"ראיתי תינוקות בלי ציפורניים שעונו ע"י חיילים; נשים שנאנסו וביקשו מילדיהן להפנות את הראש; בכיתי"

גל לוסקי, מייסדת ארגון ההצלה IFA, עוטה רעלה ומסתננת למדינת אויב כדי לסייע לתושביה ■ היא יוצאת לפעולות מבצעיות הומניטריות כבר 7 שנים, ורק כשהיא חוזרת לארץ היא מרגישה את המשבר: "יש פה שפע מטורף"

כשגל לוסקי חוזרת מנסיעה ארוכה הביתה, לישראל, קשה לה לדבר. היא לא יודעת איך בדיוק לספר מה עבר עליה, "כי מילים לא יכולות לתאר את הזוועות. אין לי מילים לתאר את מה שראיתי, וזה עושה לי מין מועקה כזו, ואז כל מה שאני רוצה זה שקט, ולהיות עם עצמי, ולחזור לשם בפעם הבאה כדי להמשיך ולתת עזרה". הנסיעות של לוסקי, 44, הן לא לאירופה הקלאסית וגם לא לחופשת בטן-גב. כשהיא אומרת "שם", היא מתכוונת למדינה לא דמוקרטית במצב סכסוך. העבודה שלה היא להציל חיים במדינות עוינות.

היא עוטה רעלה כשצריך, מתלבשת בלבוש מקומי כדי שלא יזהו אותה, מסתננת עם הצוות שלה דרך גבולות למדינות עוינות שמתרחש בהן משבר, מנסה להציל את מה שעוד ניתן, לתת עזרה למי שאיבדו תקווה ונמצאים במנוסה. יחד עם צוות ארגון הסיוע IFA (רש"ת: Israeli Flying Aid), שייסדה ושאותו היא מנהלת, היא טסה כבר שבע שנים לסודן, פקיסטן, עירק, צ'צ'ניה, אינדונזיה, בורמה, גרוזיה ועוד מדינות אויב שלא ניתן לציין את שמן, כי היא עדיין פועלת בהן. הפעילות הזו כוללת פינוי הריסות ואיתור לכודים, מפעלי הזנה המוניים, טיפולי טראומות לאלמנות ויתומים ומתן רפואת חירום.

רק החודש היא הייתה פעמיים במדינה עוינת, שם פגשה אלפי נשים וילדים שנמלטו ממאבק חמוש, וניסו למצוא את דרכם למדינה שכנה. "כשהבנתי שהאסון הזה הוא בממדים חריגים, לא הייתי צריכה יותר משנייה כדי להבין ששם אני רוצה להיות. התחלתי לחפש כסף, ומאחר שמדובר במדינה עוינת, הנחתי שאולי אוכל לקבל עזרה מישראלים מוסלמים ודרוזים.

"התקשרתי וביקשתי עזרה, אבל כל אחד נתן לי תשובה אחרת. את הנוצרים זה בכלל לא עניין, והמוסלמים היו בעיקר בשוק, כי הם פחדו ממני. תמיד כשלא-יהודי פוגש אותי ואני מבקשת סיוע כלכלי, הוא חושב שאני מהמוסד. הם אומרים לי שלא יכול להיות שאישה כמוני, במקום לבזבז את הכסף שלה על גוצ'י ופראדה, הולכת עם זה למחנות פליטים".

בצר לה פנתה לוסקי לקהילה היהודית בארה"ב ובמקסיקו. היו גם מעט אנשי עסקים ישראלים שתרמו, אך ביקשו להישאר בעילום שם, כי "הם חששו מהאופן שבו זה ישפיע על העסקים שלהם".

אחרי גיוס הכסף הדרוש, עשו לוסקי וצוות המתנדבים שלה (רובם גברים) את דרכם למדינה צד ג' שממנה נכנסו למדינה העוינת, בלבוש מקומי. "אנחנו ממש כמו יחידת מסתערבים. הפעם היינו 11 אנשים, ואני האישה היחידה. עטיתי כיסוי ראש שחור, ורק עיניי היו חשופות. זו הפעם היחידה ששמחתי שלא סופרים נשים בקהילה הזו, כי אף אחד לא רשאי לפנות אלייך ברחוב אם הוא אינו בן משפחה.

"המשימה הייתה לרכוש כמות גדולה של אוכל, שמיכות ומזרונים, משחות אנטיביוטיות וכל מה שמטפל בזיהומים. כבר בארץ אנחנו מפעילים ספקים במדינה השכנה ליעד. בכיס היה לי כסף על מנת לרכוש את הדברים האלו, ולהעלות על משאית את הציוד".

- איך מתבצעת החלוקה בפועל?

"נכנסנו דרך גבול קרקעי לא מסומן, עם משאיות וציודים. עם זיהוי מקבץ הפליטים, פרקנו בצורה סלקטיבית את הציוד. ראיתי אנשים שאין להם כלום. כל חייהם ארוזים בשקיות ניילון. בעיקר נשים וילדים וגברים פצועים, שהיו במנוסה למדינה שכנה.

"ראיתי על הדרך תינוקות בלי ציפורניים, כל הידיים פצועות ועם כוויות של סיגריות, כי הצבא מענה את התינוקות ואת הנכים כדי לגרום למשפחות להלשין אחת על השנייה. פגשתי אימא עם ילד עם פצעים שהזדהמו, וילדים עם כדורים שעדיין היו בגופם. נתנו לכל משפחה ערכה של ארבעה ק"ג אורז, שישה ק"ג קמח, שמן, תה ותחבושות היגייניות לנשים".

- אילו נשים פגשת?

"לנשים שחיו בקהילה עירונית והן כמונו, אין מושג איך חוצים שטח. פגשתי הרבה נשים שחוו אונס אלים, וילדיהן אולצו לראות את זה. הן אמרו לי: 'אפילו לא צעקנו'. אישה אחת סיפרה שהיא רק אמרה לילדיה שיפנו את הראש לצד השני, כדי שהם לא יראו ולא ינסו להגן עליה. בעיקר בכיתי שם, וחיבקתי ונישקתי, והרמתי את הילדים. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לקלח אותם ושיחזרו להריח כמו ילדים, כי הם הריחו מדם וזוועה".

חרדה קיומית

עד היום גייסה לוסקי לשורותיה כ-1,200 מתנדבים ישראלים - יהודים, ערבים, בדווים ודרוזים. יש לה גרעין קשה של 200 מתנדבים, והשאר נקראים בדרך כלל לפעילויות בארץ, כי הם אינם עונים לפרופיל המבצעי שדרוש למשימות בחו"ל. 15% מהמתנדבים הן מתנדבות. "נשים לא נמשכות לתחום כמו גברים, בגלל שהן לא נחשפות לזה מספיק או שהן פשוט מפחדות. צריך להיות מתאבד שיעי כדי להתנדב לפעולות בחו"ל, כי לפני היכולת המקצועית צריך להיות מסוגל לשלוט בחוסן הרגשי, לא לקרוס כשרואים הרס ומוות מסביב, והכי קשה זה לראות פצועים וילדים במצוקה.

"בכל נסיעה כזו אנחנו מושכים את הזמן עד שנגמר הציוד. הקושי הגדול ביותר הוא ההבנה שאת חוזרת הביתה לא כי נגמר מה לעשות, אלא כי נגמר הכסף והזמן. זו ממש תחושת משבר, לחזור לשפע המטורף שיש בארץ, לביטחון שיש כאן, ולחוש את הדיסוננס. מי שלא היה שם לא יבין את העוצמות הללו. את הופכת חסרת שקט, כי מצד אחד את לא יכולה לשתף, ומצד שני את רק רוצה לחזור ולעזור".

- את מרגישה אחראית כלפי הצוות שלך?

"אני יכולה לקחת אחריות על זה שהם יחזרו הביתה בריאים פיזית, אבל לא על האנשים שהם יהפכו להיות אחרי הזוועות שראו בעיניים, כי הם לא חוזרים להיות אותם בני אדם יותר. זה בלתי הפיך".

- ואיך את חוזרת?

"פיתחתי איזו יכולת סכיזופרנית. יש לי שתי ישויות נפרדות - אני אישה אחת בשטח, ואישה אחרת בארץ. אני רוצה להמשיך לעשות מה שאני עושה, אבל אני עושה קאט לתמונות, לרגשות, לריחות. הריחות שם מאוד קשים. שם אני מתפקדת כמו מכונה, שם אני מדויקת ומחושבת, כל הזמן בערנות ובסטרס, ובארץ בבת אחת אני מפילה את כל הדברים האלה וחוזרת להיות אישה רכה, ובעיקר אימא של בר.

"כשחזרתי מדארפור, אחרי שראיתי וחוויתי זוועות מטורפות, ניגשתי דבר ראשון לבר. זה היה לילה, התכרבלתי איתו במיטה והערתי אותו, כי רציתי שידע שחזרתי. בעודי מסניפה אותו, מציקה לו שיתעורר, הוא מתיישב במיטה ואומר לי: 'טוב, אז עכשיו אפשר שוקו?'. בשבילו חזרתי מסתם עוד לילה.

"זה היה שבר, זה האגרוף בפנים. ההבדל בין העולם שחוויתי עד לפני שמונה שעות, וכעת בבת אחת, עולם בטוח של ילד שחי לו טוב - הוא הדיסוננס המטורף, בעיקר בטווחים כאלה קצרים. קשה להחליף את הראש".

לא נקיים מאג'נדות

לוסקי הקימה את הארגון שלה אחרי שעבדה בכמה ארגונים. "תסכל אותי שחלק מהארגונים האלה לא נאבקו על מה שהניזוק צריך. הם לא היו נקיים מאג'נדות כשבאו לסייע. בסכסוכים טריטוריאליים ובמלחמות את רואה גם ארגונים התנדבותיים שמסייעים לצד הטובח ולא לצד הנטבח, כמו למשל ברואנדה ובקוסובו, כי לחלקם יש אג'נדה כלכלית והם רוצים למכור נשק ועוד דברים.

"חלק מחברות התרופות מנצלות את המצב במדינות אסון כדי לעשות ניסויים בתרופות פסיכיאטריות על ילדים עלומים. חברות אחרות שולחות תרופות שפג תוקפן, ובכך גוזרות קרדיט של תרומה. הטיסה ליעד יותר זולה מהשמדת התרופות. לא אכפת להן שאנשים עלולים להיפגע מתרופות שפג תוקפן.

"אני רואה ארגונים ועמותות שלא לומדים עד הסוף את הצורך והיכולת של הנפגעים להכיל את הנתינה שלהם. למשל, ארגון בריטי גדול קנה מכספי תרומות חמישה טון מעילים לרעידת אדמה בקשמיר, על הגבול בין פקיסטן להודו, כשמאוד ברור שהבאבות במסגדים לא מאשרים להשתמש במעילים כאלה, אלא רק במעילים הלכתיים. אז בדרשה של יום שישי עמד איש הדת במסגד, נפנף במעיל וצעק: 'אחיי המוסלמים הקדושים. אתם צריכים לבחור למות כבוגדים אם תלבשו את המעילים הבלתי הלכתיים האלו, או למות מקור'.

"מה שקרה הוא שהמעילים נאספו ונשרפו בכפרים. ברור לך שהתורם לא ידע מזה. הוא קיבל את התמונות שהיה צריך, והעולם כמנהגו נוהג. בגלל כל העוולות האלו, החלטתי להקים עמותה משלי שתתמקד ותשקיע הרבה מאמץ מראש, עוד לפני שממריאים לאזור האסון. להתאים את הנתינה שלנו לצורך האמיתי של הנפגעים בשטח".

"כאשר קורה אסון בעולם, אני מיד פונה לאנשי עסקים פרטיים ולקרנות פילנתרופיות כדי לגייס כספים. לצערי, רובם זרים ורק מיעוטם מישראל - מסיבות של 'עניי עירך קודמים' והעדר פטור ממס".

לא יודעת לקבל

אם יש משימה שמסובכת עבור לוסקי לא פחות מהחדירה למדינות אויב, זוהי משימת גיוס הכספים לטובת הפעילות שלה. "אני לא פונה לבקש כסף בגלל חולשות שלי. אני לא יודעת איך לגייס כסף, כי כל הילדות שלי בקיבוץ הייתה אפופה בכך שכסף זו מילה גסה".

- את טובה יותר בלתת מאשר לקבל?

"ממקום עמוק אני חושבת שכל מי שלא יודע באמת לקבל ולבטוח, עסוק בלתת. זה הרבה יותר קל בעיניי. אני לא באמת יודעת לקבל. זו פתיחות שמפחידה אותי, ואני לא בן אדם פתוח".

- מה את סוגרת, איזה סוג של כאב?

"רוב האנשים הולכים ונפתחים עם השנים ואילו אני הולכת ונסגרת, כי אחרי כל הזוועות שאני רואה אני מאבדת אמון באנשים. לראות, כפי שאני ראיתי, 100 אלף גופות צפות בדלתה הבורמזית לפני חמש שנים אחרי הציקלון, להסתובב במשאיות כי הבורמזים אסרו על הכנסת סיוע, לראות נזיר מסכן שיוצא לקנות שק אורז מהדלתא וחוזר עם השק מוכה כמעט למוות, כי הוא העז ללכת לקנות את השק, זה גורם לך לאבד אמון.

"במבצע אחר סיפרה לי אימא אחת, שהצבא בא הביתה וחיפש את התינוק שלה והתעלל בו, כדי שהיא תלשין. כששמעתי את זה, עוד נדבך באמון שלי באנושות אבד. הייתי מתוסכלת, חשבתי איזו תוחלת יש לריצה שלי. הרבה יותר קשה לעשות טוב מאשר רע, ובמין האנושי טמונה אכזריות בלתי נתפסת".

לוסקי אומרת שאין לה סיוטים בלילות, אבל יש רגעים שהיא חשה טובעת בחשכה. "ואז אני חושבת לעצמי, מה אם זה היה קורה אצלנו בארץ? ואני מודאגת. אפילו התושבים במדינת האויב אמרו לי: 'אתם היהודים לא מסוגלים לאכזריות כמו שהנשיא שלנו מסוגל. אתם, אחד לשני לא הייתם עושים זאת'".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס"