הנה תקציר האירועים שעברו על ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-70 וכמה הימים שחלפו מאז הודיע על ביטול הבחירות: הוא הקים קואליציית ענק שזיכתה אותו בתואר "המלך ביבי" וכעבור חודשיים איבד את הקואליציה ואת הכתר. הוא הקים את ועדת פלסנר כדי לקבל את מסקנותיה, פיזר אותה באופן חד-צדדי, אחר-כך התחרט והוביל את סיעת הליכוד לתמוך בעקרונות הוועדה, ואז שוב התחרט וחבר לחרדים. חוק גיוס חדש לא עבר וכולנו צפויים להיקלע בעוד שבוע לכאוס חקיקתי מביך. אה, כן, ובזמן הזה הליכוד איבד עשרה מנדטים בסקרים ואחוזי הפופולריות של נתניהו צוללים.
חגורת שומן
זהו כנראה פרק הזמן המביך ביותר מאז שב נתניהו ללשכת ראש הממשלה באפריל 2009. התמרונים העקרים, הזגזוגים הפומביים והיומן שהתמלא בבוכהלטריה פוליטית מאוסה. אומרים על ראשי ממשלה שהם מזדקנים בעודם בתפקיד, אצל נתניהו זה הפוך: הוא הולך ומצעיר. ככל שחולף הזמן הוא שב אל הימים היפים ההם של שנות ה-90 העליזות, התקופה הסוערת בקדנציה הראשונה. כמו אז כך עכשיו: אין רגע דל, התזזית אוחזת בכל פינה, כל יום והמבוכה שלו, כל לילה והתכך שאיתו.
קחו למשל את הניסיון האחרון שנכשל בינתיים, לקנות כך וכך ח"כים מקדימה כדי שיערקו לקואליציה. נניח לרגע בצד שיקולים זניחים, כגון תרבות פוליטית ונראות ציבורית, ייתכן שראש הממשלה סבור שיציבותו כל-כך איתנה והאלטרנטיבה כל-כך דלה שמותר לו לעשות ככל העולה על רוחו, ועדיין מעמדו יישמר. ייתכן שבזה הוא צודק. ועדיין, מה הרציונל מאחורי מאבק סיזיפי כזה כשהפרס הגדול שממתין על ראש ההר הוא אבי דואן ואריה ביבי? מדוע להתבזות בסחר-מכר מיותר כשממילא הרוב בכנסת עודנו שריר וקיים?
ההיגיון, מסבירים בלשכת נתניהו, הוא שברגע שחבורת שבעת המופלאים תחבור לקואליציה, שוב תהיה חגורת שומן שתבטיח שאף שותפה לא תוכל להפיל את הממשלה אם תפרוש. אבל מי שסופר אצבעות מגלה שלחוק הגיוס עדיין אין רוב בגלל התנגדות החרדים וישראל ביתנו. הם כנראה עוד לא השתכנעו מהנימוקים המפולפלים של עתניאל שנלר, הפיל הטרויאני שחדר לקדימה ועבד בשירות הליכוד בשלוש וחצי השנים האחרונות.
אם לא תהיינה התפתחויות לא צפויות (איזו הנחה אומללה, הרי הלא-צפוי כבר הפך כאן לשגרה), נגלוש בקרוב לגרבג'-טיים ארוך שיסמן את גוויעתה האיטית של הממשלה ואת ראשיתה של עונת הבחירות. מותר ללכת לבחירות אחרי ארבע שנים, זה כשלעצמו לא מעיד על כישלון - להיפך. העברת תקציב בכנסת נראית עכשיו בלתי-אפשרית, חוק גיוס חדש אולי יהיה בסוף ואולי לא, ובכל מקרה קשה לראות מהלכים משמעותיים שתקדם הממשלה בעודה נוסעת על אדי הדלק של הקדנציה - להוציא אולי מתקפה באיראן, אבל זה הרי עניין של מה בכך.
לא אמר נואש
הנשרים ושאר מלקטי הפגרים ימשיכו לנקר בבשרה של קדימה. נתניהו עוד לא אמר נואש, וישנו כמובן גם חיים רמון, הרב-מג הנצחי שממשיך לקמבן את המהלך שלו בלי שמישהו מבין באמת מה המטרה הסופית: חבירה ללבני, ללפיד או אולי בכלל לאולמרט.
לא העריקים והפלגנים גומרים את קדימה, קדימה גמורה, ולכן כל-כך הרבה רוצים לערוק. ניתן לשער כי לו הייתה נהנית כעת מ-25 מנדטים בסקרים, אבי דואן היה מתגבר על הדחף לסייע לעובדים הסוציאליים מלשכה של סגן-שר, ואפילו יוליה שמאלוב-ברקוביץ' הייתה מחרישה, בניגוד גמור להרגלה.
אבל זה כנראה דינה של מפלגה שבוחלת בעבודת האופוזיציה, זה מה שמגיע לאלה שלא רצו ללכלך את הידיים (שלא לדבר על קריאת ביניים במליאה), והעדיפו תחת זאת להסתופף בחיקו של ראש הממשלה.
מי שמיטיב להמחיש את חדלונה של קדימה כאופוזיציה הוא צחי הנגבי, הליכודניק החדש. בראשית הקדנציה, באקט אופייני של טמטום פרלמנטרי, ויתרה קדימה על השליטה בוועדת הכלכלה שהייתה שמורה באופן מסורתי לסיעת האופוזיציה הראשית. במקום זה זכה הנגבי להמשיך ולאחוז בראשות ועדת החוץ והביטחון. אופוזיציה לראש הממשלה הוא לא היה, אפילו לא לרגע. להיפך, הנגבי ריפד את הופעותיו של נתניהו בוועדה, והקפיד שלא להקשות עליו את החיים. אחר-כך זכה מנתניהו למכתב תמיכה בבית המשפט ולשטיח אדום בכניסתו המחודשת לליכוד.
כעת, שמחים וטובי לב, נותר להם רק להפציץ את איראן. הנגבי הרי תמיד היה חסיד ההפצצה, עם התמיכה שלו והגיבוי המוסרי של דואן את ביבי, הדרך לכור בנתנז סלולה.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
