הנקראות ביותר

רביב דרוקר: "הידיים רועדות לי, הפחד לא רציונלי"

העיתונאי רביב דרוקר מדבר על החששות והסיפוקים בעבודתו: "יש הרבה חרדות, הרבה מועקות. בימים לפני תחקיר אני לא רוצה לעשות יותר תחקירים בחיים"

אקורד הסיום של הפרשה שגזלה 5 שנים מחייו של רביב דרוקר היה מרשים. לפני חודשיים דחה בית המשפט המחוזי את תביעת הדיבה על סך מיליון שקל שהגיש נגדו ונגד ערוץ 10 רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים. אינספור ישיבות, מתחים וקרבות מעל דפי העיתונים הסתיימו בניצחון. בחמש השנים הללו התמודד דרוקר עם תביעה נוספת שהוגשה נגדו על-ידי ראש הממשלה נתניהו בעקבות התחקיר הזכור על נסיעות הפאר שלו. יש מי שטענו, כי הקו הקשוח שבו נקט ראש הממשלה במהלך הדיון על סגירתו של ערוץ 10 קשור ישירות לחשיפה. דרוקר נלכד בעין הסערה. מקורביו מספרים על קושי ומתח רב בעת ההיא, שהתבטאו במשבר אישי.

"ברור לי שעשיתי את התפקיד שלי בצורה שאין מפוכחת ממנה, ואני לעולם לא ארגיש חרטה על כך, זה מגוחך", אומר דרוקר. "ברור גם שהקושי של ערוץ 10 הוא כלכלי. זה שכמה פוליטיקאים תופסים טרמפ על המשבר הזה ומנסים להחריף אותו, זה מאוד חבל".

- בכל זאת יש לדברים האלה מחיר.

"בעבודה הזו יש הרבה חרדות, הרבה מועקות. בימים לפני תחקיר תשמעי אותי אומר שאני לא רוצה לעשות יותר תחקירים בחיים, שזה האחרון, שאני עשיתי את שלי, שאני פורש, ומגיע עוד מכתב מעורך דין ועוד מכתב מעורך דין. מצד אחד אני מקבל גב ראוי להערצה מערוץ 10, ומצד שני אין היום כלי תקשורת שמצבו כל כך איתן ויציב שהמנכ"ל יכול לטפוח לך על השכם בביטחון מלא ולהגיד לך: 'עזוב, אל תדאג, קטן עלינו, אנחנו מאחוריך'. זה לא עובד ככה. ברור לך שכשבאים האיומים האלה, והמכתבים והלחצים, לכולם עובר רעד קל בכנף. ברור לך שאם אתה נופל מול חברה כמו נשר, או מול עופר עיני, אולמרט או ביבי, זה יפיל גם את התוכנית שלך, ואת הערוץ שלך. זה אף פעם לא קל, ושם החששות".

מרגיש צבוע

"אני מרגיש כמו התליין שמדבר על מכאוביו. לא שאני תליין, אבל בדרך כלל בסיפורים האלה הכאב נמצא בצד השני. אני בצד הפוגע, גם אם הפגיעה מוצדקת. זו חרדה, היא באה לידי ביטוי בכל מיני אופנים, ובסוף מה שטוב זה שמגיע יום התחקיר, ועובר התחקיר, ופתאום בבוקר העולם שוב מחייך".

קיראו עוד ב"גלובס"


- מה קשה לך במיוחד?

"אני לא כל כך אוהב את פוזת הקוזאק הנגזל בדרכו לבצע את מעשה התלייה, שמתבכיין כמה קשה לו וכמה הוא לא ישן בלילה, אבל העיסוק בסיפורים ארוכי הטווח האלה הוא רכבת הרים. לפעמים אתה מרגיש שבכלל אין לך סיפור. פתאום הסיפור נראה לך לא סיפור בכלל. אתה חושב לעצמך מה אני מחדש פה? את מי זה מעניין? אם מתפרסם בעיתון איזה קטע קטן של הסיפור מזווית אחרת, אתה אומר לעצמך הנה, זה כבר פורסם, דפקו לי אותו.

"סוג הלחצים השני הוא כשאתה לא מסוגל 'להלבין' את החומרים. מה שאני לא אעשה, בסוף החומרים האלה מסכנים את המקור שלי. לפעמים אני יכול לשבת על סיפור כמה חודשים, והוא כבר בשל לגמרי ומעניין ואקטואלי, ויש לו פוטנציאל לעשות הרבה אימפקט, אבל אני לא יכול להציג אותו, וזה מעצבן.

"לפעמים הלחץ בא מצד מישהי שכועסת עלינו כי כשחיבקנו אותה ברחוב לא אמרנו לה שאנחנו עומדים להוציא תחקיר על מישהו שהיא אוהבת, וזה גם חלק מהעניין. אתה נמצא במצב שאתה עובד במקביל על שמונה או עשרה סיפורים, שחלקם עדיין לא הבשילו, אבל החומר קיים, ואתה פוגש את האנשים מושאי התחקיר שלך, ויודע שיש לך משהו עליהם ושיום יבוא והיחסים יתקלקלו מאוד. הם לא יודעים, אבל בינתיים אתה מחייך ונורא נחמד, ומרגיש קצת צבוע עם כל ההתנהגות הזו".

- יש לך חשש שמישהו יטעה אותך?

"וואו, כל הזמן. זה פחד מוות. באמת. ואתה מגיע לפעמים למקומות לא רציונליים עם זה. יש לך מסמך, למשל, שלפי החומרים שבו ברור לך שאף אחד לא יכול לזייף או להמציא אותו. זה פשוט לא אפשרי. אני זוכר את זה מיומני עמרי (שרון) למשל. אף אחד לא יכול להמציא כמות כזאת של פעילי ליכוד, אבל עדיין אתה אומר לעצמך: ומה אם מישהו כן זייף? הפחד הוא כמעט לא רציונלי. הידיים רועדות לך. ומה אם הבן אדם שדיבר און קמרה ואון רקורד מטעה אותך? או מה אם הוא טועה בעצמו? התבלבל? שכח? זוכר את הדברים לא נכון? לפעמים אתה ממש פרנואיד".

הפרנויה לא נעלמת

"לפני שידור אתה מתוח, מתעורר בזיעה קרה וחושב: יו, את הפרט הזה בכלל לא בדקתי, כי הוא נראה לי מובן מאליו, ואם הוא לא נכון? ואם הוא טעה בשם? כשבן אדם מדבר איתך, אתה ישר מריץ בראש מטריצה: האם אפשר לאשר את העובדות האלה בכלל, האם הן יעמדו במבחן משפטי, את מי תעצבן בדרך, במי תפגע, על אילו יבלות אתה הולך לדרוך. ואז אתה רץ ובודק אם אתה בטריטוריה שאפשר להגן עליה, או שאתה אומר יאללה, בוא נוציא את הפרט הקטן הזה, כי הוא ממילא לא נותן הרבה, ויכול לסבך אותי ולא שווה לי ליפול בגללו.

"כל הזמן ברור לך שהצד השני צריך שניים שלושה פרטים קטנים שבהם שגית וזהו, ברגע שיש לו אותם, הוא מציג את כל התחקיר שלך כלא אמין. מספיק שהוא אומר הנה, הוא כתב שהייתה לי חברה בשם זה וזה ובכלל לא הייתה לי חברה כזו. לא משנה שאולי הוא לא היה רשום כבעלים שלה, או שאשתו הייתה רשומה או הדוד - ישר זה שורף את התחקיר שלך. בגלל זה הדיוק מאוד חשוב. יכול להיות שהמהות של הכתבה נכונה, אבל הפרט שנראה לך כביכול שולי הוא דווקא זה שיפיל אותך".

- איך אתה מדייק את עצמך?

"יש כאן שני כוחות שפועלים בסתירה. אתה רוצה לקרב נושאים מורכבים לציבור, ולכן אתה צריך להיות מבדר, לזנוח פרטים קטנים, להתמכר לסיפור ולבדיחה במקום לעובדות. מצד שני, מצפים ממך להיות לגמרי מדויק, כי אם לא, על כל טעות קטנה יהרגו אותך. זה היומיום של העבודה. איך להעביר נושא מסובך באופן פשוט בלי לפגוע בפרטים, איך לקחת את המציאות כמו שנדמה לך שאתה מכיר אותה, את מה שהציבור לא יודע, ולתרגם אותה לשפת שידור טלוויזיוני".

- מה הדרייב שלך כעיתונאי חוקר?

"מסובך לענות על השאלה הזו בלי להישמע פומפוזי או דרמטי. אני בטוח ויודע שיש בזה גם הרבה ענייני אגו וצרכים זולים שקשורים להתבלטות, מוניטין, וכל מיני דחפים כאלה. אבל באמת יש גם דברים ראויים ויפים, שקשורים לחשיפה שתשפיע על המציאות. זו סינתזה של השניים. ברור שאני מנסה להתחבר לגוונים הנקיים והיפים של התחום הזה, אמת ושליחות ציבורית, אבל אני חושב שאני מספיק אמיתי עם עצמי כדי לדעת שיש פה גם גוונים אישיים בולטים.

"לפעמים אני שואל את עצמי שאלות כמו האם הייתי מסוגל לכתוב תחקירים כאלה ללא השם שלי, שאף אחד לא ידע שזה אני. אני ממש מרגיש שכן. אבל, צריך להודות שאני כן נהנה מזה שאני מקבל קרדיט, ומחמיאים לי, ואני מקבל פרסים. אתה במאבק כל הזמן עם עצמך להתחבר לגוונים היותר חשובים של הדבר הזה".

- איך אתה מרגיש יום אחרי תחקיר חזק?

"ביום שאחרי יש תגובות נורא משמחות ומחמיאות, אבל התחושה האמיתית שלך היא עדיין של מתח. הפרנויה של לפני התחקיר לא לגמרי נעלמת, כי אתה לא יודע אם יתהפך איזה משהו. רק אחרי שזה לא קורה אתה מקבל באמת תחושת סיפוק יותר ארוכה".

לעמוד בפני היצר

- מהם התחקירים שגנזת?

"יש הרבה כאלה שוויתרתי עליהם. המבחן הכי גדול שלי כעיתונאי הם הסיפורים שלא פרסמתי. כמו הסיפור על הבת של אהוד ברק, שעבדתי עליו מאוד קשה, או שהיה לי פעם סיפור על עליזה אולמרט, שהיה סקסי בטירוף, וירדתי ממנו. ברור שאני גאה בדברים שכן פרסמתי, אבל כל סיפור שנגנז גורם לי להרגיש אדם יותר טוב, שהייתי מסוגל לעמוד בפני היצר. היה לי כבר את הסיפור, הייתי יכול להלביש אותו בתלבושת כזו או אחרת והוא היה מתפרסם, ולא היו תובעים אותי, כי העובדות היו נכונות, ובסוף אמרתי לעצמי: תשמע, זה לא הוגן".

- איך אתה מרגיש מול מושאי התחקיר שלך?

"אני לא נכנס למחשבות על ילדים, אישה וכאלה. אבל ברכבת ההרים הזו, בשיא התחושה שאני כבר חייב ללכת על הסיפור עד הסוף, אני מנסה להתרחק רגע ולשאול את עצמי: האם אני הגון עם הסיפור הזה? האם אני עדיין בעמדה שאני יכול לעזוב, או שכבר נתתי את הביס ועכשיו אף אחד לא יוריד אותי מהסיפור וימות העולם. זה מבחן קשה, ואני לא יודע להגיד אם אני עומד בו עד הסוף. לא תמיד צריך להיכנס לתוך הנקודות האלה של החמלה. כי אם הסיפור לא נכון, הרי יערפו לי את הראש".

- קיבלת איומים על חייך?

"לא ממשיים. היו כל מיני קשקושים שלא שווה לדבר עליהם. כל מיני מכתבים מפגרים, הודעות SMS, לא משהו משמעותי שבאמת הפחיד אותי".

- סוג העבודה הזה מחלק את העולם לשחור ולבן.

"אני ממש לא בן אדם כזה. הכול ספקטרום, וברור שכל אדם מתאפיין בעוצמות שונות של שחור או לבן. אני גם לא חושב שבן אדם שאני מסקר הוא הכי נורא והכי מושחת וכל מה שהוא עושה הוא שחור.

"בניגוד לכתבים חוקרים אחרים, אחרי תחקיר אני לא מתחיל באיזה מסע פולו-אף מטורף, מתקשר לחברי כנסת שישאלו שאילתות, או הולך למשטרה ונותן את החומר שלי. אני מרגיש שאמרתי את מה שאמרתי במקום הנכון ובטמפרטורה הנכונה, ואני לא במסע ציד אחרי אף אחד. כשאני גומר לפרסם, אם המשטרה פותחת בחקירה והיא באה אליי, אני אשתף פעולה. אני גם מאוד אשמח אם יהיה פולו-אפ, אבל לא עובד בזה כמו משוגע" .

- איך שומרים על המקורות?

"זה הסוד המסחרי שלי. אתה כל הזמן צריך לחשוב איך אתה מגן על המקור שלך, ולא לסמוך עליו בעניין הזה. הנטייה הטבעית היא ללכת עם מה שהמקור מרשה ומאשר. כל דבר שלא נאסר עלינו במפורש, אנחנו לוקחים. והאמת העגומה היא שאם אתה באמת רוצה לשמור על מקורותיך, ושירגישו בטוחים גם בפעם הבאה שהם עובדים איתך, אתה צריך לשמור ולהגן עליהם יותר ממה שהם מסוגלים לחשוב מלכתחילה. הרבה פעמים מקור יגיד לך משהו חשוב, אבל בינתיים לא לפרסום. ואז הוא חושב שהוא שמר על עצמו מספיק. אבל הוא לא מודע לזה שאם תשאל שאלות בשני מקומות ספציפיים, גם אם לא פרסמת כלום, הוא נשרף.

"היום בעולם הטכנולוגי, אתה גם כל הזמן צריך לחשוב מאיזה נייד אתה מדבר, מאיזה מייל הוא שולח, איפה אתה נפגש אתו. העניין הזה של איפה להיפגש הוא עניין נוראי. אני מבזבז המון אנרגיה על מציאת מקומות מפגש דיסקרטיים. לפעמים יש לי פגישות מוזרות בתוך חניונים, בתוך מכוניות, סיורים מקדימים בבית-קפה לראות שאין מישהו שאתה מכיר, ולפעמים נסיגה מבוהלת כשמישהו שאתה מכיר מגיע פתאום ואתה צריך להתקשר מהר למקור שלך ולהודיע שנלך למקום אחר. זו המציאות היומיומית שלי, ולא סרטי מרגלים".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!