נילי רוגל: "אני לא רוצה לעבוד בלהיות מפורסמת"

נילי רוגל, שחקנית תיאטרון החאן, היא נצר לשושלת תקשורת מפוארת. סבא שלה היה נקדימון רוגל - סופר, עיתונאי, חוקר ומתרגם, שחיבר את "מסמך נקדי" המיתולוגי ברשות השידור, ועל שמו נקרא האולפן הגדול של הרשות. אבא שלה, רענן רוגל, הוא עיתונאי בעבר והיום מבעלי משרד יחסי הציבור דורן תקשורת. למרות הייחוס, והעובדה שגדלה בעולם של עיתונות וטלוויזיה, מפתיע לגלות שקשה לה להתראיין. אולי זה בגלל חוסר הניסיון הכרונולוגי ואולי, כמו שרוגל מסבירה, היה זה ראיון טראומטי שעברה בעבר והותיר אותה חשדנית. ככה יצא שבתחילת הפגישה שלנו ב"נחמה וחצי", ממש מול התיאטרון הלאומי, היא נתנה הרבה ברקסים וחששה ללחוץ על הגז, ובכל פעם היה צורך להרגיע אותה ולעודד אותה להיפתח.

"סבא שלי היה חשוב במהותו", היא מחייכת, "איש חושב, מהרהר ורציני, בעל הומור מדהים וחוש ביקורת מפותח, שהתרכך בזקנתו. אני זוכרת שלקח אותנו לאולפן ומאוד התלהבתי. הזיכרונות שלי ממנו הם מהתקופה שכתב ספרים ומאמרים. מי שמאוד השפיע עליי הוא אבא שלי, אדם סקרן, וורקוהוליק, יוזם, פעלתן, מלא מוטיבציה, עם יושרה על גבול הקיצון".

- השתמשת בקשרים שלהם כדי לקדם את עצמך?

"לא. אני מרגישה שכל דבר שאני עושה או שעשיתי תלוי בי, בהשקעה וברצינות שלי. בן דוד של אבא הוא יאיר גלר ממשרד הפרסום גלר נסיס. אני לא אגיד לו, קח אותי לפרסומת".

- אין לך דרייב להיות מפורסמת?

"אני לא רוצה לעבוד בלהיות מפורסמת. אם העבודה תביא לי הכרה, זה בסדר".

- חמש שנים את בחאן, הביקורת משבחת, ועדיין לא הצלחת לפרוץ לתודעה הציבורית.

"לא מפריע לי. אני בחאן ואין אצלנו סלבריטאים. קהל המנויים מכיר אותי וכשאני מסתובבת בירושלים ניגשים אליי אנשים. מה שמעסיק אותי זה אם התפקיד טוב ואם אני מרגישה שהקהל מגיב אליי. מה שכן, בגלל שאני מרגישה שאנחנו עושים דברים חשובים אמנותית, חבל לי שיותר אנשים לא נחשפים לעבודה הזאת. בברנז'ה תמיד אומרים, החאן זה איכותי, אבל לא באים כי ירושלים נתפסת כמי שנמצאת במרחק בלתי אפשרי".

- הפרסום הופך לפרמטר כלכלי גם בתיאטרון.

"וזה מושחת בעיניי. התיאטרון הרפרטוארי נתמך על-ידי מוסדות ציבור וזה לא לעניין שכוכבים מקבלים בתיאטרון סכומי עתק. חוסר השוויון הזה הוא בעייתי בעיניי. בחאן, גם כשבאים מדי פעם שחקנים מפורסמים, הם לא יקבלו את הסכומים האלה מתוך אידיאולוגיה. מי אמר שכוכב הוא בהכרח שחקן יותר טוב? זה מעוות".

- הכוכבים מושכים קהל, מייצרים הכנסות.

"זה כמו ביצה ותרנגולת. כמו שאומרים שחייבים לעשות הצגות בידור או תוכניות בידור בטלוויזיה. מה, הקהל לא אוהב דרמה וסיפורים? הרי הוא צורך אותם משחר האנושות. זה בדנ"א שלנו. זה גלגל. אנשים ישבו ויראו טלוויזיה ויצפו במה שיתנו להם לצפות".

- יוצא לך ליזום פרויקטים?

"במסגרת שבה אני נמצאת אני לא היוזמת, אבל אני מאוד מסורה לתהליכים. אני משתדלת להיות מעורבת, ליצור דיאלוג פורה עם הצוות עד כמה שניתן ולראות את התמונה הכללית. בהפקה האחרונה שלי 'משחק של אהבה ומזל' הייתה המון עבודה קולית כי שרתי".

- מיקי גורביץ', המנהל האמנותי, הציע לך עבודה בחאן עוד לפני סיום הלימודים בניסן נתיב. בדיעבד, זו הייתה בחירה נכונה?

"זה היה החלום שלי להיות שם. גם בגלל הצגות שראיתי וגם כי רציתי לעבוד עם מיקי גורביץ' ועם אודי בן-משה. הרעיון של אנסמבל קסם לי. זו הסיבה שבחרתי בניסן נתיב ללמוד עם 16 תלמידים בכיתה שיוצרים ביחד. מדברת אליי קבוצה קטנה של אנשים שעובדים יחד מתוך היכרות ועומק. לי זה נכון".

- בעלך, יואב דונט, משחק בהבימה, ההפך הגמור.

"והוא מאוד נהנה מהדינמיות הזאת. לי החאן מרגיש כמו משפחה, בית. כרגע זה טוב לי. יכול להיות שבעתיד יהיה טוב לי משהו אחר, אבל כרגע אין לי סיבה לחשוב על זה. האנשים שאני עובדת איתם, התפקידים שאני מקבלת, ממלאים אותי. אפילו שאשמח לקבל תפקידים יותר קטנים".

- באמת? שחקנית רוצה לקבל תפקידים קטנים?

"כן, לעשות רק תפקידים גדולים זה מקבע".

- נשמע שאת מנהלת את הקריירה שלך.

"ממש לא. אולי תלמדי אותי איך עושים את זה?".

- מסמנים מטרות ושואפים אליהן. גם מטרות כלכליות.

"המשכורת שלי בסדר. אני לא מרגישה שאני מונעת מעצמי משהו. אני לא בן-אדם שטס הרבה או שט ביכטות. מה שמעניין אותי, עד כמה שזה נשמע פלצני, זה אמנות. לשפר את עצמי, להצליח לעבור חוויה ולהעביר אותה. בגלל שבחאן הכול מובנה ומעוגן בחוזה קיבוצי, עם ותק ודרגות, הכסף הוא לא העניין. כולנו נמצאים באותו המצב, אבל לאנשים עם משפחות זה פחות קל, והם צריכים לעשות מופעים, הצגות יחיד, דיבובים וצילומים מדי פעם".

- את עשית עבודות צדדיות כאלה?

"השתתפתי בפרק של 'עבודה ערבית'. אצלי זה קשור לחוסר זמן בגלל העומס. זה גם קשור לכיוון כי אני מאוד ממוקדת בתיאטרון, אבל בהחלט ארצה להיות גם בטלוויזיה ובקולנוע".

- יש לך סוכן?

"לטלוויזיה ולקולנוע כן, פרי כפרי. לא מעט פעמים אני נאלצת לומר לה שאני לא יכולה להגיע לאודישנים כי אני בחזרות".

- את מופיעה עכשיו בשש הצגות במקביל.

"ואני בחזרות להצגה הבאה".

- איך זה עובד - המשכורת גלובלית או שמשלמים לך תוספת מעל מכסה מסוימת של הצגות?

"יש שכר בסיס, שעליו מתווספת פרמיה של הצגה וחזרה. רוב הימים שלי בנויים מחזרות ומהצגה בערב. אני יוצאת בבוקר וחוזרת באחת בלילה".

- אז אין לך חיים.

"עד שפתאום עולה הצגה שאני לא משתתפת בה, ואז אני רק מופיעה בערבים. הייתה תקופה שעברתי מהפקה להפקה וביקשתי לא להיכנס להפקה עם מיקי, אפילו שמאוד רציתי לעבוד איתו, כי הייתי חייבת חופש. היו תשעה חודשים שלא הייתי בחזרות ואז יצא לי להיטען ולכתוב".

- מה את כותבת?

"אני מנסה לכתוב מחזה שהתחלתי לפני שמונה שנים וחזרתי אליו לא מזמן וסדרת טלוויזיה שעליה אני עובדת עם עוד ארבעה חברים. אנחנו בתהליך של ניסוי וטעייה, נהנים מהחקר הזה. עכשיו אנחנו נמצאים במקום של לתת עוד פוש אחד, או לחדול".

- את משווקת את עצמך מספיק?

"כנראה שלא. אני מזמינה אנשים לראות מופעים כשאנחנו בתל אביב, אבל אני לא מחלקת די.וי.די כי תיאטרון מצולם, שלא מבויים במיוחד למצלמה, נראה גרוע. אולי זו תמימות, אולי ראיית מצב לא נכונה, אבל אני בטוחה שאצליח כשיהיה אודישן".

- את ובעלך באותו מקצוע, דבר שעלול להכניס מתח למערכת היחסים. יואב הופיע בסרט ("לבנון") ובסדרת פריים-טיים (לאהוב את אנה") והצליח לפרוץ את מחסום האנונימיות.

"אם יש לך אהבה בחיים, היא מקדמת אותך כבן אדם. במובן הזה אני אהובה ואוהבת. למדנו יחד באותה כיתה ולכן אנחנו מכירים אחד את השני לעומק. אנחנו לא עובדים יחד על כל תפקיד, אבל אם יש למישהו מאיתנו דילמה, או אם יש אודישן חשוב, אנחנו עוזרים. יצא גם שאנחנו עובדים כל הזמן, אז עוד לא נתקלנו במצב של חוסר עשייה או מרמור. ואנחנו מאוד שונים במשחק. יואב אחד השחקנים הכי טובים שיש בארץ".

- ב"גברים", מחזה חדש שאת בחזרות שלו, את עושה תפקיד באנגלית.

"אני משחקת זונת צמרת שהיא חצי ברזילאית וחצי איטלקית. אני לא מדברת רק אנגלית, אלא עם מבטא. זה קשה, אבל נהדר כי השפה הזרה כבר עושה את הדמות אחרת ממני. יש הרבה עבודה על נשיות ופתיינות. זה האתגר כרגע. האתגר לטווח הארוך הוא לסיים את המחזה ולהעלות אותו במסגרת של פרינג' כבמאית ולהישאר בחאן. אני יודעת שאני מאכזבת, אבל זה מה שאני רוצה".