פניציה אינה פרי גליל

תג המחיר לסיוע הוא 6 מיליון שקלים, בכל חודש, לתקופה בלתי ידועה

מדיניות קבועה ומוסכמת בין משרדי הממשלה הייתה מאפשרת למאות עובדי פניציה קצת יותר ודאות, ולמשרדי התמ"ת והאוצר קצת יותר בהירות בשאלה כיצד מסייעים, אם בכלל, למפעל שנאבק על חייו.

זאת צריכה להיות מדיניות שמביאה בחשבון את חוליי, חוסרי וקשיי המשק, צופה עד כמה שניתן את פני העתיד ומעמידה, בבוא העת, תשובה מגובשת. גם החלטה להימנע מסיוע היא החלטה.

במקרה של פניציה, לפחות מצד התמ"ת, קיים להט מבורך לשלוף מן הכובע רעיון יצירתי שיאפשר לחברה להמשיך להתקיים. הלב יוצא אל אותם 400 עובדים, רובם ככולם תושבי הפריפריה בצפון, שספק אם מקומות עבודה חדשים יקבלו אותם בזרועות פתוחות.

זה השיקול שעמד לפני התמ"ת גם במשבר של פרי הגליל, כשהבעלים איימו לשלוח את העובדים אל מעגל האבטלה אם המדינה לא תממש הבטחת עבר שנויה במחלוקת למענק של מיליונים. בממשלה התפתלו, רתחו ובסוף התקפלו.

אז פניציה היא לא פרי הגליל, שם המדינה קנתה לעצמה שקט בכ-10 מיליון שקל. אם באמת רוצים לעזור למפעל, תג המחיר הוא 6 מיליון שקל בכל חודש ולתקופת זמן בלתי ידועה. איש הרי לא יכול לערוב למועד המיוחל שבו יסופק גז טבעי לתעשייה.

השאלה מה יהיה כאשר מפעלים אחרים שמוציאים הון על הדלק שמחירו מזנק לגובה בקביעות מחד, ונאנקים מהפסדים מאידך, יראו את המיליונים שיזרמו לפניציה ויגידו בצדק שגם הם רוצים. והתרחיש הזה לא דמיוני בעליל.

מותר להעריך שהפרטים הללו נמצאים לפני מנכ"ל משרד התמ"ת שנחוש לסייע לפניציה. מותר גם לצפות שחבילת הסיוע הממשלתית שהוא מנסה לגבש למפעל הזכוכית תכלול עקרונות אחידים ורלוונטיים, שעל בסיסם תענה המדינה למשברים הבאים שעוד יפקדו את התעשייה.

והם יבואו, הרבה יותר מהר ממה שחושבים בירושלים. קוראים לזה מדיניות. כשהיא לא מתקיימת, באה שעתם היפה של אותם אלתורים שעולים לממשלה המון כסף. הבעיה היא שזה הכסף של כולנו.