לאן היינו מגיעים בלי עיתון?

אז המודל של העיתונות קורס. ומה עם שוק ההון והפנסיה, הם יציבים?

א. השבוע החולף סיפק שני אירועים שכנראה עוד יירשמו בדברי ימי המשבר העובר על העיתונות בישראל. אחד היה סוג של שפל (מי היה מאמין שעוד אפשר, ובכל זאת), והשני היה סוג של שיא.

בנקודת השפל התכתשו פומבית מיטב הפובליציסטים של "מעריב" ו"דה מרקר" והאשימו זה את עיתונו של זה בכל הרעות החולות שניתן להדפיס. מעבר למי התחיל ולמי צודק, זה היה עצוב. כמו שני נידונים בתור לגיליוטינה שבמקום להתריס נגד גזר הדין, להתמרד נגד התליין או לתכנן ביחד איך מרחיקים את הסכין - רבים על התור.

קיראו עוד ב"גלובס"


בנקודת השיא, שהייתה מעין תמונת מראה לנקודה הקודמת, התייצבו השבוע מאות עיתונאים מכלי תקשורת שונים ומתחרים והפגינו יחד, באירועים שונים, לטובת חבריהם בערוץ 10 וב"מעריב", במופע סולידריות מרגש שכמותו לא היה עד היום במקומותינו.

אנשים שלא מסכימים ביניהם על כלום, עמדו כתף אל כתף ונאבקו על מקום עבודתם ועל עבודת חבריהם. אבל לא פחות מכך, נאבקו על המקום שבו הם חיים ועל החברה הישראלית. ואם נחרתם בבוז בסיפא של המשפט הקודם, הטור הזה מיועד לכם.

כי כן, גם אני רוצה לכתוב על משבר העיתונות.

ב. אני מכיר את כל הטענות נגד העיתונות, חלק גדול מהן מוצדקות. ולכן, לפני שאתחיל, אבקש להבטיח: לא אעשה שימוש במילה "דמוקרטיה" ולא אשבע בשמם של אידיאלים נאצלים כמו חופש הביטוי.

אני גם לא אנסה לשכנע אתכם לאהוב את העיתונאי. אף פעם בשום מקום אף אחד לא אהב את העיתונאי. אבל כדאי לזכור ולהבין שבלי עיתונאים לענייני בריאות היה קל יותר לפגוע בכיסויים של קופת-החולים של סבתא שלכם, ובלי עיתונאים לענייני חינוך היה קל יותר לדפוק את החינוך של הילדים שלכם. בלי עיתונאים לענייני רווחה היה קל יותר להפקיר את החלשים לגורלם מול הביטוח הלאומי, ובלי עיתונאים לענייני כלכלה היה קל יותר לגבות מכם יותר עמלות בבנקים.

בלי עיתונאים לענייני סביבה היה קל יותר לזהם את הים. בלי תחקירנים היה קל יותר למושחתים להמשיך להשחית ולהישחת. בלי עיתונאים לענייני משטרה הייתה יותר אלימות משטרתית, ובלי עיתונאים בכנסת היה קל יותר לפוליטיקאים למנות אנשים לא ראויים, לטוס לחו"ל על חשבון חברות מסחריות או להטות מכרזים.

בלי עיתונאים לענייני צרכנות היית מחכה עד עכשיו לנציג שירות. ועוד, ועוד, אפשר להמשיך ככה שעות. חישבו על כל העוולות שנמנעו, על כל המחדלים שנחשפו, על כל המינויים הלא ראויים שסוכלו.

בסופו של יום ובשורה התחתונה של כל ויכוח קיים הבסיס ונמצאת האמת: חברה מתוקנת לא יכולה להתקיים בלי עיתונות חזקה, ולהפך - חברה חזקה לא יכולה שלא להרשות לעצמה עיתונות מתוקנת. זה אחד מעמודי התווך, ממש כמו מערכת משפט. תמצאו לי דוגמה אחת שמראה את ההפך. עיתונות חזקה היא קודם כול האינטרס שלנו, האזרחים.

ג. ואתם יודעים מה? אתה יכול לקלל נמרצות את הפובליציסטים השנואים, ואת יכולה לשטום את הטאלנטים בחליפות ובמשכורות-העתק עד מחר, וזה בסדר גמור, אבל על אף שהם לא העיקר והם אינם המהות (זו שייכת לאנשים שהוזכרו בפסקה הקודמת), הרי שגם להם יש תפקיד חשוב: השיח הציבורי. כי חברה היא גם הוויכוחים שבה, מה שנקרא פלורליזם. מילה שלמרבית הצער הפכה לסוג של מחלת עור מתישה, אתה רק אומר אותה - וכולם מתחילים להתגרד ולפהק.

תאמרו שהפלורליזם בתקשורת לוקה בחסר? יש האומרים שזה האנדרסטייטמנט של העשור, אבל האמת היא שזה בעיקר האנדרסטייטמנט של העשור הקודם ושל אלה שלפניו. יש עדיין גושים מונוליטיים, אבל אני מזפזפ בין קול ישראל לגלי ישראל ובין "הארץ" ל"מקור ראשון", דרך כל מה שבתווך ומעבר לו, וממליץ לכם לעשות כמוני.

יש מגוון דעות כי יש מגוון גופי תקשורת. אל תצפו מאף אחד שייצר עבורכם איזה מין איזון דמיוני. צרו אותו בעצמכם. גם לאזרח יש אחריות בסיפור הזה של החיים בחברה, לא רק לעורכים, למנהלי התוכניות ולמוציאים לאור. אי-אפשר רק להאשים אחרים כל הזמן.

וגם אם נכון שהשיח הזה נדמה לפעמים כמתנהל בין חירשים, הרי שזה לא הופך אותו לפחות קריטי. בלי הדברים האלה אנחנו גמורים. חברה בלי עיתונות או עם עיתונות חלשה היא החלום של המשטר, בכל שיטה. אבל משום מה מדברים הרבה יותר על קריסת המודלים הכלכליים של העיתונות מאשר על האפשרות לקריסתה של חברה בהיעדרה של האחרונה.

וזה גם הכי לא מתאים לנו, הישראלים, שהרי יותר מכל דבר אוהבים אנחנו את הוויכוח. אתם יודעים מי יהיו האנשים הכי משועממים וחלשים בעולם אם תקרוס כל תעשיית העיתונות המודפסת והטלוויזיה הפרטית? העיתונאים של "ישראל היום" וקול ישראל. כי החיים הם חיכוך מתמיד, דיאלוג. לקחת את זה מאיתנו, הרגת אותנו.

ד. בנוגע למודלים הכלכליים של העיתונות. אז נכון, הם קורסים. אבל רגע, שנייה אחת: אז מה. הרבה מודלים קורסים. לא יודע אם שמתם לב, אבל זה קורה בכל מקום. זו תקופה של שינוי. לנגד עינינו קורסים יקומים שלמים וקונספציות מתפוררות לאבק. המרחבים הכלכליים, הגאו-פוליטיים, הדתיים והתרבותיים משתנים אל מול עינינו במהירות. זו רוח התקופה.

מערכת הפנסיה מאיימת לקרוס, המעצמה הגדולה בעולם נחלשת, מערכת הבנקאות הייתה קורסת אלמלא נלחצו לעזרתה הממשלות, משטרים נפלו, משטרים קמו, תעשיות שלמות נמחקו מהמפה או עברו שינוי מקיף, מה לא.

העולם בטירוף מערכות מוחלט. אז כן, גם תעשיית העיתונות אוכלת אותה. ככה זה, כשהגשם יורד הוא יורד על כולם, כמו שאמר בוב מארלי.

ה. בתקופה סוערת כמו זו השאלה שחברה צריכה לשאול את עצמה זה על מה היא לא מוכנה או לא יכולה לוותר. עיתונות היא אחד מהדברים שאתה לא יכול לוותר עליהם, גם אם אי-אפשר להרוויח מזה כסף. גם מחינוך אי אפשר לעשות כסף.

יש שלל מודלים בעולם. יש מדינות שנותנות הטבות שונות במיסוי, יש כאלה המעניקות לכל אזרח מינוי לעיתון לפי בחירתו, יש כאלה התומכות בתקשורת בעזרת פרסום, ויש שיטה המזכירה את התמיכה בתעשיית הקולנוע בעזרת מיני קרנות, ועוד.

הרי - וזה הרי קריטי - אנחנו לא הולכים לשום מקום. בעוד 20 או 30 שנה מהיום יהיו עיתונים ויהיו עיתונאים. הצורך הזה לא ייעלם. גם לא השחיתויות והמחדלים. הבעיה היא אותה קריסת מודלים מחורבנת שמאיימת על הישרדותו של דור שלם של עיתונאים - ועל הדרך גם על חוסנה של חברה שלמה.

מה שהעיתונות צריכה זה משהו או מישהו שיעזור לה ולעוסקים בה להסתגל לעולם חדש, דיגיטלי-שמיגיטלי, משהו שיעזור לה לעבור את התקופה הקשה עד שתמצא מודל חדש. יש כמובן אחריות גם לעוסקים במקצוע וגם לבעלי הבית, ויכול להיות שזה הולך לכאוב מאוד לשני אלה, ויש אחריות גם לאזרחים. אני לא אומר לכם לקנות "גלובס" במקום אוכל לשבת, אבל אתם חלק מהמשוואה.

המטרה היא להעביר את השיח מהכלכלי אל הערכי. עיתונות אף פעם לא הייתה עסק במובן הטהור של המילה. יש לה תפקיד חשוב, חשוב הרבה יותר מהעובדה שהיא קצת מתקשה לפרנס את עצמה בעצמה בשנים האחרונות.

המשך יבוא.

דרור פויר

הרהור

יש אחריות גם לאזרחים. אני לא אומר לכם לקנות "גלובס" במקום אוכל לשבת, אבל אתם חלק מהמשוואה.

לכתבה הקודמתמה שרע, רע מספיק, לעזאזל