סירים של אהבה ואכזבה

כבר שנים אני מפנטז על אלף לילה של קישואים ממולאים, זנבות טלאים ועראק זחלאווי, ארוחת שחיתות נפלאה ואיומה. לאחרונה החלטתי לממש סוף-סוף את חלום המזרח התיכון הקולינרי החדש והמקרטע.

כבר חודשים אני מנסה לבקר אצל גאסאן, השף הפלסטיני שאיתו בישלתי בירדן במסגרת MEP, ארגון שמפגיש בין ישראלים לפלסטינים וירדנים באופן בלתי אמצעי. גאסאן הוא איש עם הומור נפלא וידי זהב. הוא הרשים אותי ביכולתו הבישולית, ורציתי להיפגש איתו שוב, והפעם במטבחו הוא. מתברר שזה לא כל-כך פשוט להיכנס לרמאללה. צריך לבקש היתר מיוחד.

ביקשתי מפז, ראש צוות הארגון הישראלי של הארגון לעזור לי להגיע לביקור. מילאתי טופס בקשה להיתר כניסה לשטח A הסגור. חתמתי על כתב אזהרה, התחייבות ונטילת אחריות. חתמתי שאני מודע לכך ש"בשטח הסגור מתקיימים אירועי לחימה שונים וקיימים סיכונים ביטחוניים לשוהים בו בכלל, ולאורחים ותושבים בפרט, מהם עלול אני להיפגע בגופי או ברכושי. וחרף זאת הנני מעוניין שיינתן לי היתר להיכנס". חתמתי על כך שאני "מוותר בזה כלפי מדינת ישראל... וכלפי שלוחיהם או כל הפועל בשמם ו/או מטעמם, על כל תביעה או דרישה מכל סוג שהוא בקשר עם כל נזק לגוף או לרכוש, אובדן ו/או מוות מכל סוג". ועדיין, למרות שחתמתי, סורבתי פעמיים בגלל שהיה איזשהו מצב ביטחוני רגיש בדיוק בתאריכים שתכננתי לנסוע.

אחרי כל הזמן שעבר, הגיע סוף-סוף האישור המיוחל, ועמו היום שבו קבעתי להיפגש במחסום קלנדיה עם פז ועם עוד חברים מהקבוצה, שרצו אף הם לבקר ברמאללה. נסעתי לקלנדיה בקלות רבה, יחסית. עברתי כמה מחסומים, שבהם חיילים אדיבים נפנפו לי בחיוך אחרי שאמרתי להם אהלן. נסעתי בכל מיני אוטוסטרדות מפוארות ומסביבי ראיתי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים את כל ההתנחלויות.

חניתי בחניון שבמחסום וחיכיתי לפז ולחברים. אחרי כמה שיחות טלפון, שבהן שנינו טענו במרץ שאנחנו במחסום קלנדיה, אבל לא ראינו זה את זה, ניסיתי לחבור אליהם. פניתי ימינה במעגל התנועה ונסעתי ישר. בשלב מסוים הרגשתי שאני בכלל לא במקום הנכון. עצרתי ושאלתי איזה מוסכניק אחד שעמד שם איפה זה מחסום קלנדיה. הוא הצביע לאחור ואמר לי שנכנסתי למחנה הפליטים. "תעשה פרסה ותחזור מהר לשם", הוא אמר בנחמדות. פז ואני הבנו שאני בצד הפלסטיני של המחסום והוא עומד ומחכה לי בצד הישראלי. בסוף הצלחנו לחבור ולפגוש את החברים הפלסטינים, שהסיעו אותנו למרכז רמאללה, למסעדה שבה גאסאן עובד.

הפגישה הייתה מרגשת וחמה. המסעדה התגלתה כמשהו בסגנון הטבון המודרני. עם פיצות, כיסוני פטאיירים וסמבוסקים למכביר. אירחו אותנו למופת. שתינו לימונדה עם נענע, אכלנו פטאיירים עם זעתר בלאדי, סמבוסקים עם עלי חמציץ בר, מאפים עם תרד בלאדי ועם ג'יבני (סוג של גבינה) ודיברנו. גאסאן סיפר על הרעיון שלו להקים באוסלו מסעדה ישראלית-פלסטינית שתביא קצת כסף לארגון.

אחר כך יצאנו לסיור במונומנט לזכר מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני. במוזיאון הקטן ראינו בין השאר את הצהרת העצמאות הפלסטינית, שדרוויש כתב בכתב ידו ובעט נובע ושיר על הגעגוע למולדת. לעצום עיניים ולחשוב שמשורר ציוני כתב. המשכנו למרכז התרבות של רמאללה, ומשם לכיכר אל מנאר, הכיכר המרכזית של העיר, שבה שתינו מיצים ואכלנו גלידות כמו בגלידה מונטנה של שנות ה-70. נחמד, אבל אני, שרציתי כל-כך לטעום אוכל של ממש, להסתובב בשוק ולראות ירקות אמיתיים; לאכול קובה נבלוסייה, נאלצתי להסתפק בדוכן פלאפל בינוני ובשווארמה שטעמתי כבר טובות ממנה, חייבים לומר.

בשלב הזה גאסאן עזב אותנו וחזר לעבודתו, ואנחנו חזרנו למחסום כשחצי תאוותי בידי, בלשון המעטה. הפנטזיות שלי על האוכל ברמאללה לא התממשו. אולי היו לי ציפיות גדולות מדי. אולי לא הכול צריך להתממש בפעם הראשונה.

בדרך חזרה חשבתי על רחל, עיתונאית צעירה ונחמדה מ"מקור ראשון", שהתלוותה לסיור, ושקצת נבהלה ממני כשאמרתי לה שמוזר לי לשבת איתה במכונית אחת כי היא מייצגת לי סטריאוטיפ של כל מה שהוא נגד הדו-קיום. כל הסיפור, אמרתי לה, הוא לדבר, להקשיב, להגיד מה יש לך על הלב, לנסות למצוא דרכים איך אפשר לחיות ביחד, בלי לאמלל את הצד שמנגד. אחרת, איך אפשר לרקוח יחד סירים של אהבה?

כשהגעתי הביתה, העמדתי מיד בצק לסמבוסק, קטפתי לי תרד אחרון של העונה, ליקטתי מעט זעתר בלדי הגדל מעל הטרסות מסביב לבית באופן טבעי, ירדתי לחורפיש וקניתי ג'יבני אמיתי. שחזרתי את המאפים שאכלנו שם. מה יש להגיד - הסמבוסק של רמאללה דומה מאוד לסמבוסק של חורפיש. הפטאייר שלהם הוא גם הפטאייר שלנו.

מתכונים

סמבוסק ממולא קשקבל כבשים

חומרים: לבצק - 600 גרם קמח לחם מנופה, 25 גרם שמרים טריים, 1 ו-3/4 עד שתי כוסות יוגורט כבשים. 3-2 כפות שמן זית, 3/4 כפית מלח. למילוי - 300-250 גרם גבינת קשקבל כבשים מגורדת, 1.5 כוסות בצל ירוק קצוץ דק, מעט מלח ים גס אם צריך (תלוי במליחות הקשקבל).

הכנה: מערבבים את הקמח עם השמרים. מוסיפים את היוגורט, את השמן ואת המלח, ולשים עד שנוצר בצק גמיש. אם הבצק יבש מדי, מוסיפים מעט מים. מכסים בניילון ומניחים לתפיחה לשעה. מחממים את התנור ל-240 מעלות צלזיוס (רצוי עם אבן אפייה בשליש התחתון שלו) לפחות שעה מראש. מחלקים את הבצק ל-15 כדורים בערך, מכסים, ומתפיחים עוד כחצי שעה.

מכינים את המילוי: מערבבים את רוב הגבינה עם הבצל הירוק ומתבלים במעט מלח אם צריך. פותחים כל הכדור בידיים לעיגול בקוטר כ-10 סנטימטרים על משטח משומן. מניחים כף גדושה מהמילוי על צד אחד של העיגול, ומקפלים את הבצק מעל המילוי לצורת חצי עיגול. מהדקים את השוליים היטב כדי שהמילוי לא יברח החוצה במהלך האפייה.

משטחים ומאריכים כל סמבוסק בלחיצה עדינה בכף היד. מפזרים מעל עוד מעט גבינה ומניחים אותם על גיליונות אפייה מקומחים. מחליקים גיליון אפייה אחד על האבן ואופים 20-15 דקות. מוציאים לצינון על רשת ואופים באותה צורה את שאר המאפים.