החג של בנק הפועלים

יוקר המחיה בישראל, כך למדנו לעומק בשנה האחרונה, הוא מהגבוהים בעולם. עוד מצינו, כי ישראל היא ממובילות מדינות ה-OECD בפערי אי-השוויון שלה.

כעת, הוסיפו למשוואה יומיומית קשה זו שבעה ימי חג, שש ארוחות שבת-חג, וארבעה ימי העסקת הילדים, והנה לנו מתכון לאסון לאומי. הפערים בין מי שגודשים את נמל התעופה בימי החג למי שגודשים את נקודות חלוקת-המזון בארץ, לא נזקקים לשום מדד ג'יני כלכלי ומכובס כדי להבין כמה עמוק הידרדרנו בחוסר האחריות החברתית שלנו.

והנה, כמו כדי לרפא את פצעי ההבדלים הללו, מציעים גופים פרטיים שונים את עזרתם ואהדתם.

עמותות-מזון למיניהן ויוזמות-מזון פרטיות, מציעות למי שיכולים לתת יד, להושיטה אל מי שידם קצרה מהגיע אל שולחן החג, רבו מספור: ארגון לתת, בשיתוף עם רשתות שיווק מזון; הקרן לידידות, בשיתוף עם הרשויות; עמותת מגדלור, בשיתוף עם הרדיו. לשם כך גויסו לא רק העמותות, אלא בעיקר הרגש היהודי המוכר והחם של אחדות וערבות הדדית.

לעבודת-צדקה זו שקדמה לחג, נוספה למשך ימי החג יוזמת-צדקה נוספת בדמות מימון פתיחתם של אתרים שונים ברחבי הארץ לכניסה חופשית לציבור, מטעם בנק הפועלים.

45 אתרים, כך מבטיחה הפרסומת, יהיו פתוחים לשימוש הציבור חינם, באדיבות הבנק.

מסוכן לציבור

לכאורה, הייתה צריכה להגיע כאן הפסקה הבאה: כמה נהדר שרוח ההתנדבות עדיין מפעמת בכולנו. כמה מרגש לראות עם שלם מתגייס למען מי שמתקשים במסע החיים המשותף. באותה הזדמנות ניתן היה להתרעם על מתקפתו של שר הרווחה כחלון נגד פעולת העמותות.

לקינוח, ניתן היה גם לשבח את הגברת שרי אריסון על יפעת יוזמתה לאפשר לכולם, ללא הבדלי הכנסה, ליהנות מהטוב שיש למקומות בילוי שונים להציע.

אולם יורשה לי להציע פסקה שונה בתכלית: פעילות העמותות, תחת שתחשופנה את חוסננו החברתי, חושפות דווקא שתי נקודות תורפה. ראשית, הן מסמלות את הוויתור שעשתה ממשלתנו על תפקידה במניעת המצב שבו מספר הפונים לקבלת סיוע בחבילות מזון גדל והולך משנה לשנה.

תחת שנתהדר בהיעדר רעבים הזקוקים לצדקה, ונשתית דפוסים חברתיים שימנעו את היווצרותם, אנו חוגגים את הגדלת מספר המתנדבים לסייע באיסוף מזון עבורם. שנית, פעילות העמותות נזקקת להירתמות ציבורית, והציבור אכן נרתם במלוא אונו.

הדבר מעיד כמובן על האחריות החברתית והערבות ההדדית המפעמות בלב החברה הישראלית; אלא שעובדה זו, המקסימה כשלעצמה, עלולה להיות מדכאת בה-בעת. מדוע חברה בה מפעמים עדיין רגשי סולידריות כאלה מאפשרת לעצמה להגיע אל תהומות אי-השוויון שבהן אנו מצויים? כיצד ייתכן שאנו רחוקים כל-כך בהווייתנו מהמדיניות הכלכלית המנהלת את חיינו?

ומה באשר למעשים אלה עצמם? אין ספק שהמעבר מפעילויות של עמותות בתחום לפעילותו של גוף כלכלי בעל אינטרסים צרים במיוחד, כבנק הפועלים, הוא מעבר מסוכן לנו כציבור. אין זו עוד החברה האזרחית, שבה התארגנות של אנשים בעלי מטרה חברתית משותפת מביאה לשינוי סדר היום הציבורי.

זהו גוף פרטי, שבו שולטת הנהלה צרה, ואישה עשירה אחת, שדרך הונה מכתיבה לנו את סדר היום הלאומי. כן, ככל שמדובר בימי חול המועד, זו אינה הגזמה. למעשה, היה זה לפני פחות מחודש, ששוב הוכתב סדר היום הציבורי שלנו על-ידי האוליגרכיה הישראלית שמבנה כאן הגב' אריסון. אז היה זה "יום המעשים הטובים", עליו החליטה למעננו, בעודה גובה מאתנו מספיק עמלות בנקאיות כדי לממן את אתרי הבילוי, ועדיין להיות רווחית.

אל תתנו למחוות אלו לבלבל אתכם. מתן בסתר רחוק עד מאוד לא רק מפעילות העמותות. הקמפיין האגרסיבי של בנק הפועלים בדבר פתיחת אותם אתרי בילוי מגדיר מחדש את מושג הענווה המוטמע לכאורה במעשה הצדקה.

זאת ועוד, אף שהוא מובנה כהתחנפות ברורה למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם לשלם עבור אותם מקומות בילוי, מבט מדוקדק ברשימת האתרים מגלה שלחלק נכבד מהם ממילא לא יוכלו אנשים החיים בעוני להגיע. אפילו תחבורה ציבורית אליהם אין...

הכותבת היא מרצה בכירה במסלול האקדמי המכללה למנהל ויו"רית מרכז תמורה