נמאס לו לגדל זיתים: הסטארט-אפ החדש של אביגדור וילנץ

בעשר השנים שחלפו מאז האקזיט הענק בגלילאו (2.7 מיליארד דולרים) אביגדור וילנץ גידל זיתים, ייצר יין ועסק בפילנתרופיה. עכשיו הוא חוזר עם סטארט-אפ חדש, אנאפורנה שמו, שאותו הוא מתכוון להפוך לחברת שבבים בינלאומית. מקורביו משוכנעים שיצליח, המשקיעים כבר עומדים בתור ורק במארוול מעקמים את האף. פרופיל > שלומית לן והדס מגן

29/03/2012, 17:10
זרקור זכוכית מגדלת דוחות דו"חות עונת הדוחות שוק ההון / צלם: thinkstock
זרקור זכוכית מגדלת דוחות דו"חות עונת הדוחות שוק ההון / צלם: thinkstock

ביגדור וילנץ יורד מהגדר. אחרי יותר מעשור של פילנתרופיה, הטסת מטוסים, השטת יאכטות, גידול ענבים וזיתים והשקעות מוצלחות אך די פאסיביות, יזם ההייטק הגלילי, שחתום על אחד האקזיטים הגדולים ביותר שנראו כאן, מכירת גלילאו למארוול על פי שווי של 2.7 מיליארד דולר, מפשיל את השרוולים וצולל לעבודה. בניגוד להשקעות שלו מהעשור האחרון, הפעם הוא עושה זאת כיו"ר מעורב מאוד, בסטרט-אפ חדש, אנאפורנה לאבס, גם הוא כגלילאו בתחום השבבים לתקשורת נתונים.

מאז הקמתו ביולי, עוטה הסטארט-אפ מעטה עבה של חשאיות, אבל את הניצוץ בעיני וילנץ קשה להסתיר. "אין כל סיבה שאנאפורנה לא תהיה הגלילאו הבאה", אומרים בסביבתו. "אין כוונה למכור את החברה הזאת, כפי שלא הייתה כוונה שגלילאו תימכר, ויש גם פנטזיה שאנאפורנה תגדל מעבר לכך. וילנץ תמיד אומר שאין סיבה שלא תקום כאן חברת שבבים ישראלית גדולה באמת".

גם המשקיעים שהרוויחו יפה מגלילאו ובאו להשתתף גם באנאפורנה מתלהבים מהתחייה המחודשת בפעילות של וילנץ. "חשבתי שזה יקרה הרבה קודם", אומר זוהר גילון, מנכ"ל קרן תמר טכנולוג'י. "שנים קיוויתי שיירד כבר מהגדר, כי באופן טבעי חשבתי שאהיה שותף לכך". פרופ' יאיר טאומן, המנהל האקדמי של תוכנית ZELL ליזמות במרכז הבינתחומי הרצליה, שותף לרגשות האלה: "בהתחלה חשבנו שלא יחזיק מעמד ואחרי שנה יחזור, אבל עם הזמן הוא גילה כל-כך הרבה תחומי עניין אישיים. עכשיו הוא סיים את הפרק הזה והוא חוזר חזרה. יוצא לפנסיה מהפנסיה".

אלא שלא כולם שותפים לשמחה. לאנאפורנה אין עדיין מוצר, אבל בהתאם להערכות מושכלות - על-פי פרופיל האנשים המגויסים אליו והנפשות הפועלות בו - נראה שהוא עשוי להוות תחרות למארוול ישראל, זו שהוקמה על בסיס גלילאו ובינתיים צמחה וגדלה מכ-250 איש ל-1,200. במטה מארוול ביוקנעם רואים בעיניים כלות איך לא מעט מאנשיהם - שלושת היזמים ושורה של מהנדסים שעבדו בחברה - עוזבים לטובת המיזם החדש. כמעט שליש מעובדי אנאפורנה הגיעו ממארוול ובסביבות החברה כבר יש מי שמתלונן: "זה נחמד מאוד להקים חברה חדשה ולקחת את כל העובדים של מארוול, עובדים מיומנים שהושקעו בהם שנות הכשרה. למה בכלל לייצר 'גלילאו חדשה' כשיש מארוול? למה לא להגדיל ולשמר את מארוול?".

"אם מישהו כועס, אז הוא כועס", אומר בתגובה אחד המקורבים לווילנץ. "אף אחד לא יודע מה אנאפורנה עושים. הם לא לוקחים אנשים, הם פשוט באים. לעתים קרובות יזמים שמכרו חברה מתחילים אחרי שנה-שנתיים מיזם חדש ולוקחים חבר'ה מהמקום הקודם. במקרה הזה זה לא קרה, כי וילנץ לקח פנסיה של עשר וחצי שנים. במארוול יש כנראה אמוציות של בכירים שאולי רצו להצטרף למיזם החדש ולא הזמינו אותם. אבל אם מסתכלים על העובדות, יש חופש תעסוקה וחשוב לתת לאנשים את החופש הזה. אחרי 15-10 שנה בחברה כמו מארוול או כל חברה אחרת, אנשים ממצים את עצמם. התעשייה אצלנו חושבת במונחים הצרים שלה והיא מפספסת את המדינה והחברה, זו גישה עקומה לגמרי. קחי, לדוגמה, את הסיפור של אייל וולדמן. כשוילנץ הקים את גלילאו ולקח אותו מאינטל, אז באינטל כעסו. ואחר כך וולדמן ייסד את מלאנוקס, שיצאה מתוך גלילאו והפכה חברה לתפארת שמפתחת תעשייה ומשלמת מסים".

אלא שלידתה של מלאנוקס מתוך גלילאו אינה סיפור פשוט כל ועיקר. היא הגיעה לאחר תקופה של יחסים לא טובים בין וילנץ לוולדמן, שבתומה עבר האחרון למשרד האמריקאי של גלילאו והתעמת גם עם מנואל אלבה, שייסד את גלילאו יחד עם וילנץ בין היתר סביב העובדה שאשתו של אלבה עבדה בחברה כמנהלת כוח אדם. וולדמן, מספר מקורב לוילנץ, עזב "בטריקת דלת", מה שהותיר את וילנץ, לפחות בהתחלה, "עם כעס עצום על הצורה שבה אייל עזב".

וולדמן עצמו מאשר את הדברים: "עזבתי את גלילאו כי אביגדור ואני לא הסכמנו על הדרך שהחברה צריכה להמשיך בה. אני חשבתי שצריך לרכוש חברות אחרות ולהמשיך לצמוח, והוא דווקא מכר ולא פיתח חברה עצמאית ישראלית. גם בחברה בארצות הברית היו דברים שנעשו לא נכון בעיניי, ועל רקע זה נוצר עימות ביני ובין הנשיא (אלבה) ואשתו. במצב שאביגדור הביא את גלילאו, המכירה הייתה הדבר הכי נכון לעשות, אבל היה לה פוטנציאל מדהים ואם היא הייתה עובדת אחרת, היא הייתה היום חברה ישראלית גדולה. עובדה ששנה אחרי שעזבתי, גלילאו נמכרה".

במארוול משתמשים לכאורה באותו הטון: "מעבר עובדים בין חברות הוא חלק טבעי בסביבה שבה אנו פועלים", נמסר בתגובת החברה.*"התוצאות והביצועים העסקיים של מארוול מוכיחים כי אנו מעסיקים את הטובים ביותר ואנו גאים מאוד ביכולת שלנו לגייס ולטפח עובדים מצטיינים. לכן אך טבעי כי כל חברה מתחרה, או חברת סטארט-אפ בצעדיה הראשונים, לוטשת עיניה לעובדי מארוול. אנו מבינים כי מעת לעת אנו מאבדים עובדים טובים, אולם יש לנו עתודה של עובדים מוכשרים, מהטובים בתחומם, שמחליפים עובדים שעזבו".

בנוגע לאלה שעזבו את החברה, במארוול משלבים ברכה כנה ואזהרה קטנה: "אנחנו מאחלים להם הצלחה בהמשך דרכם, אך בנוסף מצפים מהם לכבד ולממש באופן מלא את ההתחייבויות שלהם*בנוגע לקניין הרוחני של מארוול, אליו נחשפו בזמן עבודתם. אנחנו השקענו סכומים של מאות מיליוני דולרים בפיתוח הקניין הרוחני שלנו ונשקיע כל שיידרש כדי להגן עליו".

חיית טרף עסקית

וילנץ הוא אדם מאוד מוערך בקהילת ההיי-טק הישראלית. אנשים שמכירים אותו מתארים שילוב של איש עסקים חריף עם ערכיות גבוהה. אחד שיודע מצד אחד לממש את האחזקות שלו באופן חכם מאוד, ומצד שני מתחשב בעובדים ומשלב אותם כשותפים באחוזים גבוהים בחברה. בגלילאו וילנץ גם דאג לשלב עובדים מהמגזר הערבי (15%-20%) והשקיע זמן וכסף בפרויקטים לשוויון בחינוך ולקידום המגזר. מכל אלה בולטת במיוחד תכונה אחת: היכולת שלו להרשים ולשכנע לפני שהיו לו הקבלות שנרשמות לזכותו היום.

אדם שעבד מולו מתאר אישיות מאוד דומיננטית, כריזמטית ואינטלקטואלית, אחד שמעורר יראת כבוד לא כי הוא שתלטן, אלא כי הוא מאוד חכם. "יצא לי להיות איתו בכמה דיונים", מספר אותו גורם, "הוא נותן לכל אחד לומר דברים ואז אומר משהו מכיוון אחר לגמרי, מטלטל. צריך הרבה מאמץ אינטלקטואלי בישיבות האלה".

"ברושם ראשוני אפשר לטעות בו", מספר שלמה קליש, מייסד ומנכ"ל קרן ג'רוזלם גלובל ונצ'ר, שאפשר לכנותו המשקיע הראשון בגלילאו. "הוא רגוע, חייכני ונעים ואף פעם לא מתרגז, תמיד מדבר באנדרסטייטמנט. אבל הוא גם עומד היטב על דעתו".

גורמים אחרים מדברים על צד אחר של המורכבות הזו. "מדובר באישיות מתוחכמת, עם הרבה מאוד רבדים", אומר בכיר לשעבר בגלילאו. "הוא מעין חיית טרף עסקית". אדם אחר שעבד בצמוד לוילנץ מתאר אותו כאחד שקשה להוציא ממנו פרגון לאנשים אחרים. בתקופת גלילאו, מספר אותו גורם, "וילנץ נהג לספר סיפורי גבורה בתחילת הדרך ולהניף דגלים (למשל, ההכרזה שגלילאו לא עומדת למכירה ושהיא תמשיך להיות עצמאית) שהיה צריך לקפל אותם אחר כך".

וילנץ, יליד ירושלים שעבר למצפה כמון שבגליל, התחיל את דרכו באלביט. לאחר ארבע שנים לקח שנת שבתון בעמק הסיליקון והודיע באלביט שאם במהלך השנה הזאת ימצא עבודה, הוא ישלח משם מכתב התפטרות. כשהשתלב בחברת השבבים האמריקאית IDT יצא המכתב האמור לדרכו. ב-IDT התיידד עם מנואל אלבה, שלימים פרש והצטרף לגלילאו, כיהן בה כנשיא, והיום הוא משתתף עם וילנץ בהשקעות שונות וחבר דירקטוריון באנאפורנה. אלבה הוא גם מי שהגה את השם "גלילאו", המשלב את הגליל עם הדמות ההיסטורית המקושרת לחדשנות ולאומץ מדעי.

לאחר שלוש שנים וחצי בארצות הברית, הודיע ל-IDT על פרישה וחזר ארצה להקים סטארט-אפ בתחום השבבים. "לא רק שלא כעסו עליו", משחזר שלמה קליש, "אפילו נתנו לו לפתח שני שבבים עבורם וכך יכול היה להתחיל בלי כסף".

המוצר הראשוני של גלילאו היה רכיב למדפסות צבעוניות. על בסיס הרכיב הזה הוקמה החברה. וילנץ שכר חדר במבנה תעשייה, הריהוט היה שולחן ושלושה כיסאות פלסטיק - הציוד הזול ביותר שאפשר למצוא. בשלב הזה הגיע לקליש, שהיה באותה תקופה מרצה בכיר בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, בתחום היזמות והחדשנות.

"אמרו לו שכדאי להתייעץ איתי", משחזר קליש. "מאוד התרשמתי ממנו, ואחרי שקראתי את טיוטת התוכנית העסקית שלו אמרתי לו, תשמע, אתה לא צריך שום עצה ממני".

וילנץ התעקש, וקליש ביקש מניות במקום דמי ייעוץ. לימים הרוויח על דמי הייעוץ הללו סכום גדול פי מאה, יותר מכך, הביטחון שנתנה לו גלילאו בנוגע ליכולותיו בתחום גרם לו לנטוש את האקדמיה ולפתוח את קרן הון הסיכון שלו.

בעזרת אלבה וקליש וילנץ הכין תוכנית עסקית ופרזנטציה למשקיעים, והשלושה פנו לקרנות הון סיכון. "היו אז בארץ מעט מאוד קרנות", אומר קליש, "כולם אהבו את אביגדור, אבל ההצעות שנתנו לו היו מאוד נמוכות מבחינת שווי החברה, בין 2 ל-4 מיליון דולרים. וילנץ הגיע מעמק הסיליקון, שם ההערכות של סטארט-אפים הן בערך כפול מאשר בארץ. הוא לא היה מרוצה ואז אמרתי לו, שמע, בוא אני אכיר אותך לאנג'לים שאני מכיר, שהם הרבה יותר גמישים מאשר הקרנות".

קליש הפגיש אותו עם גילון, עם טאומן ועם פרופ' אברהם נוימן, המכונה מרל'ה, שנהגו, ועדיין נוהגים, להשקיע ביחד. "שלמה אמר, תלכו לראות", משחזר טאומן. "נסענו לכרמיאל, לדירת החדר שבה ישב עם מזכירה. זאת הייתה כל גלילאו. היו לנו חילוקי דעות: לפחות אחד מאיתנו חשב שהוא לא יצליח. אבל אמרנו שהבחור כל-כך מוצלח, שאם זה לא יצליח, הוא יידע לשנות כיוון. למדתי הרבה מהסיפור הזה. קודם כול הולכים על האיש, אחר כך שואלים על המוצר".

ואכן, הרכיב המקורי של גלילאו, שבב למדפסות צבעוניות, לא היה זה שהביא לה את ההצלחה. "החברות בתחום הזה היו איטיות והקצב שלהן בקבלת שינויים לא התאים לסטארט-אפ", מסביר גורם המקורב לנושא. מה שסייע לגלילאו הייתה העובדה שהאנג'לים של קליש היו מושקעים כבר בחברת התקשורת לננט, מבית היוצר של האחים זיסאפל, וההיכרות הזאת הוכחה כמועילה מאוד: לננט "הזמינו" מגלילאו מתג לרשת אינטרנט מהירה ובשיתוף פעולה איתם פיתחה גלילאו את המוצר שלה.

"אביגדור לא הבין כלום בתקשורת, הוא בא מתחום עיבודי התמונה", אומר חבר קרוב. "אבל לאט-לאט הוא למד, והם פיתחו רכיב עבור מתג התקשורת של לננט, שהחליף מאות רכיבים. רוב הלקוחות חשבו שאי אפשר יהיה לעשות את זה. כמאה חברות ניסו את כוחן ולא הצליחו, ורק ברודקום הצליחה בשלב מאוחר יותר לצאת עם רכיב מתחרה".

הפילוסופיה של גלילאו

בשלב הזה הצטרף משקיע נוסף לחברה, ישי דוידי, שניהל אז קרן השקעות בשם "תקווה" יחד עם המיליארדר האמריקני המנוח סנפורד ברנסטין. "הוא ישב אז בבית קטן באזור התעשייה בכרמיאל עם מספר מצומצם מאוד של עובדים", נזכר דוידי. "הוא הלהיב אותי בתפיסה השיווקית הייחודית שלו. הרבה אנשים אומרים 'להבין את הצרכים של הלקוח'. אבל הוא באמת ניסה ליצור את המוצרים שהלקוחות הכי גדולים בעולם רוצים".

הדירקטוריון של קרן תקווה, מספרים מקורבי וילנץ, דווקא הסתייג מההשקעה "ובסוף הוא השקיע פחות ממה שרצה". הקרן, אגב, יצאה ברווח המוערך ב-80-70 מיליון דולרים. וילנץ עצמו - שלאחר מכירת גלילאו נדרש לנהל הון אישי של 200-100 מיליון דולרים - משקיע גם בקרנות פימי של דוידי.

הפילוסופיה בבסיסה של גלילאו, משחזרים בסביבות החברה, הייתה "נועזת יחסית": בשונה מתחום המחשבים האישיים, שבו השבב כבר כלל חלק ניכר ממערכת ההפעלה ואינטל הייתה זו שקבעה את הסטנדרט, בתחום שבו פעלה גלילאו לא היה קיים סטנדרט כזה. כל אחד ייצר אחרת. הרעיון השני בבסיס החברה היה שחברות בתחום ציוד התקשורת כמו סיסקו יתחילו לעשות מיקור חוץ של הטכנולוגיה. "בזמנו זה נראה הזוי, כי החברות האלה ראו את הערך המוסף שלהן בפיתוח הטכנולוגיה בפנים", אומר אחד ממקורביו של וילנץ. "אולם החזון היה שבעתיד הן יתבססו על המותג, השירות והתמיכה ולכן תהינה פתוחות לקלוט טכנולוגיות כמו זו של גלילאו ואחרות, וזה מה שקרה".

בסיבוב השני של הגיוס הצטרפו קרנות קונקורד ואוורגרין, ובשנת 1997 הונפקה החברה. האווירה הגלילית העמיקה כאשר החברה העתיקה את מושבה מכרמיאל למנוף, על המצוק. ושם התבשר הצוות הבכיר על המכירה למארוול ב-2001.

"יום אחד וילנץ נעלם לסוף שבוע", משחזר משה שטיינר, אז בכיר בחברה והיום מנכ"ל הסטרט-אפ לוסיד לוג'יקס. "כשהוא חזר, כינס אותנו וסיפר לנו מה עומד לקרות. בדיעבד ידענו שנסע לניו יורק לפגוש את ג'ורג' הרווי, שהיה סמנכ"ל הכספים של מארוול ולפני כן סמנכ"ל הכספים של גלילאו".

גלילאו הייתה אז חברה של מאה מיליון דולרים מכירות, אולי מועמדת לחזון הזה של ענקית שבבים ישראלית. מדוע היה צריך למכור אותה?

"הבנו שלגדול ממיליונים בודדים של מכירות ל-50 ול-100 מיליון, זו לא אותה האופרה. בהתחלה גייסנו סמנכ"ל תפעול שעבד מארצות הברית, הביא ראייה עסקית והעלה אותנו ליגה. לאביגדור זה לא היה פשוט - קודם הוא השפיע השפעה ישירה על כל מהלכי החברה ופתאום מישהו עושה דברים מרחוק. אבל הוא הבין שזה נחוץ לגידול החברה. ככל שגדלנו, הייתה לנו תחרות מאוד קשה מול ברודקום, והיו עימותים שהגיעו לרמות פרסונליות ולענייני אגו סביב הזכייה בעסקה מסוימת או בתקציב מסוים. הרגשנו שקשה לנו לפעול מישראל".

שטיינר אומר שההחלטה למכור התקבלה ללא התנגדות בצמרת החברה, אולם הבכיר לשעבר מודה כי "זה היה אחד המשברים שעברו בזמנו על גלילאו". אלא שבסוף, הוא מדגיש, "חלחלה ההבנה שאם לא נתמזג, אז נחסר טכנולוגיה שהיא מאוד קריטית להישרדות של גלילאו. אביגדור התגבר על בעיות האגו שלו ועשה מה שחשוב להישרדות של הארגון".

וילנץ עצמו, אומרים מקורביו, "מאוד שמח על המכירה. היא הייתה אופטימלית בעיניו. המיזוג הצליח, החברה נשארה בישראל וגדלה. אין בו שביבון של צער".

הרומן בין וילנץ עצמו לבין מארוול לא האריך ימים. על פניו, אומרים מקורבים לוילנץ, היא הייתה בת הזוג המושלמת לגלילאו, בניגוד, למשל, ל-IBM, שגם היא הביעה התעניינות בחברה: "הוא הכיר את התרבות הארגונית של IBM וידע שגלילאו הייתה נעלמת לגמרי אילו נמכרה לה. אבל מארוול נראתה לו מתאימה, היא הייתה באותו סדר גודל, כך שהרכישה הייתה בעצם מיזוג, והייתה צעירה - גיל העובדים הממוצע היה 28. הכול נראה מתאים. אחר כך אביגדור למד את התרבות הארגונית שלהם, והכול היה שונה, אלה דברים שלא רואים בשלב ההתאהבות, אלא רק בשלב ההתפכחות. הם היו אגרסיביים הרבה יותר מגלילאו, חתרו לשווקים גדולים יותר, היו להם חלומות להיות חברה ענקית, אבל בעיקר - לא הייתה במארוול בכלל מערכת יחסים שוויונית עם העובדים. זו תרבות סינית, של קיסרות שנחאית, לטוב ולרע. הקיסרות דואגת לנתיניה, שהם רכושה, אבל להם אסור להעביר ביקורת והם חייבים בציות מוחלט".

וכך, זמן לא רב לאחר מכן, ועל אף הצהרותיו כי יישאר בחברה, וילנץ פרש. "בעת שהצהיר את ההצהרות האלה הוא האמין בהן, אבל מן הסתם היה עוזב בכל מקרה", אומר אחד המקורבים. "מחיר המכירה היה להיות מספר שתיים-שלוש בחברה, ולאביגדור לא היה אינטרס להיות מספר שתיים בשום מקום".

את הניהול העביר, במשותף, לאליעז לביא ולשטיינר. "אני ממש זוכר את היום שהוא זימן את שנינו ועדכן אותנו על החלטתו", אומר שטיינר. "זו הייתה הפתעה. נודע לי על העזיבה שלו ועל המינוי שלי באותה נשימה. אני מנחש שהוא מינה אותנו למנכ"לים משותפים כסוג של משפט שלמה, שהוא העריך שאם ייתן את המשרה לאחד מאיתנו, השני יעזוב".

שטיינר עזב לאחר שנה, לביא ניהל את מארוול ישראל במשך עשר שנים, ולאחרונה פרש.

אלת המזון והשפע

מאז העזיבה וילנץ הקדיש חלק ניכר מזמנו ומכספו לפילנתרופיה, דרך קרן גלילאו שהקים. יחד עם חתנו ובן דודו של טאומן יש לו חווה בהר הנגב, בין שדה בוקר למצפה רמון, ובה מגדלים ענבים וזיתים. הוא נכנס לעומק גם בתחום הזה ולקח קורס אצל היינן יאיר מרגלית.

"באותה הרצינות שהתייחס למכירות במאות מיליוני דולרים של גלילאו, הוא מתייחס למכירת היין והזיתים שמפיקים בחווה", מספר טאומן. "הוא לא התבייש והלך בעצמו למסעדות למכור את המוצרים".

לפני כשבע שנים "גרר" טאומן את וילנץ ואת האחרים להשקעה יחד עם שמעון וינטרוב, רוני יצחקי ורונן פלד בחברת אינטרנט בריטית בשם QXL, שנמכרה לאחר שנתיים בסכום אדיר - 1.9 מיליארד דולרים - והניבה לחבורה רווח של 330 מיליון דולרים, כ-2000% על ההשקעה. לאחרונה חזר וילנץ והשקיע עם וינטרוב ופלד 8 מיליון דולרים בחברת הנדל"ן בראק קפיטל העוסקת בנדל"ן בגרמניה. עוד השקעה שביצע היה רכישת מניות בכמה מיליוני דולרים בחברת השבבים קמטק.

במהלך השנים הללו נתן ייעוץ למעל מאה סטרט-אפים ישראליים, בחלקם השקיע, בחלקם ישב גם בדירקטוריון. אחת מאותן השקעות הייתה חברת פיקסר, שמפתחת טכנולוגיה המשפרת את אחוזי השבבים הטובים בתהליך הייצור, שנמכרה ב-2008 לקרל צ'ייס בסכום המוערך בכ-70 מיליון דולרים. וילנץ, יחד עם חברו ועם שותפו להשקעה אלבה, החזיקו 10% מהחברה, ועל כן חלקם הגיע לכ-7 מיליון דולרים.

הוא מעורב בחברות נוספות, כמו וינטגרה, גם היא בתחום השבבים, טבולה של אדם סינגולדה וילייט מדיקל. אבל כל הזמן על אש קטנה. וכל אותו הזמן הקפיד להתעדכן בחזית הטכנולוגיה של השבבים, אם מתוך עניין אישי עז, ואם מפני שחיכה להזדמנות, שהגיעה בדמות אנאפורנה.

אנאפורנה הוא שמו של רכס פסגות בהרי ההימלאיה, בחלק השייך לנפאל, שמשמעותו גם "אלת מזון ושפע". וילנץ טייל שם ב-1983, כשרק פתחו את האזור לתיירים, ולאחר מכן פיתח בגלילאו מערכת שנקראה בשם זה. לימים, היזמים בחרו להחיות את השם בסטרט-אפ החדש. היזמים: בילי הרבויה, נאפא בישארה ורונן בונה, שלושתם יוצאי מארוול, הגיעו לווילנץ ואמרו לו שהם רוצים להקים חברה. "עוד לא היה להם בראש מוצר ספציפי או להט לאחד כזה. הרעיון היה להקים חברה ישראלית", משחזרים בסביבות וילנץ. וילנץ נדלק.

הוא גייס 20 מיליון דולרים לאנאפורנה, מעצמו ומחבריו, ולא שיתף בשלב זה קרנות הון סיכון. "בעבודה עם הון סיכון", מסבירים מקורבי וילנץ, "יש תנאים אחרים להשקעה ויש אילוצים אחרים. וממילא בסיבוב הראשון היה עודף ביקוש, היה מספיק כסף וכל אחד רצה להשקיע הרבה יותר ממה שהיה צריך. הוא לא פוסל הון סיכון על הסף בשלבים הבאים". "שלושתנו ללא היסוס אמרנו 'אנחנו איתך'", אומר טאומן. "בפעם הראשונה הלכנו אחריו בדרך לא זרועה. הפעם הדרך זרועה וההליכה אחרת, עם ביטחון, למרות שבהייטק אף פעם אי אפשר לדעת". "בינינו", מוסיף גילון, "אני לא חושב שהוא היה צריך את הכסף שלנו, הוא רצה לשתף אותנו ולכן פנה".

בינתיים, וילנץ נלהב, ומרגיש שרוח גלילאו נושבת אליו חזרה, ואפילו ביתר שאת. "היזמים הם אנשים שהוא מאוד אוהב", מסבירים מקורביו, "מהאנשים שגדלו אצלו, שהחליטו ליזום ולהקים חברה. חצי מהאנשים בחברה הם לא יהודים, וזה יותר אפילו מאשר בגלילאו. זה גורם לו עונג רב. אלה חבר'ה שרוצים לבנות פה חברה ישראלית משמעותית בתחום המוליכים למחצה. ויש שם הרוח היזמית ותפיסת העולם שהיו בגלילאו, גם אנושית וגם עסקית ויזמית, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה, כי כולם שם הפכו יותר מנוסים וחכמים".

בכתב רש"י

מכתב הפיטורים הראשון של וילנץ לא מגיע מעולם העסקים

מזה שנים עוסק וילנץ בפעילויות פילנתרופיות שונות. קרן גלילאו שהקים מקצה קצת פחות ממיליון דולרים לשנה לפרויקטים שונים, בהם מרכז אחר"ת - אחוות חוקרים רב תרבותית - שהיזם שלה הוא משה רייך. מדובר בפרויקט משותף בתחום הפיזיקה לבתי ספר יהודים וערבים, בעיקר בגליל המערבי. כמו כן, הקרן תומכת שנים בתיאטרון "שער לאדם", המשותף לשפרעם, טבעון, כבעייה והרדוף. יזמיו הם יעקב ארנן ופאיז סואעד.

אולם הפעילות הוולונטרית לא מסבה רק נחת. לפני כחודש וחצי פוטר וילנץ מתפקידו כיו"ר רשת בתי הספר של קרן רש"י. מכתב שהגיע אליו בישר לו על כך. זה היה מכתב הפיטורים הראשון שקיבל אי פעם, והוא סיכומה של מערכת יחסים קשה וויכוחים אינסופיים בינו ובין הנהלת רש"י, שבראשה אלי אלאלוף חתן פרס ישראל.

מה קרה שם?

"היה ויכוח איך צריכה להיות התנהלות ציבורית כשמתעסקים בחינוך, בעיקר כאשר רוב הכסף הוא של המדינה ו-90% מתקציבה של דרכא הוא כספי מדינה", מספר מקורב לוילנץ. "אביגדור חשב שהסמכות צריכה להיות ציבורית, דרך אסיפה או ועד מנהל של דמויות מתאימות, כמו שופטים עליונים בדימוס, חתני פרס ישראל ואנשי אקדמיה בתחום החינוך. הוא חשב ששיטות הניהול הן פרובלמטיות ומסרסות. בעיקר הפריע לו שהשליטה בדרכא הייתה בידי עמותה אחרת (קרן רש"י), מה שגרם לכך שהוועד המנהל של דרכא היה למעשה נטול כוח. בדרך כלל, רשם העמותות ומס הכנסה לא מאפשרים לעמותה אחת לשלוט באחרת. אבל לרש"י יש המון כוח והם הצליחו לכופף את רשם העמותות ואת מס הכנסה, וזה חריג".

תגובת קרן רש"י: "הקרן בחרה לסיים את התקשרותה עם אביגדור וילנץ בשל חילוקי דעות באשר לכיווני ההתפתחות העתידיים של רשת דרכא".

הההשקעות

הגדולות של וילנץ

גלילאו

חברת שבבים למדפסות

נמכרה למארוול ב-2001

שווי: 2.7 מיליארד דולרים (וילנץ גרף בין 100 ל-200 מיליון דולרים)

QXL

חברה בריטית למכירות פומביות באינטרנט נמכרה לטרדוס ב-2007

שווי: 1.9 מיליארד דולרים

(וילנץ ושותפיו גרפו 330 מיליון דולרים)

בראק קפיטל

חברה העוסקת בנדל"ן בגרמניה

(משקיע 8 מיליון דולרים יחד עם רונן פלד ושמעון וינטרוב)

קמטק

חברת שבבים

(השקיע כמה מיליוני דולרים)

פיקסר

טכנולוגיה לשיפור איכות שבבים

(מחזיק בכ-10% יחד עם מנואל אלבה)

נמכרה לקרל זייס ב-2008

שווי: 70 מיליון דולרים

אנאפורנה לאבס

חברת שבבים לתקשורת

נתונים משקיע ויו"ר

הכתבה המלאה במגזין G - לקבלת הגיליון ועיתון גלובס לחודש מתנה >>
 
חזרה למעלה