ירושלים של מטה

"בית מקלפים", ד' 22:00, "יס דוקו"

הנה סרט שייאש אותי, לא מפני שהוא סרט תיעודי לא טוב, להיפך - הוא ממש כן, רק שהוא מותיר את הצופה עם לא מעט מחשבות נוגות.

מעשה באלירן, נער שנחשף לאלימות קשה בבית מאז ילדותו. אביו דקר את אימו, כשהוא - פעוט בן שלוש - מנסה להגן עליה (בהמשך, בנערותו הוא מנסה להתקרב מחדש לאב ששוחרר בינתיים ממאסר). הוא מוגדר כנער אלים, אחד שידו בכל ויד כל בו. אלא שבמקרה שלו אפשר לראות גם את הטוב: כמו למשל בפינת חי שהקים וטיפח בחצר ביתו, ושנהרסה על-ידי נרקומנים.

במרכז הסרט עומד המאבק בין אלירן לרשויות: המדינה מעדיפה שייצא מביתו ומסביבתו הקרובה ויעבור להוסטל או למוסד. הוא מתעקש להישאר עם אימו. היש מובן מזה?

אלא שאני ביקשתי, כצופה, להניח לשאלה המערכתית (גם נימוקי גורמי הרווחה הם בהחלט ממין העניין), ולהתמקד בשאלה ה"כמעט-פילוסופית": כחברה, אנחנו מניחים שהתנהגות של אדם היא עניין של בחירה. על כך מבוסס כמעט כל המשפט הפלילי (נסיבות מקלות, מוצדקות ככל שתהיינה, עדיין אינן עילה לביצוע פשע), ובכל זאת נדמה שגורלו של אלירן, יותר משהוא נתון בידיו, הוא תבנית נוף מולדתו העגומה, בשכונת-המצוקה "קוסטה ריקה" בירושלים (אביו, אגב, מתגורר בשכונת "גוואטמלה" הסמוכה, ואני מודה שלא הייתי מודע לכך ששכונות המצוקה בירושלים נקראות על-שם מדינות מרכז אמריקה, אם כי גם הגילוי הזה לא גרם לי לחקור בסיבותיו). איכשהו מתגנבת ללבי ההרגשה שיותר קוראים של "גלובס" ביקרו בקוסטה ריקה האמיתית, בלי לדעת כלל שעולם שלישי מתקיים ממש מתחת לאפם.