עודד לאופולד: "החזקתי את עצמי לא לזרוק את האלה לכיוון הקהל"

כשפרצה המחאה החברתית הרגיש עודד לאופולד שסוף-סוף האידיאולוגיה שהוא מאמין בה מקבלת ביטוי. וכשאורלי, אחותו הצעירה, ממנהיגות המחאה במאהל נורדאו, הקימה שם אוהל, הוא הצטרף אליה וגר שם במשך רוב הקיץ. תמיד היה טיפוס מעורב חברתית, שהביע את דעתו בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, אפילו שלח תגובות לעיתון שאף אחד לא פרסם. לכן, לא היה מפתיע שהוא היה היחיד מבין צוות השחקנים של "גטו", שהופיעו ערב יום השואה בפני תלמידי תיכון שהפריעו והתייחסו בזלזול, שהרגיש צורך לומר להם מעל הבמה שביישו את העם היהודי ואת זיכרון השואה; סיפור שנחשף ב"מעריב".

"לאורך כל ההצגה היה בלגן", אומר לאופולד בקולו העמוק, שמצליח לחדור את הרעש של בית הקפה, לא רחוק מהקאמרי. "הייתה אווירה כללית של קרנבל, כאילו אנחנו בעוץ לי גוץ לי. בניגוד לחבריי, לא קלטתי מילים ספציפיות, אבל הייתה לי אלה ביד, כחלק מדמות הקאפו שאני מגלם, והייתי צריך להחזיק את עצמי לא לזרוק אותה לכיוון הקהל. חשבתי שאולי זה יירגע, אמרתי לעצמי, עזוב, זה לא כולם".

- לא עלה על דעתכם להפסיק את ההצגה?

"אם זה היה המלט אולי היינו עוצרים".

- המלט? גטו הרבה יותר טעונה.

"בהצגה כזאת אתה נמצא בנתק, בגלל התפקיד. חוץ מזה, אני לא יודע אם אני מסוגל לעצור הצגה באמצע. בהשתחוויה אתה משיל את הדמות, ובאתי אליה כעודד. ראיתי את כולם משתחווים ולא יכולתי לכופף את הגב. משם זה בא".

אחרי פרסום הפרשה אמרת שהנוער לא אשם, שזאת הסביבה שבה הוא חי.

"אני לא חושב שהנוער הוא הבעיה. אומרים שזה מתחיל מהבית. על מה מדברים? על בית וירטואלי ועל הורים וירטואליים? התקשורת, הצבא, החברה - הכול זה הבית. הילדים האלה סופגים מה שמסתובב. האלימות היא של כולנו ולא רק של הנוער".

- כעסת?

"אני לא בן אדם שממהר לכעוס. היו שם בעיקר כאב ועלבון. אלה היו מילים של אהבה. אתה יכול לכאוב ולהיעלב ממי שאתה אוהב. אגב, מבחינתי זה נגמר ברגע ההוא. הפרסום הגיע אחרי שבוע, ולא דמיינתי שיגיע לעוצמות כאלה".

- בוא נודה שעד לפרשה רוב הציבור לא ידע מי אתה, למרות 15 השנים שבהן אתה משחק.

"מפיק אחד אמר לי פעם, 'איך זה שכולם יודעים מי אתה, אבל אף אחד לא יודע איך קוראים לך?'. לקחתי את המשפט הזה כמחמאה. אף פעם לא רציתי להיחשף כפרסונה. זה נראה לי מיותר. גם עכשיו החשיפה קשה לי, ואני משלם עליה מחיר".

- איזה מחיר?

"פתאום כל אחד מרגיש צורך להביע את דעתו עליי, פתאום אני מוצא את עצמי חלק משיח שלא קשור אליי. אני מאמין שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול בדל"ת אמותיו כדי שיהיה טוב יותר, וככה נשנה את העולם".

- אם כולם היו מסתגרים בדל"ת אמותיהם, לא הייתה פורצת המחאה החברתית.

"נכון. אם כבר לצאת לעין הציבור, אז שזה יהיה ככה, כמו שזה קרה".

- בשבוע שעבר לקחת חלק בדיון בכנסת, והכנסת לתוך הטיעון שלך את התקיפה שסא"ל שמואל אייזנר תקף את המפגין מדנמרק. איך זה קשור להתפרעות של התיכוניסטים בהצגה?

"זה לא שאני משווה חלילה בין מקרה אייזנר לשואה, אבל עוד לפני ההתפרעות, כשראיתי אותו מכה את המפגין הדני, עלה לי בראש האימג' מההצגה. אנחנו מנסים ללמד את הילדים שיעצרו שנייה לפני שהם רוצים להכות מישהו, וכשהם רואים קצין שמתנהג ככה, ותאמיני לי שאני בעדו יותר מאשר בעד המפגין הזה, הנוער לוקח אותו ברצינות".

- אתה בוגר יחידה קרבית. איך הגעת לתיאטרון?

"זה היה משהו שתמיד רציתי לעשות. נרשמתי לבית צבי ואמרתי, 'אתקדם עד שיגלו שאני לא מתאים, ואז אלמד פסיכולוגיה'. אני מאוד אוהב את המקצוע; אני אוהב פחות את תופעות הלוואי שלו".

- הימנעות מהן, להלן הפרסום, פוגעת בפרנסה.

"אין מקום אחר שהייתי רוצה להגיע אליו מקצועית וכלכלית. ב-15 השנים האלה חסכתי לשלושה טיולים גדולים והתפרנסתי לא רע".

- עם שיווק נכון יכולת להרוויח יותר.

"אני לא יודע איך לעשות את זה. אני מאמין במה שקורה על המגרש. תעשה את עבודתך בצורה הכי טובה שיש, ואם תהיה טוב - תתקדם".

- ככה לא מקבלים קמפיינים גדולים.

"בשביל לעשות קמפיין אתה חייב להיות קונצנזוס ולא להביע את דעותיך הפוליטיות או החברתיות כמו שאני עשיתי עכשיו. במחאה הרגשתי שמאז רצח רבין יש פלח גדול באוכלוסייה שחשש לצאת לרחוב, כי נשבר משהו בקרבנו. כיום, להיות שמאל זה להיות בוגד. בעידן ההוא, חצי מאלה שיושבים היום בכנסת היו מחוץ לחוק. היום רודפים את אלה שלוחמים למען זכויות האדם".

- בקיץ הקודם לא שמעו את קולם של השחקנים.

"כי ישנו החשש שתיחשד בזה שאתה רוכב על המחאה כדי לצבור כוח שיווקי כשחקן. כשבאו לראיין אנשים במחאה נמנעתי מלדבר ונתתי לאחרים, שעשו את זה טוב ממני ולא נחשדו בכלום. תפקידו של השחקן השתנה עם השנים. פעם, תפקידם של השחקנים כאנשי רוח היה לחנך ולשרת את התרבות. כיום מצפים משחקן להיות בדרן. איך שהוא פותח את הפה אומרים, לך תדגמן משהו. זה חטא כלפי המקצוע".

- גם אתה ישבת ליד האוהל עם גיטרה?

"כן. אני אוהב לשיר, לכתוב ולנגן. עברתי דרך מורה לגיטרה, תופים ופסנתר".

- למה אתה לא הופך את זה לקריירה?

"כי אין לי כל-כך זמן, ואני לא חושב שאני מספיק טוב. סביבתי אומרת לי, רוץ עם זה, ואני אומר שיש זמן".

- מה לגבי מחזות זמר?

"לא מתחבר לז'אנר. שחקן הוא אמן מבצע. בשירה יש משהו כל-כך אישי ופרטי, שזה לא מתחבר. בבית צבי, התנאי שלי מול גרי בילו היה שהוא לא מלהק אותי למחזות זמר".

- עד כדי כך.

"אחוז הזמן וההשקעה בנמברים המוזיקליים ובריקוד הוא ארוך, ואני מעדיף להשקיע בהבנת הדמות. אני מעדיף לקחת עוד קורס באוניברסיטה מלהשקיע בפיתוח קול, מה שאני עושה, אגב".

- מה אתה לומד?

"למדתי אימון אישי באוריינטציה של מדעי ההתנהגות באוניברסיטת תל אביב. לקחתי גם קורסים בפסיכולוגיה ובהיסטוריה".

- ואתה גם מדריך שיט.

"כיום אני כבר לא מלמד, אלא משיט עם אבא".

- אתה פרילנסר בקאמרי?

"כן".

- למה?

"יש לי בעיה עם מחויבות. אני לא אוהב את העובדה שאני תלוי כלכלית במקום אחד. יכול להיות שאפנה להיות קואוצ'ר. בשנה הבאה התכנון הוא ללמוד גישור ויישוב סכסוכים. לשחקן אסור להתמקד רק במשחק. הוא חייב לחוות את החיים. העבודה בתיאטרון מספקת, אבל היא לא מבטאת את סך הערכים שלי".

- אתה מנהל את הקריירה שלך?

"בתיאטרון כן. אני זה שעומד מול ההנהלה".

- אתה לא חושש מעימותים כספיים?

"לא הגעתי אף פעם לוויכוח. אני מבקש תמורה נאותה לעבודתי, לא פחות ולא יותר"".

- ובקולנוע?

"יש לי סוכנת".

- ועדיין, הופעת יחסית מעט.

"יכול להיות שאני לא מספיק טוב מול המצלמה".

- היית מספיק טוב בסדרה "רביעיית רן".

"אני יכול לעשות מה שתלוי בי. אני הולך לאודישנים, ומי שצריך להכיר אותי בתעשייה מכיר. אין לי הסבר לזה".

- בינתיים אין לך בעיות תעסוקה.

"אני בחזרות על עדלאידע, ומשחק בחמש הצגות במקביל. לפעמים פעמיים בערב".

- ומה לגבי לפוליטיקה?

"חברה שלי לשעבר אומרת שכשיהיו לי ילדים אהיה ראש ממשלה, כי אצטרך לתקן את העולם בשבילם".