גיא זוארץ: "אני לא חסכן; יש לי מינוס בבנק וגם משכנתא"

קצת קשה לתפוס, אבל כמו רבים מאיתנו, גם גיא זוארץ ואשתו יעל בר-זוהר, משפחת אצולה במונחי השואו-ביז הישראלי, רודפת אחרי זנב המשכנתא של עצמה. קשה לתפוס, כי נדמה שהשניים, שחולשים על הפריים-טיים הטלוויזיוני - מי בתוכניות ומי בהפסקות הפרסומות - מרוויחים מספיק כדי לגדל בשקט כלכלי את שני ילדיהם, ועוד לשים כסף בצד לאיזו השקעה מניבה. אבל זוארץ, שבקיץ הזה ישתלט על המסך כמנחה שתי תוכניות דגל של שני ערוצים מסחריים המתחרים זה בזה - "הישרדות VIP" בערוץ 10 ו"רוקדים עם כוכבים" בערוץ 2 - מודה בכנות שכמו רוב מעמד הביניים, "יש לי מינוס בבנק וגם משכנתא".

- תסביר.

"לא מזמן היו לי 20 אלף שקל פלוס בחשבון, ואת האמת, אני לא רואה הבדל בין 20 אלף פלוס למינוס של 20 אלף. זה לא מעסיק אותי".

- אז מה מעסיק אותך?

"מעסיק אותי איך אני סוגר עוד הופעה של ערב הלדינו שאני עושה עם אחי, רועי, וכובש עוד יעד".

- לפני שבוע הוצאתם את הדיסק של המופע שלכם. אתה מתעקש על המוזיקה.

"בעיני מי אני מתעקש? המוזיקה הביאה אותי לתחום שבו אני מתעסק. כילד שרתי עם סבתא פרליקה, פנינה, במטבח שלה כשהכנו בורקס והיא תיקנה לי את הלדינו, ובשבתות ישבתי עם סבא מינו בבית הכנסת, והייתי חוזר אחרי החזן והוא היה לוחש לי באוזן, אתה עוד תהיה חזן גדול".

- איך אתה מתמודד עם הפקת המופע שלכם?

"אני לא איש עסקי במהות. אני יותר באמנות. החשבוניות והתקציבים גדולים עליי, אז אני לוקח אנשי מקצוע. הצד העסקי בשבילי הוא כאב ראש, אבל הגשמת החלום מאזנת. אתמול הופענו בהבימה. אנשים באים סקפטיים ועם השיר הראשון נפתחים".

- איך זה שלא שומעים על הדיסק שלך?

"כי אני צריך להשתפר בשיווק, זה משהו שלא קיים באופי שלי. יש לנו יחצנית שעובדת איתנו, אבל אני מאמין בפרסום מפה לאוזן".

- השירים הקודמים שלך לא נכנסו לפלייליסט.

"אבל 'כל הבשורות' זכה במקום השלישי במצעד ריקודי העם של ישראל. באתי לטקס באוניברסיטת תל אביב, ומול רקדו 7,000 איש. לא צריך יותר".

- כבר אחרי השחרור מהלהקה הצבאית רצית להתמקד בשירה?

"לא ידעתי אז מה אני רוצה לעשות. עבדתי כמלצר וכמנהל משמרת באספרסו בר המיתולוגי, ויום אחד אימא התקשרה ואמרה שיש אודישנים לבוסתן ספרדי שעושה צדי צרפתי, שאותו הכרתי בצבא. אמרתי, אני לא יודע, והיא צעקה, תתקשר אליו. הוא אמר לי, גיאצ'יק, עם השירה אין בעיה, אבל מה נעשה עם המשחק? אמרתי שאתכונן על קטע ואעשה אותו באודישן, ועברתי".

- לא למדת משחק בבית צבי או בניסן נתיב.

"למדתי ארבע שנים עם הלל נאמן, אחד על אחד, כי לא הייתי בטוח שאני רוצה להתחייב לזה, ודבר רדף דבר, מצאתי את עצמי בתיאטרון הלאומי, ורציתי קרקע מוצקה שהלל נתן לי. למדתי גם ארבע שנים פיתוח קול. העובדה שלא למדתי בבית ספר, עוררה בי סקרנות ורעב ללמוד עוד ועוד. מאז לקחתי המון סדנאות מתוך רצון להשתפר".

- התקדמת בהבימה.

"שיחקתי בהפקות רציניות, בדרמות, וזה פתח לי את הספקטרום. הבנתי שאני אוהב לשחק".

- ואיפה השירה?

"במחזות הזמר".

- עדיין לא קריירה.

"בגיל 24, עוד לפני בוסתן ספרדי, ליליאן שוץ החליטה להפיק לי תקליט, והשקיעה המון כסף בהפקה, עם לחנים של אחי, רועי, שהוא מוזיקאי פול טיים ג'וב. כשסיימנו, היא ניגשה עם זה לחברות תקליטים ואמרו לה שהוא לא מספיק מסחרי ולא בטוח שיצליח, והדבר הזה התמסמס ונגנז. כמה שנים אחר כך, כששמעתי את הדיסק, הבנתי שטוב שהוא לא יצא. כשהקשבתי לו שוב לא מזמן, שמעתי ילד ששר יפה, אבל השירה לא באה מתוך בשלות. אמרתי הכול לטובה".

- זאת הייתה טראומה?

"לא. היה לי משהו בפנים שידע שככה זה צריך כנראה להיות וקיבלתי את זה בשלום. שחררתי, אבל לא ויתרתי. התהליך בתיאטרון הוא העשרת הכלי שלי. אני מסתכל על המכלול, והיום כשאני שר, יש לי את הכלים להבין שקודם כול יש טקסט, אחר כך מנגינה ואז צריך לספר את הסיפור".

- ועם כל הכבוד לתיאטרון ולמוזיקה, נקודת המפנה שלך הייתה טלנובלה, "רמת אביב ג'".

"זה היה בעיקר בית ספר. המשכתי להתעמק בתיאטרון והופעתי בשישה מחזות בו זמנית, וברמת אביב ג' הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי מול מצלמה. עזבי שזו טלנובלה. בשבילי האינטימיות של סט, להרגיש איך זה עובד - היה שווה. האמנתי בתיאטרון כבסיס שלי וידעתי שאני צריך להיות סבלני ושזה ישרת אותי בהמשך בהתמודדות מול קהל, עם טקסטים, בקולנוע, בטלוויזיה ובהנחיה".

- חשבת אז על הנחיה?

"ממש לא".

- וכשהתחלת להתפרנס טוב בטלוויזיה, לא רצית לוותר על התיאטרון התובעני?

"הוא נמצא עמוק בדמי. כשעשיתי כמה עונות רצופות של הישרדות אמרתי לחברים שאני חייב לחזור לתיאטרון, כי כשאתה עושה טלוויזיה, אתה עסוק בטכניקה של הדבר, מין אמנות של מדבקות".

- וטלוויזיה היא אמנות שטוחה.

"ממש לא. יש לה את הצדדים היפים שלה, ביצירה של יש מאין".

- בהנחיית תוכנית ריאליטי?

"מה קרה לך? זה מערך שלם שמכוון ויוצר את הדברים. הישרדות נבנית בתנועה, כל ערב יש ישיבת תסריט. אני תמיד אומר לכותבים, אל תכינו כלום מראש בארץ כי זה ייזרק לפח. יש את השלבים הטכניים, הסברי המשימות, שגם עליהם אני עובד קשה, ויש את מועצת השבט ואת המשימות, שם צריך למצוא את הפרצה בגדר של המתמודדים. זה בריינסטורמינג. יש מתמודד שלא מחצין רגשות ואתה מנסה לגעת בו. העבודה מאוד לא טקסטואלית".

איזה בריינסטורמינג כבר יהיה לך ב"רוקדים"? "יש מה לעשות. תמיד. צריך אוזן קשבת ויד רגישה ולמצוא את הרגעים שבהם אתה מרוויח עוד משהו חוץ מריקוד. אבל כמו שהלל היה אומר לי תמיד, לא צריך להכניס את כל מה שאתה יודע לתפקיד אחד. זה שואו, פאן, אין מה להתפלסף על זה יותר מדי".

- אגב שואו נטו. הנחיית טקס מלכת היופי עם יעל הייתה סוג של חלטורה?

"מה פתאום. מבחינתי, בשורה התחתונה, זה היה להנחות שידור חי בפריים טיים בערוץ 2. לא עשיתי הרבה כאלה. הכול בית ספר. הגוף לומד, השרירים, המוח. אני מבין את הביקורת על טקסים כאלה, אבל אינטרסנטית זה ניסיון אדיר בשבילי. דווקא בשידורים החיים האלה, כמו ב'רוקדים', אני יכול לצאת כמו שאני באמת, בן אדם, בלי עריכה, וזה כיף לי".

- אתה לא חושש שתדמית "המנחה" תדבק בך?

"מה זאת התדמית הזאת? אני מיינסטרים, בלב שלם, אני לא מתבייש בזה. אני נהנה מאהבת האנשים, כיף לי שמזהים אותי ברחוב, אני לא מחפש את ההארד-קור".

- ועדיין, יכול להיות שבגלל הריאליטי והטקסים, שוכחים לך את העשייה הרצינית. אפילו כתבו שאתה "מתמחה בכלום".

"אז כתבו. אני יכול לראות יתרונות וחסרונות. ביתרונות זה ניסיון אדיר, להשיל עוד קליפות, להשתחרר, לדעת לנשום נכון, אני גדל בזה".

- והחסרונות?

"אתה מקובע בתדמית של המנחה".

- הכסף הוא שיקול?

"פרנסה יש, תודה לאל".

- אז השיקול להיות מנחה הוא גם כלכלי?

"את מדברת עם אדם מחושב. אני לא חסכן וגם לא אשף בכספים, אבל אני לא מכניס את עצמי להרפתקאות כלכליות ואני מאוד זהיר בהתנהלות שלי. אם לא הייתי נהנה מההנחיה, לא הייתי עושה את זה גם במחיר של אובדן הכנסה. ועדיין, הכסף הוא דבר חשוב: הוא נותן לי את האפשרות להפיק לבד דיסק, להשקיע במוזיקה ולא להיות תלוי באנשים".

- התחברת למחאה החברתית?

"בטח. גם לקחתי חלק בכמה אירועים. אני מקווה שיהיה עוד גל של מחאה. המחאה הזאת הצטלמה טוב מאוד והייתה מרשימה, אבל היא לא הספיקה".