אגדה שהייתה באמת

"משנים את חוקי המשחק", ה' 23:30, 5 גולד

קשה להסביר אהבה, ולכן קשה לי להסביר לפעמים לחבריי את אהבתי לכדורגל האנגלי. כי איך תסביר אהבה למשהו שתמיד יהיה פחות טוב מהכדורגל הספרדי המלוטש? (אמנם רק של שתי קבוצות בספרד, אבל ניחא), או לכדורגל האיטלקי שבו תמיד יתפוס הצלם את החברות היפות של הכדורגלנים ונשיאי המועדונים ביציע. ובכן, אנסה זאת כך: הכדורגל האנגלי הוא ענף הספורט היחיד בעולם שיש לו ריח: ריח ההמבורגרים הנוראיים הנצלים ביחד עם בצלים על עגלה מחוץ לפאב, ריח השטיחים המרופטים ספוגי הבירה בפאב עצמו. ריח הגשם, ריחו הנוראי של החומץ הנשפך על הצ'יפס החם... בעיני זו ריחה של הנחישות - ומי שלא התנסה בחוויית הכדורגל האנגלי מקרוב, לא יוכל להבין לעולם עניינים חשובים יותר, כמו עוז רוחם של האנגלים בימי מלחמת העולם השנייה למשל, עד כדי כך.

הבעיה היא שבמשך שני עשורים, מתחילת שנות ה-70 ועד לתחילת שנות ה-90, התאפיינה הנחישות הזאת גם בלא מעט אלימות: בהתחלה באירועים נקודתיים, ואחר-כך כשגרה אלימה. אלימה עד כדי כך שהכדורגל האנגלי הפך לשדה קרב שביטא בעוצמה מזעזעת את תחלואי החברה האנגלית, בעיקר בימי מרגרט תאצ'ר. ממש אז, אחרי אסונות הייזל (1985) והילסבורו (1989), החליטו באנגליה להציל את הכדורגל. הניסיון להפוך את מגרשי הכדורגל למקום בילוי משפחתי בטוח ונעים צלחו (אפילו מדי, בחלק מהמגרשים החוויה היא כמעט סטרילית), וה"פרימיירליג" קמה כמותג ספורטיבי שמהווה מקור משיכה לתיירים מכל העולם ומוכר זכויות שידור שמכניסות ממון רב לקבוצות. איך עושים את זה ולמה זה לא קורה גם בישראל?

תקשורת צהובה

"משפחת סימפסון", העונה ה-21, ו' 18:00, ערוץ 1

כבר 25 שנה חלפו ובארט סימפסון עדיין בן 10. בעולם האמיתי היו לו היום אישה, ילדים ומשכנתא, אולי ג'וב כמו של אבא, הומר, בכור הגרעיני המקומי. מארג' הייתה כבר בת 60, ובמקום לתת מוצץ למגי, התינוקת הנצחית, הייתה מטפלת בנכדים שיש לה מליסה, נגנית הסקסופון המוכשרת שנתקעה בגיל 8, היחידה מכל המשפחה שבטח הייתה יוצאת קצת מספרינגפילד ורואה עולם. תודה לאל שהם לא משתנים: בשביל לקחת דברים עד לקצה, יש סדרות אנימציה מתוחכמות יותר ("איש משפחה" למשל), אבל הסימפסונים יהיו אלו שתמיד יגישו הומור חכם אך לא מתחכם באריזה שכולה טוב לב. גם מועד השידור של העונה החדשה, שישי ב-18:00, הופך אותה לבילוי משפחתי נעים, רגע לפני שמתיישבים לאכול ביחד. במוקד הפרק הראשון: הומר שזוכה לתפקיד של גיבור-על בסרט, עובר שגרת אימונים מפרכת שנועדה להפוך את כרסו העגלגלה לטבלה של קוביות-שריר. הוא כמובן נשבר, אבל בפרק ה-16, יגיע עם משפחתו לירושלים. יש למה לחכות.

טילים על תל-אביב

"שירת הסירנה", ש' 14:15, "יס 1"

הנה כמה סיבות לצפות, שוב, בסרט שהוא כמעט בן 20, ושלא היה מוצלח במיוחד גם כשהיה עדיין טרי. ראשית - האווירה: חורף, חשש ממלחמה, טילים על תל-אביב - קומבינציה שיכולה להלחיץ כל אחד, ובמיוחד רווקה תל-אביבית, שעם כל תחכומה המזויף, מרגישה שהיא חייבת עזר כנגדה. שנית, תפקיד המשנה, הקטן אך הלא מבוטל, של יאיר לפיד: יפיוף שמנסה להיראות הכי גבר שאפשר, עמוס במניירות, ועדיין שובה-לב, דווקא מכיוון שכל המניפולציות שלו מגושמות וגלויות לעין. מי חשב אז שהאיש עוד יקפוץ קפיצת ראש שכזאת לתוך המים הרדודים של הפוליטיקה הישראלית? שלישית ואחרונה, יפה ירקוני המנוחה, בתפקיד אימא של טלילה כץ, הגיבורה. נעים להיזכר באישה היפה והמוכשרת הזאת שכבר אינה איתנו. 20 שנה חלפו וראו זה פלא: הסרט הבינוני הזה רק הלך והשתפר!