"ת"א הופכת יותר ויותר מדושנת וזו סכנה"

בחיים האמיתיים יחזקאל לזרוב יכול היה בקלות להיות אלכסנדר פן. תראו אותו יושב ב"כסית", עם בלוריתו המתנפנפת, מוריד צ'ייסר ומדבר על תיאטרון, כשמסביב קהל מעריצות לחות מבט ושמוטות לסת. והנה ברגע אחד הוא גם מקי סכינאי מ"אופרה בגרוש", הרוצח המצולק שמפיל אימה על העיר, אבל גם מככב בחלום של הנערה הנכונה.

עכשיו לזרוב הוא סטמפניו, כנר מחונן בסיפור של שלום עליכם (את ההצגה הוא גם ביים עם עדנה מזי"א), וגם כאן נשים לא עומדות בפני השרמנטיות שהוא מרעיף על הסביבה, שנשפכת ממנו בטבעיות. הוא מלהטט במקצועיות בין דמויות הנבל, המאהב, הגנרל, איש העסקים או ההומלס המוטל בדלותו על הספסל ממול. בכל התפקידים הללו תבצבץ אותה תכונה ממזרית שלו, הקסם האישי. בסוף הראיון הבנתי עוד משהו: זוהי תשוקה. לעתים מרוסנת, לעתים מתפרצת, אבל היא מקננת בו - תשוקה לבמה, לחיים, לאהבה, לתנועה ולאנשים.

- סטמפניו הוא אמן חסר גבולות. הבוהמיין של המאה ה-19, זה שאף אישה לא יכולה למשטר ולכלוא בבית. גם אתה היית כזה.

"היו לי שנתיים כאלה. הייתי רוב הזמן מחוץ לבית, שיחקתי בתיאטרון, ובסוף כל ערב היייתי מסתובב ממקום למקום, פוגש עוד ועוד אנשים, שותה איתם עד הבוקר, ועכשיו אני יכול להגיד לך שלא הרווחתי מהתקופה הזאת כלום".

- איך זה יכול להיות? זו נשמעת תקופה מעצבת, להגיע לקרקעית ולהתרומם.

"עובדה שאני מצר על החוויה הזאת. מבחינתי אלה היו שנתיים אבודות. מהר מאוד המציאות הזאת, חסרת השקט, הופכת לרוטינה ובזבוז זמן. בסופו של דבר מדובר בריק מוחלט, הבל, רצון לא להרגיש כלום, רק להדחיק ולהדחיק, להיות נטול אנרגיה, ללא יכולת להתקרב לאינטימיות. גם לא עם עצמך. בסוף זה כמו פלקט, חיים בקהות חושים, ללא הבדלה בין עיקר לטפל, עם שמחה מדומה שבסופה מחכה עצב גדול".

- אולי זה היה החופש הגדול שלך.

"זו באמת תחושה של חופש, שנתיים ללא גבולות. יש בזה משהו ממכר".

היה או לא היה

אני זוכרת את לזרוב נכנס ויוצא בברים של נווה צדק. לעתים המיניבוס של הקאמרי היה מוריד אותו ליד הבר, והוא היה מצטרף לאחד השולחנות, אלא שבשעה שכולנו התפזרנו הביתה, איפשהו אחרי חצות, הוא עוד הלך עם חברים למסיבה וגמר את הערב על הציר שבין אברקסס לברקפסט. הוא גילם אז את אלכסנדר פן המסחרר במחזה "היה או לא היה", וקצת התנהג כמוהו. וודקה ועוד אחת ועוד אחת, סיגריה בסיגריה, תמיד שמח ומוקף בחבורה עולצת.

ופתאום נעלמת. קרה משהו? היה אירוע מסוים שגרם לך להגר פנימה?

"היה, אבל זה לא משהו שאני רוצה לדבר עליו. אני יכול לומר רק שנכנסתי לסוג של מהלך רגשי שאני משווע לו מיום שאני מכיר את עצמי. התחלתי להבין שאני לא יכול להתנהל בלי משמעת פנימית. אני זקוק לגבולות".

זקוק למשמעת, או אוהב משמעת?

"גם וגם. פתאום גיליתי שאני מרוויח המון זמן. שכשיש לי גבולות אני מספיק יותר, נהנה יותר מהחיים. וגם החיים נהנים ממני. בסופו של דבר, כשאני מרוסן, עם גבולות, אני מרגיש הכי חופשי, הכי פרודוקטיבי".

זה קרה לפני ארבע שנים. לזרוב נטש את חייו הפוחזים, חזר לאשתו אלין ולשתי בנותיהם, השניים חידשו את הנדרים במסיבת חתונה אוהבת, ולפני שנתיים נולדה רומי, בתם השלישית. "היום אני הרבה יותר אותנטי, אינטימי, קיים ונמצא", הוא אומר בכנות. "אני כבר לא מורח את הרגשות שלי על כולם. כשיש לי יום הולדת אני כבר לא זקוק ל-100 אנשים שיבואו לחגוג איתי. די לי בעשרה חברים קרובים, אנשים שאני אוהב".

- אז עלית על האוטוסטרדה של החיים. לפעמים לתעות בדרכים צדדיות זה הרבה יותר מגניב ומפתיע.

"כי גם את שבויה בדימוי הרומנטי של האמן המיוסר. זה שעושה שטויות ואומר 'קבלו אותי כמו שאני'. אני חושב שהעולם הולך עכשיו לכיוון הפוך - של יותר משמעת: אל תשמין, אל תעשן, אל תשתה. אין לי מניפסט לאומה על איך צריך לחיות, אבל אני יודע באופן מוחלט שאני מנפיק מעצמי את הדברים באיכות הכי גבוהה כשאני קריסטל-קליר".

- היית בטיפול פסיכולוגי? אתה נשמע מודע.

"אני מגיל 15 בטיפול, אבל זו דרך שאותה עשיתי לבד".

- ומה גילית?

"שככל שאני מתבודד יותר, עובר לסוג של סגפנות, אני יותר פרודוקטיבי".

- וגילית את המשפחה.

"בגדול! תראי תמונות של הבנות המקסימות שלי. אני לא מבין איך אלין, אשתי, סבלה אותי. לא הייתי שם".

בוהמה טרנס אטלנטית

לזרוב הוא נמר מבוית, צלול, מרוכז, עם אינסטינקטים טובים, והוא שולט היטב בג'ונגל שבחוץ. מלך החיות. בן 38, שחוגג בימים אלה 30 שנים על הבמה. מה שהתחיל בחוגים והופעות של ילד בן 8, התגבר בלימודים בתלמה ילין, משם ללהקת חיל האוויר ואז לפרק חשוב ומשמעותי בחייו כרקדן בלהקת בת שבע. "זה היה הבית שלי למשך ארבע שנים, ואני לא שוכח את מה שלמדתי שם. אני מעריץ של אוהד נהרין ושל שרון אייל". עם הופעות ב"אנאפזה", "קיר" ו"מבול" ועם מעט הכסף שהצליח לעשות, הוא טס ללונדון, ל"אקטורס סנטר", והשתלם שם במשחק.

"אף פעם לא למדתי משחק באופן מסודר", הוא מתפאר. "אני ההוכחה שלא חייבים ללמוד. יש לי חברה טובה, בחורה בת 24, שהתחילה לא מזמן לביים, והיא עושה את זה בכישרון גדול. היא כל הזמן מתפארת באוזניי שהיא מימיה לא קראה ספר, והיא חסרת השכלה לחלוטין. אז אולי כל העניין הזה של רכישת השכלה הוא מיושן, לא יודע".

- אין מצב. אתה הרי לא תניח לבנות שלך להתגלגל ללא השכלה. השכלה וידע זה כוח.

"כנראה שזה נכון. עובדה שאני חי בחסך מתמיד. חוסר ביטחון נצחי על זה שלא הספקתי לקרוא את מה שצריך, פחד מהתקלות, פחד מזה שאיחשף בבורותי. והיא, החברה שלי, פטורה מכל זה. היא רואה את עצמה כאדם מפותח יותר".

- זה קצת מרחיק לכת לקדש את הבורות.

"ברור, אבל תחשבי על זה שחוויית הידע שלנו השתנתה. היא מיידית יותר, אינסטנט. אני יכול להשלים את כל מה שחסר בשנייה. כל הסצנה הבוהמיינית של פעם, של התכנסויות והחלפת רעיונות בבית קפה, נראית פתאום כל כך פרימיטיבית".

- לשבת בבית קפה ולדון בעומק על ענייני היום זה פרימיטיבי? מה פן היה אומר על זה?

"זה לא רלוונטי יותר. הבוהמה היום היא טראנס אטלנטית, חובקת עולם. אני יכול לשבת בבית הקפה מתחת לבית שלי ולדבר ולדבר, כשהדברים הגדולים באמת מתרחשים ברשת. מהפכות מתחילות שם, ולא בבית קפה שבו יושבים עשרה אנשים ומגלגלים רעיונות מהפכניים".

- אז הפייסבוק החליף את כסית.

"בגדול כן, למרות שאני סולד מהרעיון הזה, ועוד שייך לדור הניאנדרתלי שאוהב לדבר. אני לא בפייסבוק".

הוא לא בפייסבוק, והוא מפסיד את דף המעריצות שלו - לייקים לא חסרים לו. תהליך ההתכנסות וההבשלה של לזרוב פתח בפניו אופק לא נגמר של עבודה. בימים אלה הוא מככב בקומדיה הרומנטית החדשה של דנה מודן "אננדה" (כבן זוגה, ברור), בחודש הבא יעלה בסרטה של דינה ריקליס "ברקיע החמישי" כמנהל הפנימייה לילדות עזובות; ביוני בסרטו החדש של שמי זרחין, "העולם מצחיק", כסופר שמעביר סדנת כתיבה; ומיד אחריו בסרטה של וידי בילו, "פלסטלינה", שמתרחש בימי מלחמת ששת הימים. אם לא די בזה, סרט קצר שלו, "לה שבייה", מוקרן במסגרת "מנה ראשונה" - עבודות קצרות של יוצרים מקומיים, שמוקרנות כמתאבן לפני הסרטים בקולנוע.

השאלה מה הוא הכי אוהב לעשות מפילה עליו שעמום. לזרוב הוא שחקן, וזה אומר תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. והוא גם רקדן, ולכן הוא שולח ידו גם בכוריאוגרפיה. והוא גם אמן יוצר, ואוצר של פסטיבל בוידעם של עבודות ביכורים. זה הזמן לגלות שגם ראיתי עבודות צילום מרשימות שלו בכמה תערוכות.

- תנוח.

"למה? זה חלק מהפרעת הקשב שלי. אני במיטבי כשאני עושה כמה דברים ביחד. כשביימתי את סטמפניו הייתי חייב לנהל גם את אירוע החשיפה של הפסטיבל. באופן מוזר אני הופך להיות מדויק יותר, פחות מתפזר. הפכתי לוורקוהולי. עצבני מאוד מבחינת עבודה. אני ממוקד עבודה, אבל לא חושב על זה במונחים של קריירה. יש לי משמעת עבודה נטו".

השלתי פוזה

ועם כל זה לזרוב לא צבר רכוש. הוא גר בדירה שכורה בנווה צדק, בלי מכונית. בשנים האחרונות אלין (מלבישה בקולנוע) מגדלת את הבנות, והוא עובד ערב ערב. 26 הצגות יש לו בחודש הקרוב. ועדיין הוא מעז להגיד לא להצעות כמו הנחיית שעשועון בפריים טיים הטלוויזיוני כחלק מהמשמעת הפנימית שלו. להבין מה טוב ומה רע. מה נכון לו. "הפסקתי לעשן לפני ארבעה חודשים", הוא אומר, "אחרי 25 שנות סיגריות. הבנתי שזה לא מפותח. זה פוזה. גיליתי שהסיגריות מגדירות אותי, שזה סוג של סילואטה שמלווה אותי וחשוב לי לשמר".

- אתה שומר כשרות. הולך באיזי עם האלכוהול, מדיר רגליך מבילויים ליליים מטורפים, הפסקת לעשן ועובד כמו מטורף.

"ואני מאושר. עושה בדיוק את הדברים שאני אוהב. השלתי מחיי את כל הפוזה".

- תל אביב היא פוזאיסטית?

"נולדתי בפלורנטין. כל חיי אני כאן. העיר הזאת הופכת להיות יותר ויותר מדושנת וזו סכנה. מעמד הביניים, שזה אני, נבעט מכאן. העיר הפכה לנוחה מדי, הכול לכאורה בסדר: יש פרינג' ויש תיאטרון מייינסטרים ויש מסלול לאופניים, אבל אין יותר חתרנות, אין חלוציות. העיר נחה ומנמנמת על הכרית הנוחה של ההגדרה 'מדינת תל אביב'. כשלעצמי, אני מעדיף מקום יותר בועט וחלוצי".

- המהלך של היטהרות מכל הפוזה שמסביב אולי הפך אותך לאדם מרוכז ומפוקס, אבל אהבת האדם שבך נותרה ונראית על הבמה. אתה נראה כמתענג שוב ושוב.

"באמת אין אצלי שחיקה בעבודה. אני נהנה מהתפקידים שלי, ומבחינה זו אני בר מזל. ביימתי את ההצגה ביחד עם עדנה מזי"א. אנחנו חברים טובים, וזה ניכר בהצגה. היצירה הזו היא רק פועל נלווה של הקשר בינינו. זה נכון לגבי כל הקאסט. באמת היה כאן צירוף חד פעמי מדהים. זוהי הפעם הראשונה שאני יוצא לבלות עם הצוות שישה ערבים רצופים. טוב לנו ביחד, וזה מה שרואים".

- אורלי זילברשץ בטח הצחיקה אתכם כל הזמן.

"אל תתבלבלי, מדובר באישה רצינית ביותר. היא הייתה המצפן שלי. היא האדם הכי אותנטי שאני מכיר, דורשת 100% דיוק ואותנטיות, ובכל פעם שאני מזייף היא זו שמחזירה אותי למסלול. היא בחורה מורכבת, שבאמת מחוברת לצד הילדותי-נערי שבה, ועם זאת היא לביאה אמיתית. זה מרתק לראות את המעברים שלה בין אימא, לילדה, לשחקנית".

- וגם אתה קצת כזה. נע בין אבא לילד הנצחי. בן 38, זה מלחיץ? עד מתי תוכל להיות אלכסנדר פן?

"רק עוד חצי שעה כנראה", הוא מחייך. "כן, הגיל קצת מכניס לנוירוזה, וקשה לי להגיד שזה לא מטריד. אבל משחק הוא לא תלוי גיל. כשהייתי צעיר יותר גילמתי תפקידים של מבוגר, ולהיפך. ב'אריסטוקרטים' אני מגלם את רודי, גבר מבוגר שאוהב ללבוש שמלות, משהו שהיה לי קל להתחבר אליו, כי גם אני אהבתי כילד ללבוש שמלות. אבל נכון, כנראה שכבר לא אקבל תפקידים של ילד".