התהליך הגרעיני ממשיך ומתקדם

ספירת הקולות בבחירות שנערכו ביום שישי (2 במארס) לפרלמנט באיראן (מג'לס) טרם הסתיימה, אך המגמות העיקריות ברורות. למעשה, הן היו ברורות טרם פתיחת הקלפיות, וכשנתניהו ואובמה נפגשים היום (ב') בוועידת איפא"ק, אף אחד מהם לא יכול לראות בבחירות הללו שביב של אור בקצה המנהרה.

אף שבביצת הפוליטיקה האיראנית מסתמנות כמה עובדות חדשות, אין בהן כדי להצביע על שינוי ממשי במערך הכוחות, לבטח לא לחרוץ את גורל המדיניות האיראנית, ובוודאי שלא בתחום הגרעין הקריטי.

הבחירות אוששו את מה שהיה צפוי: ניצחון הרדיקלים-שמרנים על הקבוצות הקיצוניות פחות, המשך מעמד הבכורה שכבר קנו להם המנהיג העליון (ח'אמנהאי) ומשמרות המהפכה, וחשיפת חולשתו של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד. מאחורי הקלעים היו הבחירות גם יריית הפתיחה למאבק על הנשיאות שיתקיים בשנה הבאה, ונראה שיצאה לדרך גם מלחמת הירושה לתפקיד "המנהיג העליון".

הבחירות באיראן, נדגיש, אינן חופשיות. ללא קשר להרכב המג'לס ולעמדותיו, הסמכות העליונה הינה בידי המנהיג הרוחני, ח'אמנהאי. הוא לא עומד לבחירה והחלטתו היא מעל לכל חוק. הליך הבחירות אינו חופשי אף הוא. המועמדים חייבים לקבל אישור מראש מ"מועצת המפקחים", הנשלטת על-ידי המנהיג העליון. למועצה סמכות לפסול מועמדים, ללא צורך בהנמקה וללא זכות ערעור. הרפורמיסטים, ראשי "תנועת הירוקים" שעמדו מאחורי המהומות למחרת הבחירות לנשיאות ב-2009, לא היוו אתגר. אלה שלא נהרגו או נכלאו בחרו להחרים את הבחירות, ומנהיגי המחאה אז, מוסאווי וכרובי, נמצאים כבר שנה במאסר בית.

בכך נחרץ גורל הבחירות עוד לפני שהבוחר הראשון נכנס לקלפי.

התבססות הרדיקלים

הרדיקלים שבשלטון עשו את מה שהיה מצופה מהם, וביססו עוד יותר את אחיזתם גם במג'לס. המשטר יכול להתבשם מאחוזי ההצבעה הגבוהים שהוא מתהדר בהם (מעל 60%) ולהציגם כביטוי של תמיכה ציבורית במשטר וכהטחת אגרוף בפני "כוחות היוהרה הבינלאומיים" (ארה"ב וישראל). באופן מעשי יותר, המאבק לכוח הולך ומצטמצם בין הקבוצות הרדיקליות, שאף בקרבן לא שורה הרמוניה.

עיקר המאבק היה בין הצמרת הבכירה המסתודדת סביב המנהיג העליון ומשמרות המהפכה, לבין הזרמים הפחות רדיקליים. המפסיד הגדול הוא הנשיא אחמדינג'אד, שמראש סומן כאויב. אפילו אחותו לא הצליחה להיבחר ועתה היא קובלת על זיופים בבחירות. זו פגיעה אישית בנשיא וביטוי לתהפוכות: בבחירות לנשיאות קבלו מתנגדי אחמדינג'אד על זיופים. עתה הטענות נשמעות מתוך המחנה שלו.

בביצה הסבוכה של הפוליטיקה האיראנית, בכיפופי הידיים בין הנשיא להמג'לס ומבחינת חופש הפעולה שיהיה לנשיא, ברור שיש לבחירות חשיבות. אחמדינג'אד, שהיה לברווז צולע כבר הרבה קודם, ייתקל במג'לס לעומתי שיקשה עליו עוד יותר בשנה שנותרה לו בנשיאות. המנהיג העליון, שתמך בו בבחירות השנויות במחלוקת ביוני 2009, הראה לו עתה מי הם השליטים האמיתיים. עתה יהיה עליו להחליט אם לקבל את המציאות שנכפתה עליו או להתעמת ולנסות לקדם את מדיניותו. תגובתו ודאי לא תתמהמה.

תהיינה התוצאות אשר תהיינה, קשה לראות בהן נקודת מפנה לפתרון בעיות החברה או שינוי במדיניות הגרעין. קשה גם לראות בתוצאות מענה לציפיות הדור הצעיר לצדק חברתי ופוליטי.

בפני המשטר עומדים אתגרים מהותיים, ובראשם יריבויות אידיאולוגיות-פוליטיות ואתגרים חברתיים-כלכליים בתקופה של בדידות בינלאומית והגברת הלחץ על המדינה מבחוץ. למרות ההתרברבות והלהט המהפכני, איראן כיום חלשה ופגיעה. ההתלהמות כלפי חוץ היא סימן חולשה. הסנקציות מכבידות על העם ועל הממשלה ומגבירות את מורת הרוח בציבור.

לסיכום, לא המג'לס נותן למשטר את התקווה להישרדות, אלא משמרות המהפכה ושירותי הביטחון, שכוחם אכן התגבר בעקבות הבחירות. ובינתיים, התהליך הגרעיני ממשיך ומתקדם.

הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים וחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב