה, יש רק מערכה יומיומית שתימשך לנצח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.