איל מגד: "יש להטיל פצצה בצורת הסדר"

"סוף הגוף" - ספרו ה-11 של איל מגד שיצא באחרונה, מתחקה אחר הקשר הרפואי בין הפיזי למטאפיזי ■ בראיון ל"גלובס" מתייחס לסוגיית הגרעין האיראני: "החשש שלי הוא שביבי, ברגע של משיחיות, יקבל החלטה להפציץ - וסופה מי ישורנו"

גיבור ספרו החדש של איל מגד, "סוף הגוף" (הוצאת ידיעות ספרים), הוא רופא כירורג שעורך חשבון נפש בעקבות מות חברו הקרוב. הרומן אמנם בדיוני, אבל מתבסס על הקשר של מגד עם הפזמונאי עלי מוהר, שהלך לעולמו ב-2006 מסרטן הלבלב.

"הספר אינו על עלי מוהר", מבהיר מגד בראיון ל"גלובס". "כשכותבים ספר, נקודת המוצא לרוב מטושטשת והספר שולט עליך. אבל אני לא בורח מכך שמותו השפיע עליי יותר מחייו והכתיב לי את הספר.

"מחלתו, כמו שתפסה אותו לא מוכן, תפסה כך גם את הסובבים אותו והשאלה שנשאלת בספר היא 'למה הוא חולה ולא אני?' ומה גורם למחלה - רק החיידק או גנים? או שהשורש הוא רוחני ולא פיזי".

באשר לבחירה שלו ברופא כירורג כגיבור הספר, אומר מגד: "זה כמובן לא היה במקרה, כי על השאלה למקור המחלה, ראוי שהרפואה תיתן את הדעת, אבל הרפואה הממסדית לא עושה זאת".

- כלומר?

"הרפואה חוקרת את מקור המחלה הפיזי, אבל על הממד המטפיזי היא לא שואלת דבר. אני שקוע עכשיו בספר מופלא - 'ספר הרפואה הפנימי של הקיסר הצהוב' שנכתב לפני 5,000 שנה ומביא את עיקרי הרפואה הסינית. כשאתה קורא בספר, אתה נוכח כמה הרפואה שלנו בליקוי מאורות, שנובע מכך שאי אפשר לעשות חציצה בין הבשר והרוח".

- האקראיות הזו של המוות - למה הוא ולא אני - מפחידה?

"אנו נמצאים בקזינו ומישהו מטיל במקומנו את הקובייה והמספר שעולה הוא שחולה. הבעיה היא שאנחנו לא באמת נותנים את הדעת שאנו בקזינו הזה, כי אם היינו נותנים את הדעת, לא היינו יכולים להמשיך בחיינו".

- כמו שבתאונת מטוס כלי המדיה ממהרים לחפש אחר הטעות של הגורם האנושי, כי הרעיון של אסון אקראי קשה לנו.

"נכון. כשאני נוהג בכבישים אני שואל איך אין יותר תאונות. זה נס שיש רק מאות הרוגים. הרי אין לך מושג מי נוהג סביבך. זה נוגע לענייננו, שאפילו במגיפה הגדולה של הסרטן, עדיין המיעוט הוא החולה ולא הרוב.

"למעשה, כל מנגנוני התרבות שלנו נועדו לטשטש את הכרת הקזינו שתיארתי. אתה יודע שהאסון אורב לפתחך ואתה מתמכר למטשטשי הכאב, כמו שהחולה מתמכר למטשטשי כאבים שלו".

חיפוש משמעות כירורגי

מגד (64), החל את דרכו כמשורר דווקא ומ-1972 עד 1990 פורסמו תשעה ספרי שירה שכתב. שלוש שנים לאחר מכן החלה הקריירה שלו כסופר. "סוף הגוף" הוא ספרו ה-11. אולי לא מפתיע בהתחשב בכך, שמגד מוקף בסופרים. הוריו הם הסופרים אהרון מגד ואידה צורית והוא נשוי לצרויה שלו.

מגד: "על סמך קריאת ספריי, אנשים אומרים לי ש'בטח נורא קשה להיות אתה', כי אני עוסק בשאלות הרות-גורל, אבל אני לא יכול להתעלם מחבר טוב שדועך. זו תהיה יהירות וחוצפה וזה מה שרובנו עושים. אז כרגע אתה צופה בטלוויזיה עם בקבוק בירה והכל סבבה, אבל הקטסטרופה יכולה לנחות עליך ברגע".

- עיסוק בנושא כמו מוות, לא משפיע על החיים, צובע אותם בגוון מדכדך?

"להיפך. זה דווקא מה שיכול להעניק, סליחה על המילה החבוטה, משמעות. אנשים מחפשים זאת אבל בעיוורון. הכירורג בספר מלא תימהון מכך שהפציינטים שהוא מנתח, חולים סופניים או במחלות חמורות, אומרים לו לפני הניתוח שכל מה שהם רוצים זה לבקר בסין או בטיבט, והוא חושב 'למה שזה ייתן סיפוק על סף מוות?'".

- אז מה כן ייתן להם סיפוק?

"אם היה חולה שאומר שהניתוח ייתן ארכה עד שילדו יגדל ויוכל לדאוג לעצמו, הכירורג לא היה תמה. מה הממד הדתי? הוא פשוט. יש משפט בברית החדשה, שהוא הכי גדול בעיניי בכתבי הקודש בכלל, אשר קשור לסיפור של מי ייוושע ומי לא. זה נגמר בפסוק - 'כל מה שעשיתם למען אחד מאחיי ואחיותיי הקטנים, עשיתם עבורי' (מתי, כ"ה, 40). כל דבר שאתה עושה למען היצור חסר האונים, עשית למען אלוהים. זה עיקר העיקרים.

"הרי בעניין הדתי אין גאולה באמת. אנשים לא דתיים יודעים את זה. גם הגיבור שלי מגיע למסקנה שהאמונה מתבססת על דבר אחד - רצון להאמין. הייתי בסדנת יוגה בדרום צרפת עם בתי. אתה רואה שם שאנשים רוצים להיאחז במשהו, כי העולם כה אבסורדי, מייאש. קורים בו דברים שקשה לנו להסביר אותם ושום נזיר בודהיסטי, כומר, רב או אימאם לא יוכל לתת לך את הגאולה".

הסדנה גם זימנה למגד מפגש מעניין עם אזרחים מאיראן ומתוך כך הוא מגיע לביקורת בנושא הגרעין האיראני על ידידו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

"היה לי מאוד מעניין לשמוע ארכיטקט משכיל מטהרן שיודע כל מה שקורה בישראל, שאמר לי דבר אחד - 'אתם מטומטמים. זה שאתם לא מגיעים להסדר עם שכניכם, זה רק נותן דלק לשלטון של האייטולות. אם רק תגיעו להסדר עם העולם הערבי, המשטר בטהרן נופל, כי הוא בנוי על זה'. אלו דברי אלוהים חיים. במקום להפציץ, צריך לעשות את זה. יש לנו קוצר ראות כזה גדול.

"יש להטיל פצצה, אבל מהסוג הזה, פצצה בצורת הסדר. פצצה רגילה רק תביא עלינו אסון. החשש שלי הוא שביבי, ברגע של משיחיות, של רצון להיות מונע השואה השנייה, יקבל החלטה להפציץ - וסופה מי ישורנו. הלוואי שאתבדה".