לא הרגשתי שעברו 30 שנה

אם לא היו מדווחים במהדורת החדשות על הכנס של מפוני חבל ימית, במלאת לו 30 שנים, לא הייתי שמה לב שהגיע היום שבו עזבתי את הבית שלי במרכז אבשלום, שבחבל ימית, ילדה קטנה, אבודה וכועסת על כל העולם.

הזמן, מתברר, מחליק גם צלקות עמוקות כאלה, עד שלא שמים אליהן לב. לא נסעתי לכנס המחזורים הזה כדי לראות את גופות הבתים המפורקות באתר "קירות ימית" ליד מושב דקל, לא רחוק מהגבול המצרי, ולטפס על הדגם המחודש של אנדרטת אוגדת הפלדה, שממרומיה היינו זורקים אבנים כדי לראות איך הן טסות למטה ומתחפרות בתוך החול. לא נסעתי לשם, אולי בגלל החשש ממבוכת המפגש עם האנשים שפרצופיהם מטושטשים בזכרוני, פחד הכאב שיצוף פתאום ואולי כי זה כבר לא רלוונטי.

היה, נגמר ואיננו.

כבר 30 שנה חלפו מהיום ההוא בסוף מרץ, שבוע לפני שנכנסו לשם חיילי צה"ל כדי לפנות את המתנגדים האחרונים, תאריך שבו בחרו הורי כדי לחסוך לנו, הילדים, את מראות ההרס. פינוי ולא גירוש. אני לא מסוגלת להגות את המילה "גירוש", לא בהקשר של גוש קטיף ולא בהקשר של מגרון. החלטת ממשלה אינה גירוש. היא מהלך דמוקרטי לגיטימי, גם אם הוא כואב עד בלי הכיל, גם אם הוא מכעיס ומשאיר אותך חסר אונים, וגם אם אתה חושב שהוא בלתי מוצדק. לי יש משהו שלשאר המפונים החדשים והחדשים יחסית, עוד אין. את חכמת הבדיעבד.

ה"בדיעבד" הוא כלי מצוין לניתוח אירועים כאלה. מרחק השנים מרחיק אותך מהסבל, מהוויתור על משהו שאהבת, מהשורש שנותק פתאום ונטמן באדמה אחרת, אותה בחרו אחרים בשבילך.

בדיעבד, עד כמה שהפינוי היה טראומטי עבורי ועד כמה ששינה את חיי, גם בתפיסתי את מהותו של בית, כמבנה ארעי ורעוע ולא כנוסך בטחון, וגם בפטירתו של אבי כמה חודשים אחריו, הפינוי היה הכרחי, ואפילו רצוי. אני מתארת לעצמי שאנשי גוש קטיף, שמתמודדים עם מציאות יומיומית קשה מנשוא, מציאות שחוויתי על בשרי כמוהם, יום אחר יום במשך שנים, יזעמו על דברי. זכותם לחוש כך.

אבל במשוואה של הפסד ורווח, ההפסד האישי שלי ושל אנשי חבל ימית, שעברו בעקבות הפינוי פגיעות נפשיות עמוקות, טרגדיות ואסונות, ההפסד הזה היה כדאי. אם בעקבות הפינוי של חבל הארץ היפיפיה הזה, עם הים הכי צלול, החול הכי מלטף והפירות הכי טעימים, זכינו לשלושה עשורים של שקט כמעט מוחלט בגבול הדרומי עם מצריים, שבזכותו חיילים לא נהרגו שם ומאמהות נחסך השכול, אז היה שווה. באמת. גם אם השלום קר. קפוא אפילו. וגם אם מדי פעם נופל גראד על אילת. מהם גראד או שניים, מול מלחמות עקובות מדם.

ב-1993 חזרתי לימית כעיתונאית, בניסיון למצוא את מה שנשאר מהבית שלי ומהזכרונות שמחקתי בקפדנות כדי לא לגרד את הפצע. אני זוכרת שעמדתי על מה שהיתה פעם המרפסת שלנו, שורות של ריצוף חוץ בכחול ואדום, וחשבתי שזהו. אני משחררת וממשיכה הלאה.

אז אני לא צריכה עצרות זכרון ולא מפגשים רטובים מדמעות. אני גם לא זקוקה להנצחת ההתיישבות בחבל ימית בחוק, כמו שמנסים להעביר עכשיו בכנסת. יש אנשים שזה כנראה חשוב להם וזה בסדר. לי חשוב היה להבין שיש מקרים שבהם הכאב הפרטי שלך חוסך כאב לאומי.